פרק חמישה עשר

פרק חמישה עשר

מרה

בעיצומה של יחידות, אחת מני רבות מספור להן זכה ר' זלמן במרוצת ימי חייו, בעוד הרבי משוחח עמו ומדבר על לבו לבל ייפול שוב ושוב לנמיכות הרוח ולמרה שחורה שהילכה עליו אימים כל העת, קם הרבי ממקומו, פנה לארון הספרים אשר בחדרו הקדוש ושלף ממנו אחד מכרכי ספר הזוהר. הרבי פתח בדף מסוים והושיט את הספר הפתוח לעיניו הקרועות מתדהמה של ר' זלמן.

ר' זלמן חזר כמה פעמים על התיאור באוזני בני ביתו וסיפר: בספר הזוהר שבו פתח הרבי נאמר להדיא כי מי שמראה לה' יתברך פנים שוחקות, הוא יתברך מראה לו פנים שוחקות. וכן להפך חס ושלום. מי שמגלה פנים זועפות, אף הקדוש ברוך הוא מראה לו פנים זועפות, רחמנא ליצלן^[234].

בהזדמנות אחרת, הרהיב ר' זלמן עוז ואמר לרבי: מבקש אני שהרבי ייקח ממני את המרה השחורה. שלא תהיה לי יותר מרה שחורה.

פניו הקדושות של הרבי הרצינו באחת שעה שיצאו מפיו הקדוש המילים הבאות: "מרה שחורה נעמט מען ניט אראפ, מרה שחורה איז א ניסיון. און אין א ניסיון דארף מען שטייעהן און הארעווען אויף זיך נאכאנאנט מ'זאל שטייעהן אין דעם"^[235] (מרה שחורה אין לוקחים. מרה שחורה היא ניסיון. ובניסיון יש לעמוד ולעבוד על עצמו כל העת שיעמוד בו).

מאורע זה הוא ציון דרך במסכת ארוכה שנעה כציר על פני שנים של מהמורות, קשיים והתמודדויות שחווה ר' זלמן שכולן נעו על ציר קבוע של דאגה מתמדת, ספקות ולבטים מרים, חששות וחיבוטי נפש. בכל אחת מהדאגות היה משתף את הרבי ומגלה לבו ללא היסוס או העלם. על כל גילוי לב שכזה היה מקבל, שוב ושוב, על פני עשרות רבות של מענות קודש ושלל התייחסויות פרטניות בכתב ובעל פה.

הגיעו הדברים לידי כך שבהזדמנויות שונות^[236] הקדיש הרבי, בעיצומן של התוועדויות בפני כלל החסידים, שורה של שיחות קודש שכל כולן התמקדו במרה השחורה של בחיר חסידיו, במגמה לנערו ולקוממו מעפר ולהלבישו בגדי תפארת, בדמות מחשבה, דיבור ומעשה חיוביים ואופטימיים של אמונה וביטחון.

•

דומה כי הפעם הראשונה בה התייחס הרבי בכתובים לתכונתו זו של ר' זלמן הייתה במכתב ששיגר אליו ביום י"ג במנחם אב תשי"ב, כשנה וחצי בלבד לאחר קבלת הנשיאות.

"זה עתה", כותב הרבי, "קיבלתי מכתבו מערב שבת קודש, וכנראה שעוד הפעם נפל ברוחו וכו'. ולמה לו להחליש את מעמדו ומצבו על ידי המצאות כמה מיני מחשבות וסברות שלא לטוב ח"ו. זה כמה פעמים עוררתיו על דבר זה, וכנראה שעדיין לא הגיעו, וכפי הפירוש בליקוטי תורה פרשת שמיני בתחילתה, ניט אנגערירט.

"חזק יהיה בביטחונו – שיהיה גביר", כותב הרבי וממשפט זה נמצאנו למדים אודות פשר הדאגה הספציפית שאפפה את ר' זלמן באותן שנים בהן חיפש, ככל הנראה, את דרכו בעולם העסקים. "ולא מופרך הדבר", ממשיך הרבי במכתב נדיר ומאלף זה, "אשר מפאת הבלתי סדרים שאצלו איז ער שוין א גביר, והוא אינו יודע על דבר זה. ובכל זאת בטח יבוא הדבר בעתו ובזמנו. ובלבד שיקבל עליו תוכן פתגם כ"ק רבנו הזקן ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אז הקדוש ברוך הוא גיט אידן גשמיות און זיי מאכן פון גשמיות רוחניות".

את מכתבו מסיים הרבי בעוררו את ר' זלמן "להיות בטוח בהקדוש ברוך הוא ולא רק בדרך מקיף"^[237].

לא חלפו אלא שבועיים ימים ושוב נדרש הרבי לסוגיה זו במכתב נוסף אל ר' זלמן, הנושא את התאריך כ"ז במנחם אב תשי"ב.

"במענה על מכתבו", פותח הרבי, "שבו נראה שעדיין לא פעלתי עליו רוממות הרוח, וכמדומה שכבר אמרתי לו כמה פעמים שעל פי המבואר בספרים – לאו דווקא בספרי חסידות – הנה אין לחדש סברות של מרה שחורה בעולם, שזהו סגולה שלא יבוא הדבר לידי פועל. ולא רק שאין לחדש בדיבור – ועל דרך המובא בדא"ח (כמדומה שנדפס בסוף סידור מאה שערים) שהרב המגיד כשהיה נופל לו סברא היה אומרה בדיבור כדי להמשיכה בעולם – אלא שאפילו במחשבה אין לחדש סברא כזו, והטעם כנ"ל. והוא מובן גם כן מפתגמי כ"ק נשיאינו רבותינו הקדושים שסיפר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר שהיו אומרים: טראכט גוט – וועט זיין גוט".

"בטח נדמה לו", יורד הרבי אל חדרי לבו של ר' זלמן, "שקשה במאוד לפעול על כוח המחשבה בהנ"ל ובלית ברירה ילביש כוח המחשבה במחשבה דתורה. ומהטוב ברוחניות יומשך גם כן טוב בגשמיות. והמורם מכל הנ"ל, אשר ככל מה שיתחזק בביטחונו עד שיפעול גם על המחשבה דיבור ומעשה שלו, הרי יתגשם הדבר במוחש יותר – לפרנסה בהרחבה בגשמיות וגם ברוחניות".

•

בנקוף השנים, פינתה דאגת הפרנסה שממנה הוטרדה מנוחתו של ר' זלמן בשנות היו"ד לצרות תכופות ורבות שהומטו עליו בזו אחר זו. היו אלו בעיות הבריאות הבלתי פוסקות מהן סבל ללא לאות כמו גם חמש השנים התמימות שהדידו שינה מעיניו בשל הסאגה המשפטית שנחתה עליו והשביתה את משוש לבו.

אם כל אדם היה מתקשה לתפקד ולשמור על שיווי משקל נפשי לנוכח תכיפות כה גבוהה של ייסורי גוף ונפש, לדאגה מהלכת בדמותו של ר' זלמן, היה הדבר קשה שבעתיים. כלפי חוץ היה נראה לכול כארי וכלביא מי יקימנו. בינו לבין עצמו, ובהתבטאו בכתב כלפי הרבי, היה הוא מבוהל, נרעש ונפחד עד אימה. שוב ושוב, כמו במחזוריות קבועה ונצחית, שאין לה תחילה ולא תכלית, איימו צרות אמת אלו^[238] לשבור את רוחו ולהפילו שבי לזרועות הייאוש שארב לו כל העת.

במאות הרבות של מענות הקודש להן זכה במרוצת השנים כמות עצומה ובלתי נתפסת של נוסחאות שנכתבו על-ידי הרבי בהתייחס לעננת דאגה זו של ר' זלמן שלא משה ממנו, יומם ולילה קיץ וחורף. לעתים מענהו של הרבי כמוהו כטללי תחי על נפשו הסוערת של ר' זלמן. עתים יפנה אליו הרבי בטון נמרץ של הפצרה או שמא תחינה שיחדל מדאגותיו. ולעתים יהיו אלו דברי תוכחה גלויים הפורצים מלבו הטהור של הרבי כלפי חסידו כבנו.

את המילים "הנני מודאג" שכותב ר' זלמן באחד ממכתביו מקיף הרבי בעיגול, מותח ממנו חץ אל החלק הריק בשולי הדף וכותב: "כי זהו טבע חללו השמאלי קראצען בכל עניין, אולי ימציא עניין דדאגה, אפילו היפך לגמרי דשכל הפשוט ובלבד כו'".

רבים מספור הם הפתקים הקצרים והנמרצים שאת כל תוכנם מקדיש הרבי לתזכורת התביעה לקיים את מאמר רבותינו הקדושים, חשוב טוב, יהיה טוב. כאלו הם אחדים מהם: "אזכיר על הציון שכן יבשר טוב גם לעתיד, כולל גם כן שמתחיל לקיים פקודת כ"ק מו"ח אדמו"ר טראכט גוט (ועל אחת כמה וכמה – דיבור)"^[239]; "ויבשר טוב בטוב הנראה והנגלה, כשיהיה אצלו זמן פנוי קצת על כל פנים מהמרה שחורה שלו (רחמנא ליצלן), אולי ינסה סוף סוף להתחיל על כל פנים טראכטן גוט. אזכיר על הציון"^[240]; "הוראה ברורה ופסוקה: טראכט גוט וכו' וכן יהיה. אזכיר על הציון"^[241]; שוב מקיף הרבי בעיגול את מילת ר' זלמן במכתבו, "השקפה" וכותב: "הרי זה אפשר לפרש לטוב – שאין בידם ממשות ובמילא מחפשים על כל פנים משהו ומתעקשים דווקא לפרש להיפך?! וכ"ק מו"ח אדמו"ר ציווה ונתן כוח: טראכט גוט וועט זיין גוט. אזכיר על הציון"^[242].

"נתקבל ותשואות חן", כותב הרבי על דו"ח שמגיש ר' זלמן^[243], "והזמן גרמא להרבות כו'. אף שזהו החוש שלו לחפש אולי אפשר אויסקראצען מרה שחורה – איני כותב על דבר זה שמספיק זיין ברייטקייט עשיריות בשנים היפך הציווי דנשיאינו טראכט גוט. אזכיר על הציון".

נכדו של ר' זלמן, הרה"ח ר' אליעזר מאנגעל ע"ה, נספה בדמי ימיו בתאונת דרכים. שלושה ימים לאחר פטירתו הטרגית, ילדה אשתו בת, לאחר כמה שנים שהוא ורעייתו לא נפקדו בזרעא חיא וקיימא. ר' זלמן כתב לרבי כי הוא מסיק שמא אין להפציר רבות על דבר מסוים שכן לאחר שהרבה להפציר ברבי לברכה שייפקדו בפרי בטן באה תוצאה כה עגומה.

"לשאלתו", כותב הרבי על כך, "בנוסח 'חדש': להקל עליו על ידי שאענה לשטויות וכו', 'המצאה' שטות – בכלל זה הרי זו עצמה שטות שאין כמוה. כ"ק מו"ח אדמו"ר פרסם טראכט גוט וועט זיין גוט".

