ואח"כ בהלכה ה' מתחיל בדין וגדר חדש במצות מורא מקדש — "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת כו' ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה' כו' ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש", דבהלכה זו לא קאי רק במעשה של יראה, אלא גם ברגש היראה שבלב ונפשכג, והוא דין בפ"ע, וע"ז הביא הרמב"ם פסוקים אחרים ("והיו עיני ולבי שם כל הימים; בבית אלקים נהלך ברגש"), ויסוד הלכה זו הוא, שבהליכתו בעזרה צריך ש"יראה עצמו שהוא עומד לפני ה'", שבדרך ממילא בא לידי רגש של יראה ופחד בלב (ולא רק יראה במעשה).
וזהו גם החילוק בין ההלכות הראשונות להלכה זו, דהלכות הראשונות הן גם בנוגע להר הבית, דמשם מתחיל החיובכד לעשות ולהשמר במעשים של מורא מקדש; משא"כ חיוב רגש היראה והפחד שבלב לא חל עד שנכנסים לעזרה שאז הוא "עומד לפני ה'".
ה. ויש להסביר (בפנימיות הענינים) שיטת הרמב"ם (והש"ס), שעיקר ענין מורא מקדש ("לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציוה על יראתו") הוא ע"י קיום ציווי ה' במעשה (כנ"ל באורך):
תוכן ענין היראה הוא ההכנעה והביטול, שזהו החילוק בין אהבה ליראהכה, דאהבה קשורה עם מציאות האוהב, ויראה ענינה הרגשת זה שירא אותו (שלכן עבודת עבד היא עבודת היראה דוקא, כי כל מציאות העבד היא ביטולו אל האדון).
והנה בתנועה זו של ביטול ויראה יש כמה דרגות. דכאשר היראה באה מצד השגת האדם במהותו של זה שהוא ירא ממנו, אין זה ביטול מוחלט, כיון שהוא תוצאה מהשגתו;
ורק כאשר ביטולו קשור עם עשי', שמקורה בציווי מי שירא ממנו, בלי התערבות של מציאותו, אזי הביטול הוא פנימי ואמיתי יותרכו.
וכיון שענין זה הו"ע עיקרי בעבודת ה', וכמ"ש אדמו"ר הזקןכז ד"ראשית