מבוא

מבוא

בכל ביתי נאמן הוא

גן עדן העליון. תל קטן ממדים בגשמיות שכל פיות שבעולם פונים אליו. עניינים העומדים בכבשונו של עולם, צרות הפרט וענייני הכלל. בחדר הזה, ספוג דמעות, אפוף קדושה, שכתליו ראו מה ששום בריה שבעולם לא זכתה לראות, נערכו אינספור יחידויות קודש לאורך השנים בהן קיבל הרבי ליחידות.

החדר הקדוש הזה היה היחיד שהיה עד גם למאות ההזדמנויות בהן עמד פאר החסידים, ראש וראשון להם ומי שזכה למה שלא זכו יחידי סגולה בדורו, הגאון החסיד רבי שניאור זלמן גורארי' ע"ה.

ארבעת הכתלים הסובבים אפופי הספרים, נברשת הנחושת עטופת האבק שממעל וטס הזכוכית שעל שולחן העץ – אך המה יכולים לספר באלם קול על מה שהתחולל באותן מאות פעמים בהן עמד החסיד רבי זלמן בפני רבו, בחיל וברעדה, באימה וברתת, בזיע ובמורא. באותם רגעים נשגבים היה הוא האחד והמיוחד אשר זכה לשמוע מפי הרבי את אשר על לבו הקדוש והטהור.

אחת בשנה, ולא רק אז, עת זכה להיכנס ליחידות פרטית, תחילה כרה הרבי אוזן קשבת לשאלותיו ותהיותיו, בחייו האישיים, בחיי משפחתו ובחייו העסקיים. משכילה לדבר את הנוגע לו, היה הרבי מְשׂיח באתערותא דלעילא. על תביעה שיש לו מעדת החסידים, על תופעה שהייתה למורת רוחו הקדושה, על כל דבר שעלה ברצונו הקדוש לשוח ולשוחח.

•

כבר אמרו משפיעים למושפעיהם, עת ישבו בהתוועדויות ספוגות 'לחיים' בלילות 'י"ט כסלו' הארוכים, כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שאהב רבי זלמן גורארי' את הרבי ונהרות לא ישטפוה. אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו. על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא. שיזכה לקורטוב מן הקרבה הבלתי אמצעית, הדבקות שאינה יודעת תכלה וההתקשרות שאין לה אח ורע בגבהותה ובעמקותה.

מאות האלפים בכל העולם שצפו בהתוועדויותיו של הרבי כשהועברו באמצעות מרכזי שידור לארבע קצוות תבל, הורגלו לראותו כשהוא יושב מאחור, ונלחם בזקנותו המופלגת ובמחלותיו, כדי שלא לאבד חלילה אף מילה משיחות הקודש ולא להחמיץ אף הגה.

די היה לראותו יושב מאחורי הרבי בהתוועדויות הארוכות, כשהוא כורה אוזניו ובשנותיו האחרונות תוחב לתנוכיהן שופרות עקב היחלשות שמיעתו – כדי לדעת אל נכון כי בהתקשרות עצמית של כל כוחות הנפש וחושי הגוף עסקינן. די היה לראותו מוסר את נפשו, עד לכדי סיכון עצמי, כלכלי ואישי, כדי להסיק כי אל דבקות אמת זו כיוונו רבותינו נשיאינו כשתבעו התקשרות אמת.

התקשרות זו הייתה מגעת עד לדם התמצית של עשרה כוחות הנפש הפרטיים, עד לחלל הלב וחומר המוח, עד דכדוכה של נפש, בבחינת "נפשי איוויתיך בלילה".

•

איש אשכולות היה רבי שניאור זלמן גורארי'. נצר לאצולת גורארי' ההיסטורית שתמיד ישבה ראשונה במלכות בית ליובאוויטש ומעודה לא פסקו מעל שולחנה עושר וכבוד. הוא היה נכדו של החסיד הגדול שיצק מים על ידי רבנו הזקן. הוא היה בבואת אביו, החסיד רבי נתן גורארי', ממשיכו של דודו, החסיד רבי שמואל גורארי' שהיה עמוד הימיני בבית הרבי הרש"ב וראש וראשון לכל מפעליו.