"ומה לי עוד לעשות?!", כותב הרבי בכתב יד קודשו במענה נוסף שמילותיו הנוקבות אולי עולות על כולנה, "כתבתי (יותר מג' פעמים?) לקיים הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר טראכטען גוט".

וכשם שמפציר הרבי בר' זלמן בקו של 'עשה טוב', ולו במחשבה או בדיבור, כן מקדיש הרבי שוב מענותיו ל'סור מרע'. "כדרכו", משיב הרבי בכתב יד קודשו על עוד מכתב, "מרה שחורה שאין לה יסוד כלל כמובן. אזכיר על הציון". ושוב כותב הרבי^[244]: "מאין יודע מה טוב יותר על פי טבע? ופשיטא על פי למעלה מהטבע? אזכיר על הציון".

בפתק^[245], שסגנונו חריף במיוחד, ככל הנראה בתגובה לחשש שמעלה ר' זלמן, כותב הרבי בשלושה סעיפים: "1, כמובן הזכרתיו על הציון להנ"ל ולכתיבה וחתימה טובה. 2, כדאי שישתדל למצוא מי שהוא שעסק פעם בשינוי טבע מידותיו – ויתייגע בעצמו להתחיל קצת בזה, ואולי המלך בשדה יסייעו בזה. 3, מבלבל עצמו וסביבתו בכל מיני שטויות ודמיונות שאינם במציאות כלל ובמילא ממרר רחמנא ליצלן חייו. ועל דבר הנ"ל לא רמז אפילו פעם אחת (גם לא לכ"ק מו"ח אדמו"ר). אזכיר על הציון".

"הרקע למענה זה", מאיר בנו, ר' יצחק מאיר, "היה שאבי העלה בפני הרבי חשש כי הצרות שמהן סובל אינן אלא תיקון על מכשול שעבר בימי נעוריו. על כך השיב לו הרבי בשתיים: מעולם לא סיפרת לי על מכשול פרטי זה, למרות שהיו יחידויות שבהן דיבר עמו הרבי אודות תיקונים רוחניים, שבהם פירט בפני הרבי כל דבר. ואם הדבר הוא אמת, מדוע זה לא סיפר עליו עד כה. שנית, למה לא סיפר סיפור זה בפני הרבי הריי"צ ולא ביקש ממנו תיקון על כך.

"כשאבי הציג בפנינו, בני המשפחה, את מענה קודש זה אמר: איך יודע הרבי שלא סיפרתי זאת גם לרבי הקודם! אין זאת אלא שלרבי יש קשר והידברות עם הרבי הקודם גם עתה ואם הייתי מספר זאת לרבי הקודם, היה הרבי יודע אודות זאת".

"כדרכו", כותב הרבי^[246], "אינו משים לב כלל – שעד הכתיבה וחתימה טובה בטל בכלל כל העניין (לבד, במחשבת היצר הרע שלו!! ומפרסם דעת הזקן וכסיל לכל הרוצה לשמוע ואפילו לשאינו רוצה!!) אזכיר על הציון".

וכזה הוא הנוסח הארוך ובלתי שגרתי של מענה הרבי לעוד פתק של ר' זלמן, בהקשר זה: "בכל מחשבותיו שקא סלקא דעתך שלהם לחומרא ושלא בטוב הנראה ונגלה (מתאים לטבעו שנולד ושכנראה לא עשה כלום לשנותו) הרי הוא טועה טעות שאפילו בשם טעות אין לכנותה (כי היא היפך דהכול). המעלה קשורה בטוב ואור כפשוט – כולל עבודה מאירה ושכל המרבה בה מרבה באור ובפרט כשקשור בהולדת צדיק (שאור זרוע לצדיק) וכו' וכו'".

שוב מוכיח הרבי, בהזדמנות אחרת, את ר' זלמן בהתבטאות חריפה בכתב יד קודשו: "רואה ניסים גלויים ממש והתעקש היפך השכל הפשוט דנפש הבהמית – לחפש ענייני מרה שחורה וכבר ראה שלא הצליח בזה ואדרבה – ולכן.. הוסיף בעקשנות הנ"ל!!".

בהזדמנות מסוימת, זמן קצר לאחר לידת נכדתו, כשהוא כותב לרבי אודות עניין אחר, כותב הרבי לר' זלמן: "לכאורה יודע מהנעשה עם בתו ובתה שתליט''א – ובאם מרבה בכתיבה על דבר מרה שחורה שאין בהם ממש כלל וכלל – מה היה חסר אם היה מוסיף תיבות ספורות ובצמצום על דבר הנ"ל?!". מענה זה מלמד עד כמה רצה הרבי שיכתבו וידווחו לו בשורות טובות, כפי שהתבטא לא אחת שממהרים לכתוב ולדווח על עניינים מצערים, מה שאין כן בדברים המשמחים.

אגב תוכחתו הגלויה של הרבי מבצבצת גם מעת לעת הארה בדמות ברכה ונתינת כוח שמאציל הרבי. "בכל הנ"ל", כותב הרבי כמענה בשולי אחד הפתקים שמבהיל אליו ר' זלמן, בקשר למידע שקיבלו עורכי הדין על ניסיון של הצד שכנגד לקשור בין פרשת הספרים לבין משפטו הפרטי, "אין לו מקום לחשוש כלל וכלל. והעגמת נפש שלו לפי שעה תבטל העגמת נפש בעסק הפרטי ויתברך באריכות ימים ושנים טובות בטוב הנראה והנגלה".

•

לא אחת היו דאגותיו של ר' זלמן נודדות למחוזות אחרים ובלתי צפויים. גם בדאגותיו אלו שיתף את הרבי. מאלפות מכול הן ההזדמנויות בהן החליט הרבי להשיב לר' זלמן לא בכתב כי אם בדברים פומביים, תוך כדי שיחות קודש שנשא, בפני עדת החסידים.

"סאיז דא איינער א איד א מרה-שחורה'ניק" (יש יהודי אחד בעל מרה שחורה), פתח הרבי, בעיצומה של שיחה אודות השגחה פרטית בהתוועדות רבת משתתפים^[247], "שמשכנע את עצמו, בסוג של שיגעון בקשר לבריאות הגוף ומתרוצץ אצל רופאים רבים.

"העירו את תשומת לבו שבעיתון, ב'טיימס', של אחד הימים האחרונים – הוא אדם שאינו קורא את ה'טיימס', ואפילו אם הוא קורא, שוכח הוא את הנכתב שם וכו'. הוא מצליח במסחרו, אבל מה שכתוב בעיתון הוא שוכח – כתוב שנשיא המדינה אושפז בבית רפואה בשל אותה מחלה שאותו יהודי משוכנע שהוא גם סובל ממנה".

"אותו אדם", ממשיך הרבי, "הוא אחד שמחפש קשרים גם בבית הלבן. היות וכל דבר הוא בהשגחה פרטית, הסיפור הזה שפורסם ב'טיימס', אמור היה לעורר אותו, שהנה נפתחה בפניו הזדמנות חד פעמית ליצור קשר עם הבית הלבן. הוא יכול לכתוב מכתב לנשיא (אם הוא עצמו אינו יודע לכתוב באנגלית, יכול מישהו אחר לכתוב עבורו) ולהציע לו רופא טוב יותר מהרופא המטפל בנושא, שכן הוא עצמו בקשר עם רופאים מומחים רבים הבקיאים במחלה זו.

"בבית הלבן נהוג להשיב על רוב, 99 אחוז, מהמכתבים. ממילא, באמצעות זאת, יכול הוא היה להתקשר עם הבית הלבן. אפילו אם לא היו עונים, מה הוא כבר היה מפסיד: טרחה קטנה של כתיבת כמה שורות, חתימת חותמת, הכנסת המכתב למעטפה ושליחתו לתיבת הדואר.

"אבל איך אותו אדם ניצל את הסיפור שסופר בעיתון? הוא החל לחשוב ולהרהר מי הוא סגן הנשיא שעליו יוטל ניהול המדינה במשך כל זמן הניתוח שיעבור הנשיא. האם סגן הנשיא הוא מאותה מפלגה של הנשיא, האם הוא ינהל את המדינה כדבעי וכו' – דברים שכלל אינם נוגעים לו עצמו והוא אינו יכול לפעול בהם מאומה, לא מעלה ולא מוריד.

"מה שאין כן, השגחה פרטית גלויה, שהוא יכול היה לנצל את המקרה לטובתו האישית, להשיג קשר עם הבית הלבן – על כך הוא כלל לא חשב".

היה זה נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, שאכן חלה באותה עת. ר' זלמן ציית לדברי הרבי ואכן כתב לו מכתב ואף קיבל על כך תשובה רשמית מלשכת הנשיא המודה לו על דאגתו ועל המלצתו על הרופא המומחה. דברי הרבי אודות רופאיו של ר' זלמן לא היו בגדר מליצה גרידא, שכן כמי שתר אחר הטובים בתחומי הרפואה בכל הנושאים שלהם נדרש, אכן הגיעה ידו של ר' זלמן למומחים ביותר.

בפעם אחרת^[248] שב הרבי ומתייחס, ברבים, אל דאגות הבריאות של ר' זלמן, תוך כדי דברו אודות חובת האמונה והביטחון בה' החלה על כל יהודי באשר הוא.

"לאחרי כל זה, ישנו בעל מרה-שחורה, שאינו מסתפק בכך, וממשיך בכל זאת לדאוג. ולדוגמה, בנוגע לבריאות הגוף, שהולך לשאול בעצת הרופאים וכו', וגם לאחרי שהרופא אומר לו שמצבו כדבעי, אינו מסתפק בכך ומבזבז כספים לשאול בעצת רופא שני ושלישי. ולא עוד אלא גם לאחרי שיש לו חוות דעת מג' רופאים שמצב בריאותו כדבעי, ואין לו ממה לחשוש וכו' – עדיין לא נחה דעתו ומוסיף לדרוש בעצת רופאים נוספים, שמא כולי האי ואולי ימצא איזה רופא שיאבחן אצלו איזה חולי... ולא עוד אלא שבשביל זה מטריד את מנוחתם של אשתו, בני ביתו וכל הנמצאים סביבו וכו'^[249].

"על מה אתה דואג! יש לך חוות דעת מג' רופאים שמצב בריאותך תקין, ואין לך מה לחשוש – דבר שיש לו תוקף בהלכה, שהרי על חוות דעת הרופאים סומכים בנוגע לחילול שבת, תענית דיום הכיפורים וכיוצא בזה.

"ונוסף לכך, ידוע פתגם הצמח צדק 'טראַכט גוט וועט זיין גוט', וכך הוה, כהמשך הסיפור בנוגע למעשה בפועל, "מעשה רב", כפי שנתפרסם על ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, הן הפתגם והן כללות הסיפור (על דרך הכלל ש'אין למדין הלכה לא מפי לימוד וכו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה'). ואם כן, מדוע הנך מתעקש לחשוב באופן הפכי?!

"ובפרט", ממשיך הרבי, כמו מתעלם מהקהל הרב הגודש את בית המדרש ופונה ישירות בלשון נוכח אל ר' זלמן עצמו, "שראית בעצמך בהזדמנויות שונות, שהדאגות והחששות באופן בלתי רצוי שכתבת אודותם, התבדו והיו כלא היו, ולא עוד אלא, שנהפכו לטובה מן הקצה אל הקצה ממש! ולאחרי כל זה – הנך ממשיך לדאוג?!...

