וכיון שסותם "ברגל" מובן שציווי זה הוא בנוגע לזמן הרגל (ולא כל ימות השנה), אבל הוא חל בכל המקומות והרגלים אף שאין בית.
— וי"ל שרש"י בפירושו על התורה אזיל לשיטתו בפירושו לש"ס: בגמ'כב איתא "אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו". ופירש"י "ולא מיטמאת, אינה צריכה להתעסק בו כו' כך שמעתי ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מובנבלתם לא תגעו"כג, שמזה מובן שהזהירות מטומאה ברגל אינה משום הכניסה למקדש ועלי' לרגל והבאת עולת ראי' — שהרי נשים אינן מחוייבות בכ"ז, דהוי מ"ע שהזמ"ג; ועוד: זה שהארוסה "לא מטמאת לו" הוא בפשטות שוה ל"ולא מטמא" שעל הארוס הכהן, והרי אזהרת טומאת מת שעל הכהן היא לא רק בארץ כ"א גם בחו"ל ואף שלא בזמן הבית. וא"כ מובן שגם זה שהארוסה "לא מטמאת לו" (מצד החיוב לטהר עצמו ברגל) היא גם בחו"ל ואף שלא בזמן הביתכד.
ד. עפ"ז יש לבאר הסיום בפרש"י (ברוב הדפוסים לפנינו) — "זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל". דמקורו בר"ה שםה: "אמר ר' יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו", שע"ז מביא הש"ס הברייתא שהובאה בפרש"י ד"ובנבלתם לא תגעו" קאי "ברגל".
דלכאורה תמוה: הרי אין ענינו של רש"י בפירושו עה"ת לבאר ולפרש מאמרי רז"ל בש"ס.
ויתירה מזו: בגמ' שם משמע שהם שני ענינים: א) אזהרה על נגיעת נבילה ברגל, ב) חיוב לטהר עצמו ברגל, דהרי מאמרו של ר"י ש"חייב אדם לטהר את עצמו ברגל" הוא דיוק וחידוש בהילפותא מקרא (לא רק שלילת נגיעה, אלא גם חיוב לטהר), דלא משתמע מהברייתא; והראי' שהגמ' מביאה מהברייתא היא (לכאורה) רק שהכתוב "ובנבלתם לא תגעו" איירי ברגלכה, ולא על עצם חידושו של ר"י ש"חייב אדם כו'"כו —
אבל מלשון רש"י "זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל" משמע, שהוא אותו הענין והלימודכז.