ר' זלמן היה נושא לפידה של השושלת המלכותית כולה. הוא עצמו זכה, כילד לפני היותו לאיש, לאחוז בשולי אדרתו של הרבי הרש"ב. לימים היה לימינו של הרבי הריי''צ, זכה להיות עֵד לרגע הגורלי שבו נטל עליו את עול הנשיאות ואף היה זה שליווה את ימי המעבר אל הדור השביעי, כאשר הרבי נשיא דורנו נעתר להפצרות מכל כנפות תבל ופתח תקופה חדשה בדברי ימי חסידות חב"ד.

הילד החינני ששיחק בהיכלו של האדמו"ר הרש"ב, הנער שהתחנך על ברכי הרבי הריי"צ, שגידלו כאב, היה לידו הארוכה של הרבי נשיא דורנו, בכל שנות נשיאותו. הוא הוציא והביא, הוליך וביצע שליחויות חשאיות ובד בבד העביר מסרים גלויים שבודדים ידעו, אך בדיעבד, כי הרבי הוא העומד מאחוריהם.

•

הוא היה איש נמוך קומה אך גבה לב במובן המקודש של ההגדרה. גביר הלבוש בקפידה, שלעולם לא ישכח את חפתיו ואת שעון הזהב הענוד בפרק ידו. קולו היה עבה, סמכותי, תקיף ומטיל יראת כבוד. גערתו הרעידה אמות סיפים ואמירתו הייתה מילה אחרונה שאין אחריה דבר. עיניו היו ממוקדות ועזות מבע. מבטו יכול היה להטיל מורך בלבבות שהיו צריכים לכך לפי דעתו. נוכחותו בלטה תמיד.

כל ימיו בלטה בו תכונת היותו ירא שמים מרבים עד כדי מסירות נפש. הגיעו הדברים לעניינים הנוגעים בקוצו של יו"ד. בתקיפות וקנאות עקבית שלא ידעה מתום, כחל או שרק, הקפיד על קיומן, בימי חורפו כמו בערוב ימיו ולא סר מהם כמלוא נימה.

ליקיריו, שארי בשרו, היה אבא רגיש, בעל מסור, סבא אוהב ואיש של פרטים קטנים. הוא היה ראש משפחה למופת שתמיד זכר את יום הולדתו של כל אחד מצאצאיו ומעודו לא שכח לקנות מתנה. היה מעורב אישית בכל התפתחות, קטנה כגדולה, הרוחשת ומתרחשת בקרב כל אחד ואחת מצאצאיו.

על חסידות חב"ד הטביע חותם של ממש בפעילות נמרצת במשך כל השנים בהן כיהן כחבר בכיר בהנהלה הראשית של אגודת חסידי חב"ד העולמית.

בעסקיו היו אורחו ושיגו מתאפיינים בפיקחות נדירה, חושים מחודדים ונאמנות מובהקת שעוררו שוב ושוב את השתאות של כל אשר בא עמו במגע.

ביהדות ארה"ב, היה אחד ממניחי היסודות לעולם הרבנות בחצי הכדור התחתון, בהיותו סגן יו"ר הוועד הפועל של אגודת הרבנים וממייסדי ובכירי ועד הרבנים המרכזי של ליובאוויטש. ממרחק השנים, איש אינו יכול לתאר לעצמו את הגוף הרבני הבכיר המוליך והמביא את ענייני היהדות בארה"ב ללא נוכחותו הדומיננטית.

הפן הרבני בחייו הסוערים קיבל ביטוי באופן מעשי ולא רק באצטלה דרבנן הנכבדת שהייתה תדיר בת לווייתו. הוא היה תלמיד חכם מופלג, מגיד שיעור בחסד פעמיים בכל יום, מרביץ תורה לעדרים ועל ברכיו גדלו דורות של מרביצי תורה בנגלה ובחסידות.

באגודת הרבנים היה הדמות הצבעונית שתיעלה את המעמד לקודשי בית רבו. הוא הגבר הוקם על כדי להקים מבצרי בת יהודה, להרעיד ממלכה ושריה. והכול כאשר לכול להגדיל ולפאר ולרומם ולקלס את הבית הגדול שבאיסטרן פארקווי 770, ובעיקר את מה שיוצא מן הבית חוצה, מתפשט על העולם כולו בכבודו ומתנשא על כל העולם כולו ביקרו.