"אילו היה מקיים את ההוראה 'עשה לך רב' – היה כבר מפסיק לדאוג. הוא אמנם בחר לעצמו רב, ודיבר עמו, והרב אמר לו כדברים הנ"ל, אבל אף על פי כן בנוגע לפועל – אינו מקיים את דבריו של הרב!

"ובקשר לתירוץ שהוא מטבעו בעל מרה שחורה, ישנה העצה היעוצה של רבנו הזקן בספרו תורה-אור: 'יש שגובר בו מרה שחורה בתולדתו, תשתוקק נפשו מאוד על החכמה כל חפציה לא ישוו בה'. ומבאר שם, שכן הוא מצד טבע האדם, לא רק אצל בני ישראל אלא גם אצל אומות העולם, 'והראיה מהפילוסופים מהאומות הקדמונים' – חכמים אמיתיים, שסומכים על דבריהם בנוגע ל'חכמת התקופות והגימטריאות' (שעל ידם קובעים קידוש חדשים ועיבור שנים), כמו שכתב הרמב"ם 'שחיברו בה חכמי יון ספרים הרבה והם הנמצאים עכשיו ביד החכמים' – ש'היו עוזבים כל תענוגים ועוסקים בכל לבבם ותשוקת נפשם בלימוד החכמות .. מצד מזג טבעם כו''.

"ובנוגע לענייננו: אם הוא אמנם בעל מרה שחורה מטבעו, עליו לנצל טבע זה כדי להוסיף התמדה ושקידה בלימוד התורה. דמכיוון ש'מפי עליון לא תצא הרעות', הרי בוודאי שטבע זה אינו כדי לגרום עניין של בלבול והירוס חס ושלום, כי אם למטרה ותכלית טובה, כאמור, להוסיף התמדה ושקידה בלימוד התורה, עד כדי כך, שלא יהיה לו רגע פנוי לדאוג ולחשוש וכו'.

"ובמילא, כל זמן שמקננת דאגה בלבו, הרי זו הוכחה שלא ניצל לגמרי את טבע המרה שחורה להתמדה ושקידה בלימוד התורה, שאז, לא הי' נשאר אצלו מרה שחורה עבור דאגות"...

שוב מתוודעים המוני המסתופפים בהתוועדות הרבי לשיגו ושיחו של הרבי עם ר' זלמן, תוך כדי התוועדות. הפעם בא הדבר בהמשך ישיר לדברי הרבי בהתוועדות השבת הקודמת^[250].

"ומכאן באים לעניין נוסף דוגמתו – שיש כאלו הממשיכים על עצמם דאגות מענייני העולם, אף על פי שלאמיתו של דבר, אין מקום לדאגה זו, ועל אחת כמה וכמה לאחרי שמבטיחים לו בפירוש שכל העניינים יהיו לטובה.

"ובפרטיות יותר: לכול לראש ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו 'טראכט גוט וועט זיין גוט'. כלומר, עצם המחשבה שיהיה טוב, פועלת שאכן יהיה טוב בפועל ממש. ומובן שלא מספיק לומר שחושבים שיהיה טוב, אלא צריכים לחשוב באמת שיהיה טוב. ועל אחת כמה וכמה כאשר מבטיחים לו בפירוש שיהיה טוב, וכבר ראה בעצמו במצבים דומים במשך השנים הקודמות (כמדובר גם בהתוועדות שלפני כן) – הרי בוודאי שהיה צריך להיות במצב של אמונה וביטחון שיהיה טוב.

"ולאחרי כל זה, הוא ממשיך לדאוג וכו'. ובדידי הווא עובדא", מגלה הרבי, "שכותב אליי, שגם לאחרי שקיבל מענה באופן כך וכך, מבקש שתתבטל הגזירה וכו'. כלומר, דבר ברור אצלו שיש גזירה אלא שמבקש שתתבטל. איזה 'גזירה' יש כאן? אין כאן לא גזירה ולא עניין בלתי רצוי וכו' כי אם דמיונות שווא אלא שהִגבּיר את החלל השמאלי על החלל הימני, עד כדי כך שנדמה לו שאין זה דמיון כי אם דבר אמיתי.

"יש לו, טוען הוא, טבע של מרה שחורה. והעצה לזה – ללכת לרופא שייתן לו כדורי ארגעה... משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו נזלת במשך שלושה ימים, שבוודאי לא יטען שמכיוון שעברו ג' ימים, 'בתלת זמני הוי חזקה', הרי זה נעשה טבע שלו, אלא בוודאי ילך לרופא!

"ועוד עניין עיקרי בזה: מטבע הדברים שדאגה בעניין אחד 'גוררת' דאגה בעניין שני וכן הלאה. ועל דרך זה בנוגע לטבע המרה שחורה, שנמשך ומתגבר וכו' ובוודאי שאינו נותן מקום למרה לבנה. ועל פי הידוע שה'כלי' להמשכת הברכה מלמעלה הוא (לא דאגה ועצבות שמצד המרה שחורה­, אלא) ביטחון ושמחה שמצד המרה לבנה דווקא – הרי אילו היה במצב של ביטחון ושמחה, היה זוכה לראות בענייניו 'בעל-שם'סקע הנהגות' במידה מרובה יותר!

"בכל עניינים אלו היה לו להתדבר עם ה'רב' שלו – 'עשה לך רב' –שהרי אינו יכול לסמוך על עצמו, להיותו משוחד וכו', 'השוחד יעוור עיני חכמים', ומה גם שאינו חכם גדול... אלא, שקיום ההוראה 'עשה לך רב' התבטא אך ורק במינוי הרב ותו לא מידי".

בהתוועדות שמחת תורה^[251], תוך כדי הדברים אודות החלטות טובות שיקבלו על עצמם המשתתפים, אמר הרבי: "ואם ישנם 'בעלי מרה-שחורה' שחוששים לקבל על עצמם התחייבות וכו', ועל אחת כמה וכמה באופן של דיבור גם בפני הזולת, יוסיפו 'בלי נדר'. ואם גם זה לא יספק אותם – יאמרו 'בלי נדר' ג' פעמים.

"ובכלל", המשיך הרבי בדומה בעליל לנוסח אחד המענות האמורים לר' זלמן, "טבע דמרה שחורה יש לנצלו כדי להוסיף בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, ואז לא יישאר אצלו טבע המרה שחורה עבור עניינים אחרים, שמכיוון שגם טבע זה הוא במדידה והגבלה, הרי כשינוצל כדבעי להתמדה ושקידה בלימוד התורה, לא יישאר ממנו עבור עניינים אחרים. ואז ירוויח עניין נוסף, שיתבטל אצלו טבע המרה שחורה גם בנוגע לענייניו הגשמיים.

וכאן הרחיב הרבי את היריעה בדברו כלפי ר' זלמן: "ישנם כאלו שתכונת נפשם היא לדאוג על כל דבר ודבר, 'שמא יחסר לחמו', וכיוצא בזה. וגם לאחרי שראו כמה וכמה פעמים שלא היה כל יסוד לדאגתם ('עס האָט זיך אויסגעלאזט אַ בּוידעם'), אף על פי כן, בבוא יום חדש משתדל ה'קלוגינקער' להכניס דאגה בלבם, וכתוצאה מזה גורם דאגה גם לאשתו ובני ביתו, וכותב 'פתקים' ומרעיש עולמות וכו', הייתכן שעניין פלוני נראה לו באופן כל וכך!

"ועניין זה מפריע לו גם בנוגע למסחרו, שכן מטבע בני אדם (גם אינם יהודים) שאינם רוצים להתעסק עם אדם שיש לו פנים זועפות... אלא עם אדם שיש לו פנים שמחות ומאירות עם חיוך על שפתיו, אדם שעושה רושם של בעל הצלחה, כך שגם כאשר פלוני מעורר חשש מסוים בנוגע להצלחת המסחר, מבטל זאת במחי יד, בהפטירו: 'אֶה... אין שום סיבה לחשוש, בוודאי יהיה העסק בהצלחה'... בין אם הוא אמנם בטוח ומשוכנע בדבר ובין אם אינו בטוח אלא שמתנהג על פי הפתגם הידוע 'טראַכט גוט וועט זיין גוט'.

"והעצה לזה, כאמור, שינצל את טבע המרה שחורה להוסיף בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, ואז לא יישאר מטבע זה עבור עניינים אחרים, ובמילא יוכל לעשותם מתוך שמחה וטוב לבב".

לקראת חודש אלול תשמ"ז, הרעיף הרבי דברים על עדת צאן מרעיתו אודות סגולת הימים הבאים עליהם לטובה, בהיות המלך בשדה. ומדי דברו אמר הרבי^[252]: "ומזה באים לעניין נוסף – שלילת העניין דמרה שחורה: מכיוון שהמלך מגלה את אהבתו אליו, מקבלו בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות, הרי מובן וגם פשוט עד כמה מושלל בתכלית שיתהלך עם פנים זועפות בפני המלך, דבר הכי מופרך, שאין המלך סובלו.

"ואם בכל השנה כולה צריכים לחשוב בכיוון הטוב (במקום לבלבל את עצמו ובני ביתו בענייני מרה-שחורה וכו') ועל ידי זה נעשה כן בפועל ממש, כידוע הפתגם 'טראַכט גוט וועט זיין גוט' – בחודש אלול, שהמלך מראה לו פנים שוחקות, על אחת כמה וכמה.

"משל למה הדבר דומה, כאשר עורך הדין שלו מופיע בפנים שוחקות ובפיו דברים מעודדים, הרי בוודאי לא ירגז עליו ויראה לו פנים זועפות אלא ישמע את דבריו בשימת לב הראויה, ולכל היותר יציע בפניו גם את חוות דעתו בזה ועורך הדין יחליט מה צריכים לעשות בפועל. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר אודות פנים שוחקות של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הרי בוודאי ובוודאי שצריך לפעול גם אצלו פנים שוחקות, ולא רק כלפי חוץ, שכותב 'פתקא' שאינו מודאג וכו', כי אם שנעשה אצלו מנוחת הנפש ומנוחת הגוף באמת".

הזדמנות נוספת^[253] בה ציטט הרבי, בעיצומה של התוועדות, מדבריו של ר' זלמן בפתק שכתב אליו זמן קצר קודם לכן, תוך כדי אזכור הניסים המופלאים שזכה לראות במו עיניו, באה לאחר הקדמה ארוכה אודות כך "שאין להתפעל ולהתרגש ולקחת ללב כל המאורעות שבמשך החיים, לא רק בנוגע להבלי העולם אלא גם בעניינים חשובים וכו', שכן יהודי שמאמין בה' צריך להיות חדור בביטחון שבודאי יהיו כל העניינים לטובה".

לאחר אריכות הדברים בנושא, אמר הרבי: "אף על פי שראה בעצמו את העזר והסיוע של הקדוש ברוך הוא (במצב כזה שבדרך הטבע לא נראה סיכוי וכו') פעם אחר פעם, ולא רק ג' פעמים, אלא ג' פעמים ג' פעמים, אף על פי כן סבור בשכלו שבמצב ההווה, גם הקדוש ברוך הוא לא יכול לעזור...

