תה שכינה, שאז נגמר ונתקדש המשכן בשלימות — לאחרי שנמשח ושרתה בו שכינה ע"י הקרבנות דאהרןלט, הרי מאז נחשב התחלת עבודה התמידית דמשכן בכל משך זמנומ.
ולכן לא קשה זה שנעשו כל פרטי העבודה בכל הכלים תיכף לאחרי העמדתם (כפשטות הכתובים), לפי שבפרשה זו קאי ב"חינוך המשכן", ולא ב(התחלת) העבודה התמידית (הרגילה) במשכןמא, ו"חינוך" יש בו תנאים שוניםמב.
וי"ל דלשיטתייהו אזלי: להרמב"ן, מה שהכתוב נחית כאן לפרש את כל העבודות הנעשים בכל הכלים תיכף לאחר סיפור הקמת כל כלי, אף שלמעשה לא נעשית העבודה בהם עד אחר גמר הקמת המשכן וכליו ומשיחתםמג, כי בזה בא הכתוב לבאר ענינו של כל כלי, והרמב"ן לשיטתו דס"למד שהכלים הן הכשר להעבודהמה "מפני שנצטווינו לשום לחם לפני ה' תמיד וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשולחן מתואר כן ושיסודר לנו שתהי' ההדלקה הזו במנורה של זהב משקלה וענינה כן וכן והנה הם תשמישי קדושה", וחולק על דעת הרמב"םמו שהכלים הם מחלקי המקדש ונכללים בהציווי דועשו לי מקדש.
משא"כ לדעת רש"י בפשש"מ י"ל דס"ל כדעת הרמב"ם, שכל הכלים מחלקי המקדש הםמז, ולכן מובן שזה שנאמרו כל פרטי העבודה הנעשים בכל הכלים תיכף לאחר העמדתם — אף שפשוט דאין להקריב בהכלי לפני בנין והקמת כל המשכן, שנשלם דוקא כאשר כולו קיים וכל הכלים על מקומםמח — הוא לפי שבפרשה זו קאי ב"חינוך המשכן", כנ"ל.
ד. אבל צריך ביאור: למה הי' חינוך המשכן (בשמיני למילואים) באופן כזה — הקרבה על המזבח לפני הקמת חצר אוהל מועד?