ר' זלמן היה המאיץ שרתם את הרבנים היושבים על מדין ברחבי המטרופולין הגדול למבצעים של הרבי ולענייניו הקדושים. את זאת עשה בתחכום ובמסירות. גם אם שמר על כבודם של אישי שיחו חשב כל העת על כבוד הממלכה אותה ייצג בגאון. הוא נלחם על האמת שלו עד דכדוכה של נפש. והאמת שלו, אחת הייתה ואין בלתה. האמת של ליובאוויטש.

עת יצאה שטנה נגד החסידות, ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים, היה זה ר' זלמן שטיפס במדרגות בית אי שם לדפוק על השולחן בעוצמה מרעידה, כיהודה בן יעקב בשעתו, ולתבוע את עלבונה של תורה. כשמאֵי שם מחוג מסוים נשבו רוחות עזות של חוצפא יסגי, ידע רבי זלמן את הכתובת ויותר מכך ידעה הכתובת כי אם רבי זלמן ניצב מנגד, רצוי היה לנטוש את עמדות הקרב מלכתחילה.

יחיד בדורו היה ר' זלמן בהיקף אסופותיו ובתי גנזיו. עושרו הרב ורוב נכסיו היו תמיד מנוף עבורו להרחבת אחזקותיו בנכסי רוח ובאוצרות קודש. הוא אצר את גנזי המלוכה ושמר בביתו את חפציהם האישיים ואת תשמישי הקדושה של רבותינו נשיאינו, אשר בדרכים רבות ומגוונות מצאו דרכם אל חדרי משכיותיו. בנוסף היו כתלי ביתו מלאים בספרים מן המסד ועד הטפחות, כפועל יוצא ממבצע הקודש עליו הכריז הרבי, 'בית מלא ספרים'.

בד בבד היה גם תומך תורה נלהב. פילנתרופ, נגיד בעמיו ובעל קרנות צדקה רבות. יותר מכול ייקר וחיבב את מצוות הסנדקאות עד כי הרבי – באחת מקרוב לעשרים שיחות קודש פומביות שהקדיש לו ולדמותו – העלה על נס תכונה זו.

מי שמבקש עדות לגודל דבקותו והתקשרותו לאילנא דחיי – יכול לקבל זאת במילותיו של הרבי הריי"צ עצמו הכותב לו בזו הלשון: "ידעתי והנני מתבשר מגודל התקשרותו אליי". וכיהודה ועוד לקרא, כתבה פעם הרבנית נחמה דינה ע"ה במכתב פרטי לבעלה, הרבי הריי"צ, אודות ר' זלמן: "כולם מפליאים את התקשרותו אליך, אפילו מוסיהל'ע שלנו מפליאה זאת מאוד", בכוונה אל הרבנית חיה מושקא ע"ה. ואנן מאי נענה אבתריה - - -

•

זה ספר תולדות אדם שבכל מהותו, אורחו, שיגו ושיחו היה בבחינת 'אדמה לעליון'. כשכל כולו בטל ומבוטל אל דמותו העליונה והטמירה של הרבי.

כמו זקניו, ראשוני השושלת העשירה שעמדו תמיד לימין רבותינו נשיאינו והיו מקורות המימון לכל מפעלותיהם, כן היה ר' זלמן מוזיל את הונו להרחבת גבולי הקדושה ולהוצאת משאלותיו של הרבי מן הכוח אל הפועל.

כשהרבי דיבר על שכונת 'כאן ציווה הוי' את הברכה' – עסק רבי זלמן בכל גופו ומאודו בהרחבת השכונה ושיקומה. כשהרבי ביקש להדפיס את כתבי רבותינו נשיאינו – היה זה הוא שנטל על עצמו את המשימה על כל המשאבים הכרוכים בה. כשנדרש למעשה חסד – עשה חסד בכל מאודו. וכשנדרש ללחום מלחמות ה' ולנצח בהן – היה לתקיף ובעל גבורות.

ניצב הוא הכן לכל מטרה. הייתה זו מעין שותפות סמויה בין הרבי ובין חסידו הנאמן. מעולם לא עשה צעד, ולו הקטן ביותר, מבלי לקבל על כך את חוות דעתו הקדושה ורשותו של הרבי. מנגד, ראה בו הרבי מי שמוכן להיפרד מכל הון שבעולם עבור כל דבר שבקדושה שהרבי ביקש לקדם ולהוציא אל הפועל.