"הוא אמנם אינו אומר דבר זה בפירוש, מכיוון שמתבייש מאשתו ובני ביתו, מהנכדים וכו', ועל אחת כמה וכמה שאינו כותב דבר זה, ואדרבה, הוא כותב שבמצב זה רק הקדוש ברוך הוא יכול לעזור, אבל, בינו לבין עצמו, כשעומד בפני הראי, סבור הוא שגם הקדוש ברוך הוא אינו יכול לעזור, חס ושלום, 'אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו'^[254], וכאמור, לא רק שמסופק בדבר, אלא יתרה מזה, שבטוח שגם הקדוש ברוך הוא אינו יכול לעזור. וראיה לדבר שרועד מפחד במקום לבטוח בה' שהכול יהיה לטובה, כפי שראה בעצמו בעבר".

•

שוב בחודש אלול עסקינן. הימים היו ימיה האחרונים של שנת תשמ"ח. בדברות קודשו ובכל הליכותיו בקודש, לא חדל הרבי להאיר לעורר ולהעיר את הנרפים והנרדמים אודות סגולת השנה, אף כי עוד מעט קט חולפת היא ומפנה מקומה לזו הבאה אחריה, בהיותה שנת 'תִּשְׂמַח' ו'תְּשַׂמַח'.

ולנוכח דברים בוהקים אלו, ידע איניש אליבא דנפשיה. במר לבו כתב ר' זלמן אל הרבי כי כשלעצמו אינו חש כלל בהיותה של שנה זו כה מאירת פנים. במרוצת השנה נפטר בדמי ימיו אחד מנכדיו^[255], במרוצתה גם בא עליו פסק וגזר הדין בתביעה הכלכלית החמורה שהושתה עליו. וגם בחייו האישיים של הרבי לא הייתה זו שנה שמחה, לנוכח הסתלקות הרבנית ע''ה.

הרבי הקדיש לדברים כואבים אלו שכתב לו ר' זלמן שיחת קודש מיוחדת. בין הדברים ניכר היה בעליל עד כמה מתאמץ הרבי, חרף הכאב האישי, הקשה מנשוא, שעבר הרבי עצמו בזו השנה, להפיח רוח של שמחה, תקווה וחיות בנפשו של ר' זלמן, עד כדי ירידה לפרטי הדברים המשמחים ומשובבי הנפש שפקדו אותו ואת ביתו במרוצת השנה.

"צריכה^[256] להיות הדגשה מיוחדת בעניין השמחה, 'קאָכן זיך' בעניין השמחה, כולל גם הדיבור והשקלא וטריא בעניין השמחה, והעיקר – השמחה בפועל ממש.

"ויש להוסיף בזה: הסיבה לכך שממשיכים לדבר ללא הרף ('מ'האלט אין איין רעדן') אודות עניין השמחה, היא לא רק בגלל הצורך להוסיף עוד יותר בשמחה, בבחינת 'מי שיש לו מנה רוצה מאתיים', אלא הסיבה היא, לדאבוננו, מפני שעדיין לא רואים את השמחה בפועל מעיקרה.

"מצב זה – שלא רואים את השמחה – יכול להיות באחד משני אופנים: א, השמחה קיימת אלא שאינה נראית מאיזו סיבה. ב, השמחה אינה נראית מפני שאינה קיימת. ובנדון דידן, כשמביטים על פניהם של רוב הקהל, מסתבר בפשטות, (ב'פשוטו של מקרא'...) כאופן הב'. להעלות חיוך על שפתיו – בלתי אפשרי! הייתכן, טוען הוא, 'אז (לעתיד לבוא) ימלא שחוק פינו', אבל לא בזמן הזה.

"במקום שיראו פנים שמחות, רואים 'אנגעבלאזענע פנים' (פנים נפולות או נפוחות) אלא שפלוני אינו קורא לזה 'אנגעבלאזן' כי אם, 'רצינות' ('ערנסט') שכן, בהתבוננו במצב, טוען הוא, הן המצב שלו, הן המצב של הזולת והסביבה, כולל ובמיוחד שנמצאים עדיין בגלות, ולא רק בני ישראל אלא גם 'שכינתא בגלותא', הרי זה מצב רציני, ובמילא משתקף מצב זה גם בהבעת פניו הרציניות, כביכול, בגלל מצב הגלות, ובפרט שמרבים לדבר על זה – גם מצב זה (של העדר השמחה) רוצים לתלות 'באשמתי'...

"ולכן, חוזרים ומדגישים עוד הפעם ועוד הפעם ששנה זו היא שנת תִשמח ותְשמח, וכמוזכר לעיל שזוהי שנת הצלחה, על דרך מה שנאמר ביוסף (שמו הראשון של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) 'ויהי איש מצליח', ובמילא צריך להרבות בעניין השמחה.

"ישנם כאלו שאינם מתביישים ומעיזים לומר 'חכמה' – בה בשעה שזוהי טיפשות הכי גדולה – שלא ראו 'הצלחה' (בלשון המעטה) בשנה זו, ובמילא, אין לו סיבה מיוחדת להיות בשמחה ומה גם שמטבעו הוא מרה שחורה'ניק.

"מה נוגע הטבע דמרה שחורה כשרבנו הזקן מבאר (בליקוטי תורה דפרשתנו) שכל יהודי צריך להיות בשמחה, 'עבדת את ה' אלקיך בשמחה', שמחה על שזכה להיות מעבדי ה'! ומה שטוען שלא ראה הצלחה ואין לו סיבה מיוחדת להיות בשמחה וכו', הרי זה היפך המציאות שהיו אצלו כמה וכמה ענייני הצלחה ושמחה, ולדוגמה: נולד לו נכד, והשתתף בעצמו בסעודת השמחה; נכד נוסף נעשה בריא, וכו' וכו'. ומה גם שכתב בעצמו שהיה עניין של קטרוג שאי אפשר להיפטר ממנו בדרך הטבע, כדבריו, כי אם, בדרך נס, ונפטר מזה!".

בשלב זה של השיחה, אם למי מהנוכחים עוד היה ספק למי ירמזו מילותיו של הרבי, חידד הרבי יותר את הדברים בהצביעו על החסות הקבועה שפרש ר' זלמן באופן תדיר, רציף וקבוע להדפסת כל ספרי רבותינו נשיאינו^[257].

"ועוד וגם זה עיקר: כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הכריז 'לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה' והדגיש פעמים רבות שהדרך להביא את הגאולה היא על ידי ההוספה בהפצת המעיינות חוצה, באופן ד'יתפרנסון', אשר מהעניינים העיקריים בזה הוא ההוצאה לאור של מאמרי וספרי החסידות בדפוס.

"ובזה גופא כמה דרגות: ישנם נדבנים שלאחרי שהדפיסו קונטרס אחד, אזי, מפני גודל ההתפעלות על החידוש הגדול של פעולתו, מסתפק בזה, "דאַלאָי"... וממשיך לעסוק בכל שאר העניינים, מלבד הפצת המעיינות חוצה.

"אמנם ישנם כאלו שלא מסתפקים בהוצאה לאור של קונטרס אחד, אלא מדפיסים ספר שלם, ולא רק ספר אחד אלא ריבוי ספרים וכו', הן ספרים חדשים שנדפסים בפעם הראשונה מכתב יד והן ספרים שכבר נדפסו וחוזרים ומדפיסים אותם בהוצאה חדשה עם הוספות וכו', שהרי, 'אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש'.

"ומובן גודל העילוי שנעשה על ידי הדפסת תורת החסידות – שהרי, כשמדפיסים ספר חסידות באלף ומחצה או אלפיים עותקים וכיוצא בזה, מגיעים דברי החסידות לאלפיים יהודים (שהרי בוודאי שהספר יפעל עליהם לפותחו ולעיין בו וכו'), וכשמוסיפים להדפיס עוד ספר באלפיים עותקים, אזי נעשה הפצת המעיינות באופן דכפליים, ועוד יותר מזה וכו'. ומכיוון שכן, הרי גם התבוננות קלה בגודל הזכות שבדבר צריכה לפעול שמחה גדולה.

"אבל אף על פי כן, טוען הלה, כל זה היה כבר אתמול וכדי שיהיה בשמחה היום, צריך עניין נוסף של שמחה ב'מזומן'. ונוסף לזה, ממשיך לטעון, ישנם עניינים מסוימים שאינם באופן של טוב, על כל פנים כפי שנדמה בעיניו, וכיוצא בזה בשאר טענות דוגמתן, אשר, אין צורך להאריך בזה, ובוודאי שאין לחזור על דברי טיפשות וכו', אשר, המענה לזה הוא בפשטות – שגם עניין של שמחה שהיה אתמול הוא במזומן, ואותם עניינים שעכשיו אינו רואה הטוב שבהם יראה במשך הזמן".

בכל אותן הזדמנויות, וברבות אחרות, כמו ביקש הרבי לשאת דברי עידוד כלפי ר' זלמן בפני עדת החסידים כדי שיהיה הוא עצמו טופח על מנת להטפיח וממנו יראו וכן יעשו.

•

תכונה נפשית זו, עליה העיד ר' זלמן בעצמו כי הוא נושאה ועליה שב והעיד עליו הרבי, בכתב ובעל פה, אינספור פעמים, הולידה גם קו תקיף ואדוק ביותר בכל הקשור ליראת שמים והידור מופלג בכל דבר שבקדושה. הדבר בא לידי ביטוי בכל סדר יומו ואפף את ביתו בכל מעגל השנה.

מאז תחילת חודש אלול, מעיד נכדו, נראתה על פניו ועל כל דמותו אימת יום הדין. את המתח שבו היה שרוי קשה להסביר אם כי כל מי שנתקל בו הבחין בכך מיידית. כל ניסיון לקשור עמו שיחה בשבועיים שקדמו לראש השנה, בנושא ציבורי כמו בנושא עסקי, נתקל היה בתגובה לחוצה בסגנון, "נדבר אחרי ראש השנה".

אגב, הנהגה זהה בעליל הייתה אופפת אותו בהתקרב יו"ד שבט ובשנותיו האחרונות, מאז ג' בתמוז תשנ"ד, בהתקרב ג' בתמוז. כל שיחה או ניסיון דיבוב היה פוטר מיד בנזיפה נרגנת בנוסח "מ'וועט רעדן נאכ'ן יארצייט" (נדבר לאחר היארצייט).

מדי שנה בחודש אלול, היה מנהל אופרציה שלמה לבדיקת כל זוגות התפילין שלו וכל המזוזות בביתו.

בערב ראש השנה, היה מגיע לבית המדרש של 770, כשלוש שעות לפני הדלקת הנרות ויושב לאמירת תהילים. היה זה, כך סיפר, אחד הדברים הבודדים שהוא זוכר מאביו. בצאת הרבי מהתפילה, היה הוא ניצב בקביעות בכל השנים במקום מסוים ליד הדלת האחורית של בית המדרש והרבי היה אומר לו, 'לשנה טובה תיכתב ותיחתם'. אמירה זו מפי קודשו של הרבי כמו הייתה מעניקה בידיו את תעודת הביטוח לשנה הקרובה והדבר היה ניכר עליו בעליל אם כי היה עוד דרוך.

