פרק שישי

פרק שישי

חצי כדור התחתון

הקרבה המיוחדת של משפחת גורארי' אל הרבי הריי"צ נשאה במידה רבה אופי משפחתי. בני גורארי' כרכו באופן מוחלט את גורלם בגורל בית רבי. רק כך ניתן להסביר את הכרזת "באשר תלכי אלך" אותה הנהיגה המשפחה הלכה למעשה. גלגוליה וגלויותיה של ליובאוויטש על אדמת אירופה וארצות הברית, ציוני דרך הם בדברי ימיה של משפחת גורארי' בכלל ושל ר' זלמן בפרט.

עם בואו הוצע לר' זלמן להצטרף למגידי השיעורים בישיבת 'תורה ומלאכה' והוא ממהר לשאול את פיו של הרבי הריי"צ. הברכה המיוחלת מריגה לא איחרה לבוא. "נהניתי לשמוע", כותב הרבי^[112], "אשר ברוך ה' יש לו משרה בישיבה 'תורה ומלאכה'. יצליח לו השי"ת להעמיד תלמידים יראי אלוקים ולומדים ברוחה של תורת החסידות".

בהמשך, מזכיר הרבי לר' זלמן את ייעודו ותפקידו החשוב אשר נועד לו מימים ימימה – להרחיב, לפתח ולהעניק תנופה למערכת ישיבות 'תומכי-תמימים' ו'אחי תמימים', בכל מקום אליו ייקלע. וכך כותב הרבי: "הנני חושב אשר בוודאי הוא לוקח חלק בלימוד דברי אלוקים חיים של התלמידים אחי התמימים. והנני מקווה שבבואי אם ירצה ה' צלחה, אקבל ממנו הרצאה מפורטת בעניין הרבצת תורה על יסוד הידיעות שרכש במשך זמן היותו שמה".

עד מהרה מוצא ר' זלמן את עצמו עסוק במסירה ונתינה במלאכת החינוך. בצד שגרת חיים נעימה ונינוחה יותר על אדמת ניו-יורק, בחושיו החדים למד מיד להכיר באופיו הקשה של הקרח החומרי שכה אפיין בימים ההם את אמריקה הגדולה. זהו אותו קרחון אימתני ששלהבת הלהט החסידי עתידה להפשיר אט אט, אולם עודה בתוקפה הייתה, ועליה טבע הרבי הריי"צ את מטבע הלשון המפורסמת, מיד לאחר הציגו את כף רגלו הקדושה על אדמת 'חצי כדור התחתון': "אמריקה איז ניט אנדערש". אמריקה איננה אחרת.

עתה נאלץ ר' זלמן להשקיע עצמו, במצוות הרבי, בהחדרת הלהט הליובאוויטשאי האותנטי אל תוך העולם המנוכר הזה ולמזג בו מרחב הערכים החסידיים. את כל כישרונותיו ומרצו הפנה למלאכת קודש זו, אולם בד בבד לא נחסכה ממנו הדאגה הכנה לשלום בני משפחתו הקרובה שנותרה באירופה.

עם בואו לארצות הברית, נכנס ר' זלמן בעובי הקורה של הפעילות האינטנסיבית למען הכשרת הקרקע לבואו של הרבי הריי"צ לאמריקה, אותה ריכז וניהל הרב ישראל ג'ייקובסון. ר' זלמן לא חסך כל מאמץ בתחום זה והדברים מתועדים בפרוטרוט בפרוטוקולים של ישיבות אגודת חסידי חב"ד באותה עת, מהם עולה השתתפותו הפעילה בפעולות שננקטו. בשלב מסוים, ביקשו שלטונות ארה"ב ערבות בת כמה אלפי דולרים, כתנאי למתן אשרת הוויזה לרבי. הערבות נדרשה לוודא שהרבי יתפרנס על ידי הקהילה שהוא מנהיגה, כנדרש במסגרת תקנות מדיניות ההגירה.

ר' זלמן שזה עתה, אך לפני ימים אחדים נחת בארצות הברית, ו"במקלו עבר את הירדן", ללא כל אמצעים – נטל על עצמו סכום של אלף דולר בהוכיחו כי הוא נכון למסור נפשו למען הרבי ובשירותו.

תמונת המצב באירופה המושבתת והנלחמת לא הייתה נהירה. הידיעות היו מקוטעות ולא ברורות דיין. אך די היה בעובדה כי ניטשים קרבות אכזריים בין צבאות אדירים וכי בשטחה של היבשת השסועה מתגוררת אמו היקרה, הרבנית אסתר גורארי', כמו גם אחיו הגדול ר' יחיאל צבי הירש.