הוא היה ראש וראשון לממלאי פקודתו של הרבי, גם – לשם המחשה – כאשר הרבי תבע כמיהה לגאולה. כאשר הכול טיכסו עצה כיצד לבטא במעשה בפועל את כמיהתם לגאולה, היה הוא הראשון שידע איך לציית ולקיים את הדברים בפשטות גמורה. את הרציונל שלו, שכלו, דעתו ושלל השגותיו, השקיע באמונת אומן של הגברת הכמיהה לגאולה, משאת נפשו הטהורה של הרבי.

וכמים הפנים לפנים: הכרת הטוב אותה רחש הרבי כלפיו מצאה לה ביטוי ברגעי סגולה נדירים, בכתב יד קודשו וכהנה רבות מספור בשלל דרכים מופלאות ומגוונות, שלא היה להן אח ורע בכל דברי ימי החסידים. כל אלו, המפורטים עלי ספר זה, דבר דבור על אופני הקודש שבו, יקרים היו בעיני ר' זלמן עשרת מונים על פני כל פז פנינה או מחמאה המוכרת בהבלי העולם.

אחד הביטויים המובהקים והמופלאים ביותר למידת הנאמנות הבלתי מסויגת שהקרין כלפיו הרבי, ניתן עת ביום מן הימים הטיל עליו הרבי את האחריות המלאה על הטיפול בכל הכרוך בבריאות והבראת בית רבי, הרבנית ע"ה. שליחות אישית ורגישה זו יישם ר' זלמן בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו. לילות כימים הציב עצמו קודש למילוי חובת זכות זו תוך גיוס כל משאב אנושי, ממוני או אחר, בלתי לבית רבי לבדו. מסכת מופלאה זו, לה מוקדש פרק שנים עשר של ספר זה, מעידה כאלף עדים על היותו נאמן בית רבי במלוא מובן המילה.

כחסיד נאמן ומוביל בממלכת ליובאוויטש, בזכות תבונתו הממולחת ידע למזג באורח מושלם את ההתקשרות המופלאה לרבותינו נשיאינו ואת מילוי חובותיו המתבקשים כבן האצולה הרוז'ינאית, כחתנו הבכיר של כ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ זצ"ל. בפיקחותו האישית המשולבת בדבקותו לאילנא דחיי ידע להעניק את הכבוד ההולם לחותנו הדגול, נושא הלפיד הרוז'ינאי, ובד בבד לשמר נאמנות אבסולוטית לרבותינו נשיאינו ולכל אשר להם. הצלחתו שלא לסטות כמלוא הנימה מדרכי החכמה, הבינה והדעת ובד בבד לייצג כשנדרש את המלכות שהוא היה חתנה – כמו הייתה מעשרת המופתים שנעשו במקדש.

•

במרוצת השנים, זכה ר' זלמן לקבל מאת הרבי אלפי פתקים ומענות קודש בשלל נושאים ותחומים. כמעט לא היה יום שבו לא כתב או לא קיבל מהרבי מענה או תגובה, אם בכתב יד קודשו ואם בעל פה, באמצעות מזכירו האישי, הרב חדקוב. חלק ממענות קודש אלו, כטיפה מן הים, מופיעים בין דפי הספר הנוכחי. חלק מהם, יופיעו בעזרת ה' ובבוא העת במסגרת נפרדת ומרביתם יישארו חתומים וגנוזים מעין רואים, מסיבות שונות שאין כאן המקום לפרטן.

•

בטבורה של חלקת חב"ד בבית העלמין על שם מונטיפיורי ברובע קווינס שבניו יורק, בצמוד לקיר המקיף את האור הסובב והממלא של חלקת מחוקקי ישראל, ציוני כ"ק אדמו"ר הריי"צ וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שוכנת מצבת אבן גדולה המקפלת בין שורותיה החרוטות בצפיפות את סיפור חייה של דמות חסידית אשר האירה על הארץ והדרים עליה במעשיה, בעבודתה, במפעליה ואף בעצם נוכחותה.

במקום בו שוכן כבודם של יסודי עולם, במעבה חלקת האדמה הקרה שעליה הציב הרבי את רגליו אלפי פעמים, בכל יום בו בא אל הקודש ובעבודה נשגבה ומופלאה שבן אנוש לא יהין להבינה, הזכיר על הציון את עם ה' והתייחד עם קונו. שם שוכן כבודו של ר' זלמן גורארי'. בשורה אחת עם ראשי הרביים, "צום קאפנס פון די רעבע'ס", כלשון צוואתו. לרגלי המרכבה.