עם צאת הרבי מבית המדרש, היה עומד ומתפלל שעה ארוכה, תוך כדי השתפכו בבכי, את תפילת ליל ראש השנה. ר' זלמן מעולם לא ניחן בתכונתו של 'עובד' אולם תפילה זו היה מתפלל באריכות רבה ובבכי. רק לאחר התקיעות של יום א' דראש השנה, הייתה רוחו האיתנה שבה אליו בהדרגה. כצאת היום השני .

בהידוריו הרבים על קוצו של יו"ד, הס היה מלהזכיר לו כי רשאי הוא, במצבו הבריאותי ובגילו, בנקוף השנים, לטעום דבר מה בטרם צאתו מהבית לתפילת ראש השנה. בקנאותו הקפיד שלא לאכול מאומה לפני התקיעות.

כך אירע שבערב ראש השנה לא אכל, כנהוג, עד שובו מהאוהל בשעה מאוחרת יחסית. ביומו הראשון של ראש השנה שוב לא אכל עד לאחר התפילה וכך גם ביום השני. על רקע העובדה ששלושה ימים רצופים לא אכל שעות רבות עד השעה חמש אחר הצהריים, נכונו לו אירועים רפואיים לא מעטים דווקא בהתרגש עליו ימים אלו. בכמה פעמים התמוטט והדבר גרם לבהלה רבה לבני ביתו. כאילו לא די בכך, סירב בתוקף להיעתר להפצרת יקיריו שלא יצום בצום גדליה.

"בשנת תשל"ז", נזכר חתנו, הרב נחום שטרנברג, "בעיצומו של ראש השנה, התמוטט חמי ולכמה דקות אף נראה היה כי אין לו דופק. למרות שהתעלף שעות אחדות קודם לכן, שלל בתכלית את האפשרות שלא יהיה נוכח בהתוועדות הרבי. אז עוד לא רכש את הדירה הנושקת ל-770 ברחוב יוניון. הוא שירך אפוא את רגליו מביתו ברחוב לפרטס כשאני נלווה אליו ונוטל עמו כיסא עליו התיישב לנוח מדי כמה דקות. הדרך המייגעת ארכה כחמישים דקות.

בניו של ר' זלמן חששו מפני צום גדליה – לאחר כל 'סדר העבודה' האמור שלו מערב ראש השנה עד מוצאי צום גדליה לא הלם כלל אדם בגילו ובעל רקע רפואי כה מגוון - ובתוך שבוע היה עליו לעבור את יום כיפור.

"במוצאי ראש השנה", מספר חתנו, "בעת 'כוס של ברכה', ניגשתי אל הרבי יחד עם גיסי, ר' יצחק מאיר. אמרנו לרבי כי חמי נותר דבק בעמדתו כי עליו לצום גם בצום גדליה. הרבי הגיב בחריפות באומרו: 'מ'זאל פרעגן בא א רב' (יש לשאול רב) ואז הוסיף הרבי: 'אין ליובאוויטש פלעגן חסידים נישט פאסטן צום גדליה. איז אז ער וועט וועלן זיין א חסיד, וועט ער נישט פאסטן (בליובאוויטש נהגו חסידים שלא לצום בצום גדליה. אם הוא רוצה אפוא להיות חסיד, שלא יצום).

"הייתה זו הדרך היחידה להזיז אותו מעמדתו משום שעד אז לא הרשה לו לעצמו ולא לרעייתו שלא לצום, יהיה המצב הבריאותי אשר יהיה. אף למשמע דברים אלו שלא הותירו מקום לספקותיו, לא התיר לעצמו שלא לצום לחלוטין ומכל מקום התרצה לקיים את התענית חצי יום בלבד".

בארכיונו של ר' זלמן מופיע מכתב מאלף הנושא את התאריך ערב שבת קודש, כ"ו באלול תשל"ז, השופך אור על האירועים בהקשר זה (ראו תצלום). את המכתב כותב לר' זלמן רבה של שכונת קראון הייטס, הגה"ח רבי זלמן שמעון דבורקין, ובשולי הדף מצוין כי העתק מהמכתב נשלח אל הרבי.

"הרופא מובהק שלך", כותב הרב אל ר' זלמן, "מסר שלפי ידיעתו מצב בריאותך, הנה אחד מעיקרי יסודי רפואתך היא האכילה (הדיאטטית) הרגילה שאתה אוכל בכל בוקר ושאתה מוכרח לאכול ארוחתך הלז בכל בוקר.

"ועל פי הדברים האלה, בהיות שימי ראש השנה הבאים עלינו לטובה ממשמשים ובאים, ויכול לעלות על דעתך להתנהג בחסידות של כו' ושלא לטעום מאומה קודם תקיעת שופר, על כן מוכרח אני לומר לך פסק דין על פי התורה, שבשני בקרי ראש השנה קודם התפילה אתה מחויב לאכול כל ארוחתך הרגילה בכל יום. ובאם רוצה אתה להדר, יש מקום להדר רק לעשות התרת נדרים על פרט זה, והפתח חרטה הוא דברי הרופא הנ"ל ולא יותר".

בכך לא היה די. ההמשך לכך היה מענה מפורש בגוף כתב יד קודשו של הרבי שבו נאמר: "בוודאי יקיים הוראות הרב מרא דאתרא שליט"א ובמילואן – ויודיע על דבר זה (החלטתו ואחר כך מהבפועל ממש ) וה' יצליח".

בהזדמנות אחרת, אגב, אמר הרבי לר' זלמן עצמו שעליו לאכול לפני ההליכה לאוהל אבל לא מזונות והמוציא.

מדי שנה, בערב יום כיפור היה ר' זלמן נוהג לערוך 'כפרות' על שני תרנגולים שונים. היות והידר לחזר אחר תרנגול לבן סבור היה כי כל אחד משני התרנגולים לבן יותר מרעהו. עת ניגש לערוך כפרות היה רועד כולו ובוכה בדמעות שליש כשאימת הדין נסוכה בפניו החיוורות. בשנים האחרונות היה השוחט מגיע אליו הביתה ושוחט לנגד עיניו את התרנגולים שלו ושל רעייתו בחצר הבית. ר' זלמן הקפיד שימלחו ויכשירו את העופות בו ביום על מנת לאוכלם בסעודת ערב יום כיפור שכן לדבריו כן נהגו הרביים.

ההכנות לחג הסוכות החלו בימי חודש אלול. שבוע לפני ראש השנה, היה ריח האתרוגים נודף מכל עברי הבית. לעצמו היה רוכש חמישה לולבים וחמישה אתרוגים, כל אחד הוא בעל הידור ספציפי. זה גידולו נאה, בזה יש 'גרטל' וכיוצא בזה. כל אתרוג שלו היה גדול, הדור ומיוחד. פרי עץ הדר. הסוחרים בשכונה ידעו תמיד כי בראש ובראשונה שמים הם פניהם לביתו משום שהוא היה משלם את הסכומים הגבוהים ביותר ומשום שהיה רוכש כמות גדולה של אתרוגים לו עצמו ולכל יקיריו.

בניגוד למנהגו הקבוע לעסוק בבחירת ורכישת האתרוגים בשבוע האחרון של חודש אלול – בשנת תשס''ג, חרג ממנהגו זה וכשהסוחרים דיברו על כך עמו, דחה אותם שוב ושוב באומרו, נדבר אחר ראש השנה. ויהי לפלא. ובראש השנה תשס''ד נלקח לבית עולמו.

כסוחר בטבעו נוהג היה להתמקח בכל רכישה אבל באתרוגים, מרגלא בפומיה, אסור להתמקח. עבודת הנענועים שלו, מעידים בני ביתו, הייתה עבודה קשה יותר מעבודת ראש השנה ויום הכיפורים, שכן הייתה כרוכה במאמצים עילאיים. למרות שהיה מקפיד להשתתף כל לילה מלילות חג הסוכות בריקודי שמחת בית השואבה, ברחובה של קראון הייטס, עד השעות הקטנות של הלילה - עם שחר, מיד לאחר הנץ החמה היה מברך בביתו ועושה את הנענועים על כל אתרוגיו, כל אחד וההידורים השמורים לו. לבית הכנסת היה נוטל שני אתרוגים מהודרים.

כל ימי החנוכה שוב עטה הבית דריכות של חג. את הפתילות לנרות החנוכה היה מכין לבדו מכותנה, מטיב אותן אחת לאחת ומכשירן לקראת ההדלקה בשמן זית זך. בהן, כמו בכל מצווה, דאורייתא, דרבנן או מנהג חסידים, היה מחיל בעצמו את דברי חז"ל, "מצווה בו יותר מבשלוחו".

הקפדתו הנודעת על כל דבר שבקדושה השליכה על רעייתו ועל כל הסובבים אותו. כך, למשל, מעולם לא פטר את רעייתו משום צום, לרבות אלו שנשים נהגו להקל בהם. בתו מעידה כי גם היא עצמה צמה בעשרה בטבת, צום קל יחסית, למרות שהייתה בחודש התשיעי להריונה, שכן "ליד אבא, לא ניתן היה להעלות על הדעת אפשרות שלא לצום".

כמה שנים, בחג הפורים היה נוהג לבוא אל הרבי, להתייצב בפניו, להושיט ידו ולומר: "כל הפושט יד נותנים לו". הרבי, בתגובה, היה מעניק לו ברכה לאריכות ימים ושנים טובות.

•

גולת הכותרת של החומרות שבהן הידר ועל קיומן עד הפרט האחרון הייתה בחג הפסח. הבית כולו, מעידים ילדיו ונכדיו, היה רוגש ורותח מדי שנה בהתקרב חג הפסח ואת המתח ניתן היה למשש בידיים. כל חומרה שרק מופיעה אי שם, בספר כלשהו או שהייתה נהוגה אי פעם בידי מי מעדת החסידים, אומצה על ידו בחום ובאדיקות.

במסגרת הניקיונות הרבים לפני חג הפסח, היה מורה להסיר את כל הכיסויים. את כל קירות הבית היו מכסים בציפוי של עץ כדי שחלילה לא יהיה מגע בין הקירות של כל ימות השנה לבין כלי הפסח. הבית כולו התרוקן לחלוטין מכל חפציו ומכל מיטלטליו לקראת החג. גם הבגדים שהוא עצמו לבש, לרבות הסירטוק והמגבעת, היו מיוחדים לפסח.

ר' זלמן פסל את הנוהג הרווח בבתי ישראל לנעול ארונות שבהם יש דברים השייכים לחמץ תוך הדבקת תווית עליהם כי אינם כשרים לפסח או בכיסויים ההרמטי למשך ימי החג. כל הפריטים שנידונו על ידו בבל ייראה ובל יימצא, הועלו בהוראתו לקומת המגורים העליונה שהייתה נעולה כולה במשך כל ימי החג.

