116

בכל הקשור להם, עד כדי לחנכם ב­מצות^מד, כי הוא עומד במקום האב^מה.

וזהו מה שכותב הרמב"ם בהמשך לזה שצריך "לדקדק ולהזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים", שלאחרי שביאר גודל חיובו של האפוטרופוס כלפי היתומים, שהוא עומד במקום אביהם עד כדי לחנכם במצות, מוסיף, שצריך "להזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות", היינו שזה צריך להשפיע גם על התעסקותו בחינוכם.

ו. ועפ"ז יש לבאר ע"ד הדרוש וה­רמז הטעם להדגשת הרמב"ם שהקב"ה "הוא רוכב ערבות", דלכאורה הול"ל "זה הקב"ה" וכיו"ב, או רק להביא הכתוב "(אביהן של אלו היתומים) שנאמר סולו לרוכב בערבות וגו' אבי יתומים וגו'".

ע"פ פשט י"ל^מו ע"פ דברי הגמ'^מז (ב­סוגיא ע"ד ז' רקיעים) "ערבות — שבו צדק ומשפט", ולכן "צריך לחשב בינו לבין עצמו לדקדק ולהזהר הרבה מאבי­הן של אלו היתומים שהוא רוכב ער­בות", ששם מקור הצדק ומשפט.

אבל ע"ד הרמז יש להוסיף ע"פ מ"ש עוד בגמ' שם^מז, שב"ערבות" שם "טל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים" — כולל גם אביהם של היתומים, וא"כ ה"ז מוסיף זהירות בקיום מצות חינוך (שבמ­קורה מוטל על אביהם בפשטות של הי­תומים, וכאן הוטלה על האפוטרופוס) בידעו שה"רוכב בערבות" עתיד להחיות את אביהם כו'.

ויש לומר, דזה שהרמב"ם העתיק גם את התחלת הפסוק, תיבת "סולו (לרוכב בערבות וגו')" — הוא לפי שגם זה שייך לתפקידו של אפוטרופוס:

כ"ק אדמו"ר הצ"צ^מז מפרש "סולו ל­רוכב בערבות" הוא "לעשות לו מסלה כביכול שיוכל לירד להתגלות למטה. . ע"ד מ"ש^מח סולו סולו פנו דרך. . והיתה מסילה לשאר עמו";

וזה קשור עם תפקידו של האפוטורו­פוס לחנך את היתומים, כי ע"י החינוך בדרך התורה ומצוותי' עושים "מסלות בלבבם"^מט בכל הקשור להנהגה ע"פ תורה, באופן שההנהגה ע"פ תורה נעשית אצלם דרך סלולה למשך כל ימי חייהם, כמ"ש^נ "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה".

(משיחת ש"פ משפטים תשמ"ו)

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org