כאשר החזיר את נפשו, רוחו ונשמתו אל המקום ממנו נאצלות הנשמות, אך טבעי היה שייטמן במקום בו התמוטט, במקום אליו כסף והשתוקק, אצל עמודי העולם ויסודותיו.

אל המקום אליו ריצד נרו, נכספה רוחו וכלתה נפשו, הגיע שנים לאחר שחתיכות לבו נקרעו ממנו, ביום המר והנמהר, ג' בתמוז תשנ"ד, כאשר אביו, רכב ישראל וחיותו ועצמותו שלו, עלה בסערת אש השמימה והותיר את עם ישראל מיותם ועזוב, שבור ורצוץ.

•

כשתמונת חותנו הגדול לנגד עיניו, שח חתנו, הרה"ח רבי נחום שטרנברג: בחסידות נאמר כי בבוא יומו של אדם להתייצב בשערי בית דין של מעלה, נשאל האם העניק מעות לאחרים. וכי מה המעלה בכך. בשמים בודקים מפני מה פיזר אדם ונתן לאביונים. האם היה זה מצד טבעו ומזגו, שהיו טבע ומזג של נתינה, של רוך, של רחמנות והתמוססות בפני צער הזולת או שעשה זאת מפני היותו מצווה ועומד במצוות צדקה.

בעבודת ה' של חמי, ראו קווים שונים. היה לו קו של חסד, אך גם קו הגבורה. הוא היה איש של תורה, דמות של גמילות חסדים, וצורה של 'עובד' שתפילתו רחמים ותחנונים. הצד השווה שבכולם הוא שאת הכול הוא עשה באופן של מסירות נפש. זה היה המוטו שלו.

כשהיה נזקק לעשות שימוש בקו הגבורה, הפך את עורו לבעל גבורה מובהק, עד שכל הרואה היה חושב שאין בעולם בעל גבורה גדול יותר. כשהיה נדרש להפוך לאיש חסד, היה בעל חסד מופלא, שכספו שווה בעיניו כקליפת השום וכחרס הנשבר.

בכל רגע נתון, בכל הווייתו ומציאותו, כמו הכריז: הנני. אני מוכן להפוך את עורי, לשנות את אופיי, לעשות שימוש בפן אחר של אישיותי. הכול למען המטרה, הכול לטובת הייעוד. זו הייתה עוד אחת מדרכי הביטוי לעולם הניגודים הבלתי אפשרי של הנגיד לו מתייחד ספר זה.

וליום אחרון – מספר נכדו ויד ימינו, ר' יוסף יצחק שטרנברג: הוא היה תשוש ומותש, דל כוחות ותנועותיו קשות וכבדות. כחסיד שגדל על דורות של חסידים לא ויתר על הנהגתו ארוכת השנים לטבול במקווה מדי יום ביומו. משימה זו הייתה כמעט בלתי אפשרית אולם הוא מסר עליה את נפשו. ירד וטבל, עלה ונסתפג. מלאכה זו ארכה לו למעלה משעה מיוסרת וקשה. כשיצא, הפיקו פניו נהירו עילאה.

ואז, בערב ראש השנה, התמוטט רבי זלמן כשהוא עומד במקום טהור, באוהל הקדוש של רבותינו נשיאינו. כאן כבה נרו ובחד קטירא איתקטיר עם הנשמה הכללית.

העולל שנולד למרגלות משפחת האצולה בקרמנצ'וג וברוסטוב של ימי הרבי הרש"ב וינק את אוצרות המלכות באותן שנים; הנער שהיה חסידו הנאמן והקרוב של הרבי הריי"צ מיום עלותו לכס הנשיאות עד לבוקר יום השבת בו עלתה בסערה נשמתו השמימה; החסיד שהיה מראשי מזריחי החמה מחדש ביום יו"ד בשבט תשי"א, עמד על האובניים של חסידות חב"ד ולידתה מחדש בחצי הכדור התחתון והיה לדמות הקרובה ביותר והמקושרת ביותר אל האילן הגדול שסכך בענפיו הרבים על דורנו זה.

הוא היה גם מי שחייו העשירים, תרתי משמע, תמו למרגלות ענקי העולם שלמענם חי והיה זה שזכה להישאר עמם במחיצתם לקץ הימין.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org