מדי שנה מאז ראש חודש ניסן ועד חג הפסח היה הוא עצמו מתגורר בדירה שהייתה מיוחדת לכך בקומה השנייה של ביתו, כדי שבביתו יוכלו לעמול על כל ההכנות הרבות לחג.

במהלך הימים שקדמו לחג הפסח, היו מביאים אל הבית עופות חיים ודגים חיים. בבית עצמו נערכה השחיטה של העופות, בו מרטו, מלחו והכשירו אותם למאכל. גם הכנת הדגים הייתה בבית עצמו. את כל התבשילים והמאכלים הכינו לפני החג. אפילו ביצה לא טוגנה במהלך החג. הכול הוכן קודם כניסת החג, שכן בפסח עצמו החמץ אינו בטל אפילו במשהו, בניגוד לערב החג בו הכול בטל בשישים.

ובהתקדש ליל הסדר, עלתה רמת החומרות שבעתיים. כתוצאה מחריפותו הבלתי נסבלת של המרור, שהוכן באופן שהיה חריף ביותר (כעדותו של האדמו''ר מקופישטניץ, ראו פרק 'מלכות נוגעת בחברתה'), מדי שנה היה ר' זלמן מתעלף, בעיצומו של הסדר. כמו בריטואל קבוע וידוע מראש, היו בני המשפחה בכוננות מתמדת לקראת הרגע שבו ייטול את המרור ויאבד, חלילה, את הכרתו.

"שנה אחת", נזכרת בתו, הגב' שטרנברג, "טלפנתי לרבנית לקראת חג הפסח וביקשתי ממנה שתדבר עם הרבי על כך. חשבתי שאולי הרבי יורה לו לחדול מהכנת החריין למרור, באופן חריף כל כך המזיק לבריאותו. הרבנית אמרה לי: 'אינני צריכה לערב את בעלי בכך, אתן לך עצה. שימי את החריין ליד אש דולקת או על אדן חלון פתוח וכך תפוג החריפות שלו'. לאבא לא גיליתי זאת אבל כך עשיתי כל השנים למען בריאותו".

בשנים האחרונות, כתוצאה מההידרדרות במצב בריאותו, אסרו עליו הרופאים לשתות יין אדום, בשל תכונה מסוימת הקיימת בו, בקובעם כי הדבר מסוכן לבריאותו. עם זאת, לא הסכים שלא לשתות יין אדום לארבע כוסות כשהוא מסרב להאמין שיסבול כתוצאה מכך, למרות שיכול היה להיווכח בכך במו עיניו. הגיעו הדברים לידי כך, שכתוצאה משתיית היין האדום בפסח, היה סובל חודשים רבים, אבל הוא עצמו ציטט על כך את דברי הגמרא על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיה שותה ארבע כוסות של פסח "ואחר כך היה צריך לחגור צדעיו עד עצרת"^[258]. בשנים האחרונות היו בני ביתו נוקטים בטכסיס. הם נטלו יין לבן ומזגו לתוכו מעט יין אדום, כך שייראה כאדום.

המאפייה בה אפה את מצותיו לקראת החג הייתה מתחלפת מדי כמה שנים, שכן לנוכח דרישותיו המחמירות להבעיר את התנור לרמת שיא, אירע כמה פעמים שהתנור התקלקל ובשנה הבאה לא הסכים בעל המאפייה שמצותיו של ר' זלמן ייאפו במאפייתו^[259].

לנוכח ההוראה שקיבל מהרבי הריי"צ לקראת חג הפסח תש"א^[260], "לא ליקח פרושקעס", הקפיד ר' זלמן מדי שנה שלא ליטול בכל חג הפסח את התרופות הקבועות שהיה עליו ליטול מיד יום. הדבר גרם לו למיגרנות ולימים למיחושים גדולים בלב ובכלל במשך כל ימי החג. באחרון של פסח, אחרי שבוע ימים של התנזרות מהתרופות הכרוניות שהיו חיוניות לבריאותו, היה נופל למשכב. עוד קודם לכן, בעיצומו של החג, פעמים הייתה מכסה את כל גופו זיעה קרה והיה כל כולו נתון בסכנה.

בשלב מסוים כתבו על כך בני משפחתו לרבי והרבי הורה שיפנו אל המרא דאתרא, הרב דווארקין, שיכתוב לו פסק דין כי עליו לציית לקול רופאיו וליטול את התרופות. אירעה פעם אחת שהרבי בטרם צאתו לאוהל ביקש מהרב חדקוב למסור לר' זלמן כי הוא מבקש לדעת בטרם צאתו אם יציית לפסק הדין וישמע להוראות הרופא.

ר' זלמן אמנם קיבל על עצמו לציית לרופא אולם מאז כשבוע לפני פסח, היה נוסע לרופא והיה מתמקח עמו על כל אחת מהתרופות. "את זה אני חייב לקחת? בטוח שאני חייב את זה ואי אפשר להימנע מזה רק לשבוע ימים?". הוא אף עשה מאמצים רבים להמיר במשך ימי הפסח תרופות שונות לזריקות.

בכל אחת מסעודות כל ימי הפסח היו יושבים בני הבית ואוכלים את המצות מתוך שקיות, מתוך זהירות מופלגת שלא ייפול פירור מחוץ לשקית ולא ייווצר חשש כלשהו לשרויה. גם כשהוא עצמו לא נמנה עם הסועדים, בימי חול המועד, היה ר' זלמן יושב ומפקח שכולם יקפידו כדבעי. ילדים מתחת לגיל בר מצווה, נצטוו לאכול את מצותיהם בחדר נפרד.

על חומרה אחת נפוצה לא הקפיד בפסח: הכנת מים מראש לכל הפסח. מחומרה זו נמנע מטעם כמוס שאמר לו הרבי על מי הברז^[261]. דבר זה מוכיח כי דבר ששמע מפי הרבי היה קדוש יותר עבורו מכל הידור שעליו הקפיד ושמר מכל משמר.

•

בימי בין המצרים נקט בכל דיני האבלות המחמירים ובתשעת הימים הקפיד שלא לנסוע לשום מקום ולשום מטרה. באחת השנים נולד לו נכד למזל טוב, בעיצומם של תשעת הימים, בבופולו והוא כובד בסנדקאות. רבנים שהוא שאל בעצתם אמרו לו כי לדבר מצווה הוא רשאי לנסוע. הוא רכש אפוא כרטיס טיסה חד כיווני. "בביקורת הגבולות", נזכרת בתו, "עבר אז אבא בידוק קפדני וחקירת שתי וערב, לנוכח הפניקה שאחזה בשלטונות ארה"ב, בעקבות אירועי הטרור של 11 בספטמבר".

לאחר הברית, עז היה חפצו לשוב אך הוא חשש לעשות זאת, לנוכח תשעת הימים, בהם יש להימנע מנסיעה גרידא. העצה שקיבל מרבנים ששאל בעצתם הייתה שהוא יערוך 'סיום' ב-770 ואז טיסתו מבופולו לניו יורק תהיה שוב לדבר מצווה. וכן היה.

כזה הוא פתק שכתב הרבי לר' זלמן, ב'אתערותא דלעילא', לאחר הכרזה בבית המדרש בתום תפילת ערבית על 'סיום' שהוא ערך בבית הכנסת שלו, ביום ז' במנחם אב תנש"א: "ז' מנחם אב – בו נכנסו שונאים לבית המקדש על מנת שייכנסו בני ישראל לבית המקדש דכוננו ידיך גו'. אזכיר על הציון להצלחה רבה". שוב נמצאנו למדים ממילים מופלאות אלו של הרבי, כמה מחדיר הרבי בו ובאמצעותו את האמונה כי גם חורבן הבית אינו אלא על מנת שיבוא הבניין.

כל אחד מתשעת הימים נוהג היה לכל הפחות לשמוע 'סיום'. וכשלא עלתה בידו ללכת ולשמוע, היה הוא מקיים 'סיום' בעצמו.

•

את תביעתו כלפי עצמו, תרגם גם כלפי בניו. "הוא תבע מאיתנו", מספר בנו ר' נתן, "דברים שהיו לא אחת מעל כוחותינו. מעולם לא הסכים לקבל תשובה בנוסח, קשה לי. מרגלא בפומיה: 'אויב ס'איז שווער, איז נאך בעסער' (אם קשה, הרי זה יותר טוב) שכן דווקא לנוכח קושי משקיעים יותר כוחות. הוא תבע מעצמו ומאחרים מעל כוחותיו. כך הוא חינך אותנו.

"הוא היה אדם ששנא חיצוניות ותיעב שקר. - עשיית דבר מה, קטן כגדול, כדי להרשים מישהו לא הייתה קיימת אצלו. שקר היה אצלו מאוס בתכלית. ניתן לומר עליו כי לא הייתה לו סבלנות לטיפשים, שקרנים וחנפנים. כל דבר נעשה לשמו ולא לשם מה יאמרו הבריות. יש אנשים שרוצים ליצור דימוי אצל אחרים. אצלו בטבעו היה לעשות למען האמת".

כפועל יוצא מכך, "יראת השמים שלו הייתה אותנטית ולא חיצונית לעשיית רושם. לעתים גבלה במסירות נפש. לא אחת אמר, מתוך תחושת אמת פנימית: 'אי אפשר דורכגיין די וועלט אן מסירות נפש' (לא ניתן 'לעבור' את העולם הזה ללא מסירות נפש). כל מצווה נהג למעלה מהמשוער ולמעלה מכוחותיו. כלל לא עניין אותו אם החומרות שבהן נקט מקובלות על אחרים אם לאו".

בהקשר זה, מגלה ר' נתן גילוי מפעים. פעם אמר לו הרבי עליו: "דיין טאטע איז נישט קיין בעלה'בתישער איד, ער איז א חסידישער ייד" (אביך איננו יהודי 'בעל-הבית', הוא יהודי חסידי).

"דברי הרבי היו קדושים ביותר בעיניו. 'זכור את דברי הרבי, זה נוגע לנפשות', היה אומר לי כשהזכיר את תשובות הרבי אליי בימי צעירותי. כל חייו היו קודש לרבי. מצד אחד היה פיקח ושנון, אבל ההתבטלות שלו כלפי הרבי הייתה כה מוחשית משל היה איש פשוט. בשילוב זה – עומק שכזה עם 'ביטול' שכזה תוך מסירות נפש – באה לידי ביטוי גדולתו האמיתית. כשהגיע לעניינים של הרבי, הפך לחייל ממושמע, בלי 'פשעטלאך' וללא חכמות".

•

מדי יום ביומו, עד יומו האחרון, מקפיד היה ר' זלמן לטבול במקווה. בשנת תשנ"ח, כשהטבילה למקווה הייתה כרוכה עבורו בקושי בלתי יתואר הקים מקווה בביתו שעלותו הסתכמה בכחמישים אלף דולר. יותר מחמש שנים שימש אותו מקווה טהרה זה.

אירע פעם שנוצר חור בעור התוף של אוזנו והרופאים אסרו עליו להרטיב את אוזניו במים. היות והקפיד על טבילה יומיומית במקווה, עד כדי מסירות נפש, לא ידע את נפשו לנוכח הוראה זו של הרופאים. הוא תר, פשפש, בדק ומצא כי יש קונכיות הצומחות בים ובהן היה אוטם את אוזניו ברדתו לטבילה, שכן בהיותם דברים שנבראו מן המים אין הן מהוות חציצה. למסקנה זו הגיע לאחר דין ודברים שקיים בנושא עם רבנים מומחים.

מרגלא בפומיה דר' זלמן: אם אתה אוהב רכב, יש לך שני רכבים, אחד הדור ומפואר יותר מהשני. כך, וביתר שאת, עליך לנהוג גם במילי דקדושה. לפיכך היו לו לר' זלמן לא פחות מחמישה זוגות תפילין. זוג אחד, של תפילין דרש"י, קיבל בירושה מאביו שרכש אותן מסופר נודע. היו אלו תפילין מיוחסות שכל אחיו חשקו בהם.

בכל השנים חשבו כי מי שכתב את תפילין אלו הוא ר' ראובן סופר, הסופר הנודע של אדמו"ר הזקן. ביום מן הימים ביקש הרבי הריי"צ לראות את הפרשיות. ר' זלמן טרח והכין צילום מיוחד של הכתב והציגו את בפני הרבי הריי"צ שקבע כי את הפרשיות לא כתב ר' ראובן אלא תלמידו ואף נקב בשמו.

כמי שנתייתם מאביו בגיל עשר, בעוד אחיו היו גדולים ממנו, טען ר' זלמן כי לו מגיעות התפילין. כלפי אחיו טען: אני כעת לפני בר מצווה וכיום, בימי מלחמה, מניין אוכל להשיג לי תפילין.

בתפילין אלו היה קורא מדי יום קריאת שמע. פעם שאל הוא עצמו את הרבי אם ראוי שגם יניח תפילין דשימושא רבא וראב"ד. הרבי ענה לו: אינני יודע מה העניין בזה. איני עושה זאת אלא מפני ציווי מורי וחמי אדמו"ר.

מאז היום המר והנמהר ג' תמוז, פקד ר' זלמן את האוהל בקביעות פעמיים בחודש לפחות. כל ערב ראש חודש וכל ט"ו בחודש, מלבד יומי דפגרא וכיוצא בזה. היה זה חוב קדוש שהנהיג לעצמו ללא כחל ושרק. כשהיה עליו לנסוע מחוץ לעיר לשמחה משפחתית שחלה באותו יום, עשה הכול כדי שזו תתקיים בשעות אחר הצהריים כדי שהבוקר יהיה פנוי לתפילה באוהל. באוהל היה מדליק חמישה נרות אצל ציון הרבי הריי"צ וחמישה נרות אצל ציון הרבי. את הפדיון היה מקריא קודם אצל הרבי הריי"צ ואחר היה מקריא שוב אצל הרבי. מעודו לא ההין לשבת באוהל ותמיד עמד על רגליו, מבלי הבט על משך הזמן בו שהה במקום, מלבד בפעם האחרונה שבה שהה באוהל – בערב ראש השנה תשס"ד^[262].

שנים רבות היה ר' זלמן מקפיד שלא להשתמש בכיסא גלגלים ביום טוב. שימוש בזה בשבת לא עלה כלל בדעתו. הקפדתו גם בחג בנושא זה נבעה רק מפני שאחד הרבנים שנשאל על ידו על כך שיגר אליו את מראי המקומות לסוגיה ובהם מצא שיש גם דעה האוסרת. זה היה עבורו די והותר...

"גם בעת השהות בבית", מספרת בתו, "היה מקפיד שהנשים הנשואות תחבושנה פאה. פעם, תוך כדי שיחה טלפונית עם הרבנית, נכנסה אחת מבנותיו לחדר כשלראשה מטפחת. ר' זלמן קטע את השיחה ובישר לרבנית מעברה השני של הקו, בכעס עצור, 'רעבעצן, העלפט מיר, סאיז אריין א חציפה ביי מיר אין שטוב' (רבנית, עזרי לי. נכנסה כאן 'חצופה' אליי הביתה)"...

"מעבירה", ידע כל מי שבא בשעריו, "היה פוחד פחד מוות". ואגב כך נזכרים בעוד סייג שהיה תדיר על שולחנו. קרקרים כמיני מזונות, היו נדונים ישירות לסל האשפה, בקובעו בחריפות כי אין לו אמון במאפיות שאכן מכינים מאפים אלו במי פירות בלבד.

כל ימיו הקפיד על כך שרעייתו תאפה חלות לשבת. דרישה זו הפנה גם אל נכדיו ונכדותיו בהסבירו להם את מעלת וחובת מצוות חלה. לכל זוג מצאצאיו שהיו מבטיחים לו לאחר הנישואין כי יאפו חלות מדי ערב שבת, היה רוכש מכונה מיוחדת לאפיית חלות.

היו ימים שבהם פשוטו של המושג הרווח 'שטיח מקיר לקיר' היה כמשמעו. מידות השטיח, שהיה כולו מקשה אחת, היו כמידות אורכו ורוחבו של הבית כולו והוא היה נתפר ברצפת הבית בהתאם לחלוקת החדרים, מבלי שיהיו בו טלאים טלאים. באמריקה של אותם ימים נחשב הדבר לאקסלוסיביות נחשקת והרבי, בדברים נוקבים שנשא בשיחות הקודש, תקף את ה'עבודה זרה' הלזו.

ר' זלמן אימץ את הדברים בקנאות, מיהר לעקור את השטיחים מביתו (אף שלא היו מקיר לקיר) והורה כן לילדיו ולנכדיו, כשהוא מממן את חידוש הרצפה שיהיה כרוך בעקירת השטיחים. כשנכדיו רכשו בתים שבהם כבר היו מותקנים שטיחים, הורה להם על אתר לעקור שטיחים אלו כשהוא נוטל על עצמו את המימון המלא של כל הכרוך בכך ובחידוש הרצפה שבעקבות זאת.

קנאותו באה לידי ביטוי אף בדברים שמקורם בספרים הקדושים ואינם ברי תוקף של דין, הלכה ואפילו מנהג, כמו בצוואת רבי יהודה החסיד ועוד.

יחסו הקנאי לכל דבר שמופיע בצוואת רבי יהודה החסיד החל כשעמד על הפרק שינוי מסוים בביתו ור' זלמן שאל את הרבי אם יש להקפיד ולקיים את הנאמר בצוואת רבי יהודה החסיד שאין להזיז תנור ממקומו. הרבי השיב לו שישאל אצל רב שהיה בליובאוויטש. כשהפנה את השאלה אל הרב זלמן שמעון דווארקין. סיפר לו הרב דווארקין כי בבית הרבי הרש''ב נ''ע עקרו את התנור ומאז לא נכנס הרבי הרש''ב לאותו חדר. מכך הסיק ר' זלמן כי דעת הרבי שיש להיזהר מפני הדברים שעליהם מוזהר בצוואת רבי יהודה החסיד.

כך, למשל, נאמר בצוואת רבי יהודה החסיד כי אדם שעוזב את הבית ולא הגיע למקום חפצו, אל לו לשוב לביתו. ר' זלמן אימץ כלל זה באדיקות ואף אם שכח דבר מה בבית לא היה סב על עקבותיו בשום צורה שהיא.

פעם נסע לשדה התעופה לטיסה מסוימת, בשליחות מיוחדת שקיבל מהרבי, ורק בבואו לנמל נודע כי הטיסה נדחתה ליום המחרת. ר' זלמן שהבין כי עליו לשוב לביתו כלעומת שבא, לא ידע את נפשו. הוא טלפן אפוא לרב חדקוב ושאל כדת מה לעשות. הרב חדקוב שאל את הרבי שהורה כי ילמד פרק תניא ואז יוכל לשוב לביתו, שכן כשלומדים פרק תניא "נהיים אן אנדער מענטש" (נהיים אדם אחר). למחרת, טלפן הרב חדקוב ושאל את ר' זלמן, בשם הרבי, אם אכן אימץ עצה זו שכן "דער רבי האט עס געמיינט מיט אן אמת אז מ'ווערט אן אנדער מענטש" (הרבי אכן התכונן ברצינות שאכן נהיים אדם אחר).

כמה פעמים אירע שיצא מביתו, כמנהגו, לפנות בוקר למקווה ולשיעורים הקבועים שמסר. כשניגש לרכב, גילה כי שכח את מפתחות הרכב בבית. הוא כמובן לא העלה על דעתו לסוב על עקבותיו וליטול את המפתחות. במקום זאת, חיפש ומצא בשפת הרחוב מקל שבו הכה נמרצות על חלון חדרה של רעייתו, עד שזו התעוררה משנתה, שמעה את מבוקשו והוציאה לו את המפתחות.

הידורי המצווה באו לו בקושי ולא בקלות. כבקי מופלג בתורה ובהלכה, יכול היה למצוא לעצמו היתרים מבוססים ואמתלאות מוצדקות לפטור עצמו ולגרוס כי כוחא דהתירא עדיף, אבל ר' זלמן בחר בידיעה גמורה בדרך ההידור. "יעדער מצווה קומט מיר אן שווער" (כל מצווה באה לי בקשיים), התבטא פעם באוזני נכדו.

•

"הוא היה איש הלכה במלוא מובן המילה", מעיד, בהקשר זה של הידוריו הרבים, אחיינו, הגאון רבי מרדכי אויערבאך. "במאכלות, למשל, לא זז כמלוא נימה מהשולחן ערוך. כשהיו לו ספקות במאכלות, גם מחוץ לארץ, היה מתקשר והיה מבקש ממני שאשאל את אבא^[263]. גם בכל הקשור להלכות שבת, הוא לא רצה לוותר על קוצו של יו"ד. פעמים רבות אף היה מעביר באמצעותי שאלות בנושאי ממונות אל גיסי, הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג. המכנה המשותף לכל אותן שאלות היה שתמיד דרש לדעת הלכה ברורה בלי שום היתרים או קולות.

"לכאורה, היו לו לר' זלמן תכונות סותרות. מצד אחד היה תקיף כארי ומצד שני רך ורחום. אולם לדעתי זה הכול מפני שהיה איש אמת ולכן שתי תכונות אלו משלו אצלו אחת כרוכות יחדיו. התוקף שלו היה מצד האמת וכך גם לבו הרחום והאוהב את הזולת", מסכם הרב אויערבאך באבחנתו הדקיקה והחדה.

•

מדי בוקר היה ר' זלמן משכים בשעה ארבע לפנות בוקר ובשנים המאוחרות יותר בשעה שלוש ורבע. או אז היה מתכונן לשיעורים שמסר. בשעה חמש וחצי לפנות בוקר היה מוסר שיעור בגמרא ובשולחן ערוך, בבית הכנסת שלו ברחוב קרול בשכונת קראון הייטס. מדי ערב, בשעה שמונה, היה מוסר בבית הכנסת ברחוב מגוריו, לפרטס, שיעור בגמרא, בתניא ובשיעור היומי ברמב"ם ללומדי פרק אחד ליום. על קיומם הקבוע של שיעורים אלו שמר מכל משמר. לא היה יום, לרבות ימי דפגרא וימים שבהם נערכו התוועדויות הרבי, שבו לא מסר ולו את אחד משיעוריו. מלבד אלו, הייתה לו אישית מכסת לימודים קבועה שבמסגרתה סיים את הש"ס במרוצת ימי חייו.

כזו היא הצצה מאלפת אל סגנון שיחו וכתיבתו של ר' זלמן עצמו אל הרבי, בהקשר לאחד הסיומים שערך בבית מדרשו. מכתב זה, שנכתב פרק זמן מסוים לאחר שחרורו מהיותו נתון מאחורי סורג בגין הפרשה המשפטית הכלכלית אליה נקלע מבטא את חיבוטי הנפש שהיו מנת חלקו והלכו שלובי זרוע עם תחושת ההודיה לה' שמילאה את ישותו לנוכח חזרתו אל כנו כמימים ימימה.

"כ"ק אדמו"ר שליט"א", פותח ר' זלמן את המכתב הנושא את התאריך "ערב שבת קודש נחמו"^[264], "אם ירצה ה' אחרי שבת קודש, ביום ג' ערב, יתקיים אם ירצה ה' סיום מסכת יומא שאני לומד בבית המדרש קהל אנ"ש ליובאוויטש (ומתחילה קהל חסידים) מכמה וכמה שנים. והנה כבר למדנו הרבה מסכתות בודדות שלא על פי הסדר. והחלטנו בעזרת ה' יתברך בלי נדר להתחיל מחדש ממסכת ברכות על הסדר. ועתה הננו מסיימים מסכת יומא היא המסכת הראשונה בבית המדרש הזה. מאז שובי מעמק הבכא (בבואי כבר למדו עד דף כ"ב בערך).

"גם בזמן היותי שם היה הלימוד מתנהג והלומד (כלומר, מוסר השיעור) היה תלמידי מר ... בהתחלה היה לא שייך לזה וברוך ה' נתעלה מצד לימודו בכל יום, שנים הרבה כן ירבו. כמובן הוא אצלי יקר מאוד שברוך ה' אחרי היותי שמה ולא שיערתי שאשוב למשרתי וד"ל. ותודה לא-ל כי לא כלו רחמיו והשיבני אל כני.

"וה' יתברך יעזור ולא ייטשני וכו' ואזכה הרבה שנים ללמד תורה ברבים לפי ערך ולאריכות ימים ושנים טובות.

"חפצתי לעשות הסיום בט"ו שאז נגמור בלי נדר הלימוד בפועל אבל ביום ב' לא ידוע זמן שכבוד קדושתו יבוא מאוהל הקדוש והוסכם לדחות על יום ג' כנ"ל.

"וה' יתברך יעזור שיהא בהצלחה ויוסיף לומדים ויוסיף ה' יתברך כברכתו מאן דמוסיף יוסיף".

ככלותו לפרט, כמונה מעות, מחשבה, דיבור ומעשה, ללא כחל ושרק, מבלי דלג ולו את הנושא, הספק או הנימוק השוליים ביותר, הוא חותם כעבדא קמיה מריה, "שניאור זלמן בן אסתר".

על דיווח נוסף של ר' זלמן על סיום שערך על מסכת שבת, כתב הרבי במענה קודש ששיגר לו: "נתקבל ותשואות חן על הבשורה טובה – פ"נ נתקבל – ויהי רצון שיקויים בגלוי פיקודי ה' ישרים משמחי לב. אזכיר על הציון".

•

אחת המצוות החביבות עליו ביותר הייתה מצוות סנדקאות. כל מי שבא עמו במגע זה או אחר הכיר ברצונו ובהשתדלותו, כל ימי חייו, לזכות ולהיות סנדק בברית מילה. לשם כך היה נוסע לכל העולם, לרבות ארץ הקודש וארצות אירופה, כדי לזכות במצווה זו. בכל מרחבי תבל נודע הדבר כי ר' זלמן גורארי' נכון לשלם סכום גדול למי שיזכהו בסנדקאות וכך שימש כסנדק מאות פעמים במרוצת ימי חייו.

אחד מרופאיו, ד"ר פלדמן, שהיה כאמור גם רופא בית רבי, מעיד כי הסנדקאות אף תרמה לבריאותו וכי הוא עצמו הבחין בכך באופן בלתי אמצעי. "כששב מברית שבה שימש כסנדק, ניכר היה עליו כמו שהוא נהיה צעיר יותר בכמה שנים. פעם יצא לי לבדוק אותו מיד לאחר שובו מברית כזו, ראיתי שהוא מרגיש נפלא, גם במובן הפיזי, לפי הפרמטרים הרפואיים המקצועיים. לא הסתרתי את התפעלותי וביקשתי לשמוע מפיו לפשר תחושתו הטובה והשמחה שקרנה ממנו. ר' זלמן השיב לי, 'מה הפלא, אני חוזר עכשיו מברית מילה שבה הייתי סנדק' ופניו צהבו".

מדהים לגלות שגם תכונה זו של ר' זלמן זכתה להתייחסות ישירה בשיחת קודש שנשא הרבי בהתוועדות, כשהרבי מאזכר זאת ואגב כך מרעיף עליו אורך ימים ושנות חיים.

וכה אמר הרבי^[265]: "גם עבודת הקטורת, אף שפעלה אצל נדב ואביהוא כלות הנפש, הנה לאחרי כן פועלת היא עניין החיים, כפי שמצינו שכאשר 'היו ישראל מליזין, ומרננים אחר הקטורת לומר סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, אמר הקדוש ברוך הוא תראו שעוצר המגפה'.

"ועד כדי כך, שסנדקאות, ש'כל סנדק הוי כמקטיר קטורת', היא סגולה לאריכות ימים ושנים טובות, ובפרט אצל מי שנוהג להדר אחר מצווה זו להיות סנדק ("איינער וואס קאכט זיך אין סנדקאות"). כלומר, לא זו בלבד שעניין הקטורת מבטל עניין הפכי, עוצר המגפה, אלא עוד זאת שעל ידי זה נמשך אריכות ימים ושנים טובות".

^[234]. וכך אכן נמצא בזוהר (ח"ב קפד, ב): "תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר והוא אקרי אבן טבא, ועלמא עילאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא. אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא. ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבליה, כגוונא דא (תהלים ק) עבדו את ה' בשמחה, חדווה דבר נש משיך לגביה חדווה אחרא עילאה".

^[235]. ציטוט זה נרשם מפיו של הרב אברהם שמואל לוין, ששמע זאת מפי ר' זלמן, ככל הנראה בסמוך ליחידות שבה נאמרו הדברים וכן מפי נכדו, ר' יוסף יצחק.

^[236]. בשלהי שנות המ"ם, כדלהלן.

^[237]. לפני החתימה, מתייחס הרבי במכתב לנסיעתו הקרובה של ר' זלמן ללונדון ומנצ'סטר ומורה לו, ברוח הדברים האמורים לנצל הנסיעה גם ל"ביקור והתוועדות חסידותי", ובזכות זאת "בוודאי יהיה גם בגשמיות בהצלחה".

^[238]. המתוארות בהרחבה ובפרוטרוט בפרק 'לא אשים עליך' ובפרק 'טוב עין'.

^[239]. מיום א' לפרשת בהר (ללא ציון שנה).

^[240]. מיום כ"ד בשבט תשנ"ב.

^[241]. מיום א' לפרשת תצווה (ללא ציון שנה).

^[242]. מיום ערב שבת קודש פרשת צו (ללא ציון שנה).

^[243]. אור לז' באדר תנש"א.

^[244]. ביום ה' לפרשת נח (ללא ציון שנה).

^[245]. מחודש אלול (ללא ציון שנה).

^[246]. ביום ערב שבת קודש פרשת נשא.

^[247]. שבת פרשת פנחס תשמ"ה. כל הציטוט הבא לקמן הוא תרגום חופשי מהנחת השומעים של השיחה, בלתי מוגה, כפי שהיא מופיעה ב'תורת מנחם' תשמ"ה, כרך רביעי, עמוד יז.

^[248]. בשבת פרשת תזריע-מצורע, ג' באייר תשמ"ז. הציטוט להלן מתוך הנחת השומעים בלה"ק, בלתי מוגה, 'תורת מנחם, התוועדויות' תשמ"ז, חלק רביעי עמודים 236-238.

^[249]. ראו פרק 'לא אשים עליך', דברי הרבי המדויקים לבתו של ר' זלמן, הגב' אסתר שטרנברג, למחרת התוועדות זו, בעת חלוקת השטרות לצדקה, הנפתחים במילים: "איך האב נעכטן געזאגט ביים פארבריינגען" (אתמול אמרתי בהתוועדות)...

^[250]. ראו בפרק 'טוב עין' את גוף הדברים שאמר הרבי שבת קודם לכן, בשבת פרשת חיי שרה תשמ"ח בהקשר ישיר למשפט. להלן, השיחה, מתוך הנחת השומעים בלה"ק, בלתי מוגה, 'תורת מנחם, התוועדויות', חלק ראשון, עמודים 510-512.

^[251]. תשמ"ח. מתוך הנחת השומעים בלה"ק, בלתי מוגה, 'תורת מנחם, התוועדויות' תשמ"ח, חלק ראשון, עמודים 385-386.

^[252]. בשבת פרשת ראה, מברכים החודש אלול תשמ"ז, מתוך הנחת השומעים בלה"ק בלתי מוגה, 'תורת מנחם, התוועדויות' תשמ"ז, חלק חמישי, עמוד 277.

^[253]. שבת פרשת חיי שרה כ"ב במרחשוון תשמ"ח, להלן מתוך הנחת השומעים בלה"ק, בלתי מוגה, 'תורת מנחם, התוועדויות' תשמ"ח, חלק ראשון, עמודים 490-491.

^[254]. כדברי הגמרא (סוטה לה, א), אותם ציטט הרבי קודם לכן בשיחה, אודות דור המדבר שניסו את הקב"ה עשר פעמים ואמרו "לא נוכל לעלות, כי חזק הוא ממנו" (שלח יד, כב).

^[255]. ראו לעיל את התשובה שכתב לו הרבי בהקשר ישיר זה.

^[256]. שבת פרשת תבוא, כ"א באלול תשמ"ח, מתוך הנחת השומעים בלה"ק, בלתי מוגה, 'תורת מנחם, התוועדויות' תשמ"ח, חלק חמישי, עמודים 322-324.

^[257]. ראו בהרחבה בפרק 'ידא אריכתא'.

^[258]. נדרים מט ע"ב. והובא בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, סימן תעב סעיף כא.

^[259]. בדיוק כשם שאירע בנערותו, ראו פרק 'התמים'.

^[260]. כאמור בפרק 'מלכות נוגעת בחברתה'.

^[261]. מפי נכדו ששמע ממנו את הטעם בשם הרבי.

^[262]. כמתואר בהרחבה בפרק 'יושב בסתר'.

^[263]. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל.

^[264]. ככל הנראה בשנת תש"נ, אם כי השנה אינה מצוינת בעותק המכתב שנותר בעזבונו.

^[265]. בשבת פרשת אחרי מות קדושים תשמ"ה, מתוך הנחת השומעים, בלתי מוגה, 'תורת מנחם, התוועדויות' תשמ"ה, חלק שני עמודים 1958-1959.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org