וכך, לצד עבודתו כר"מ בישיבת 'תורה ומלאכה', פתח ר' זלמן במאמצים להצלת אמו ואחיו מעמק הבכא. באיגרת ארוכה ומנומקת לרבי הריי"צ הוא פורש את תכניותיו בהקשר זה, כאשר הוא מביע את משאלתו כי אמו יקירתו, שעקב הנסיבות לא זכתה להיות נוכחת בשמחת נישואיו, תזכה להגיע אף היא לחוף מבטחים. כאן, לכל הפחות, יוכל להשתדל לדאוג לקיומה בכבוד. באותה מידה, עז חפצו לפתוח את דלתות ארצות הברית בפני אחיו היקר ר' יחיאל צבי הירש.

הרבי שוקל את האפשרויות ומשגר לר' זלמן^[113] את תשובתו הברורה: "בהנוגע למשפחתו, הנה לאמו תחיה אפשר נכון יותר להשתדל דבר ארץ הקודש תבנה ותכונן. אבל לאחיו, ידידי הרב צבי הירש שיחי' ובני ביתם יחיו, נכון להשתדל דבר אפידעוויט עבורם (לארצות הברית) והשם יתברך יהיה בעזרו בגשמיות וברוחניות".

הייתה זו האיגרת האחרונה ששיגר הרבי הריי"צ לר' זלמן מאדמתה החרוכה של אירופה.

בט' באדר שני ת"ש (19 למרץ 1940 למניינם), הוכתרו מאמצי החסידים בהצלחה. הרבי הריי"צ חולץ מאירופה והגיע בשלום לארצות הברית. אם יהודים בכלל וחסידים בפרט חשו התרגשות עצומה עם הגעתו של הרבי, כפולה ומכופלת הייתה שמחתו והתרגשותו של החסיד הנאמן והמקושר ר' זלמן. היה זה עבורו יום חג. באופן טבעי, הצטרף ר' זלמן לבכירי החסידות שיצאו לקבל את פני הרבי בנמל ניו יורק.

בסרט שמתעד את המעמד ניתן לזהות בקלות את דמותו הקורנת של ר' זלמן הנרגש, מקביל פני רבו ומלווה את הרבי הריי"צ מהספינה אל עבר המציאות החדשה על אדמת ארצות הברית.

במאמצים להצלת אמו שותפים היו גם אחיו ואחותו. עד מהרה הסתבר כי כל הדרכים לארץ הקודש נחסמו בקפידה על ידי הממשל הבריטי והפעולות להעלאתה ארצה מובילות למבוי סתום. כאן נדרשה מר' זלמן יוזמה אישית מאומצת, שכן הרבי סירב להביע דעה על דרכי פעולה ספציפיות שעל המשפחה לנקוט בנדון. גיסו של ר' זלמן סבר שאם יצליח להעביר את האם לאיטליה, יתאפשר בקלות יחסית להמשיך ולהעבירה לאחר מכן לארץ ישראל. ר' זלמן שואל את הרבי על כך, אולם הרבי^[114] שב ומדגיש כי לדעתו יש להעלותה אל ארץ הקודש, ובנוגע ל"הצעה שתיסע לאיטליא" מציין הרבי מפורשות: "איני יכול להתערב ולהגיד בזה כלום, כי איני יודע לא האפשרות ולא התועלת מזה, וה' יתברך יעזור לה שתוכל לנסוע בקרוב לאה"ק ת"ו".

אחרית גורלה של האם הדגולה הייתה מרה. היא שתתה את כוס התרעלה עד תום ומצאה את מותה מדלקת ריאות, בעיצומה של המלחמה, ביום א' דראש חודש תמוז תש"ב.

את הידיעה על פטירת אמו של ר' זלמן קיבל תחילה הרבי הריי"צ. לר' זלמן נודע על כך בעקבות זאת שר' חיים ליברמן השאיר בכיתתו מכתב שהרבי קיבל מגיסתו של ר' זלמן אשת אחיו. ר' זלמן השתומם לקרוא את המכתב הנורא וכך התחוור לו כי מעתה הוא יתום מאב ואם.

•

עוד קודם לכן, בשלהי שנת ת"ש, התרגשה ובאה על ר' זלמן צרה חדשה. משרת ההוראה שלקח על עצמו בישיבת 'תורה ומלאכה' באה אל סיומה ופרנסה אין. ההישרדות בארה"ב של אותם ימים ללא מקור פרנסה הייתה מציאות מסוכנת בכל קנה מידה. חמיו, כ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ, פנה לידידו הרב ווייז, שעמד בראש הנהלת ישיבת 'רבי יעקב יוסף' בניו יורק והלה הזמין את ר' זלמן לשיחה, במהלכה התרשם עמוקות מהאברך הצעיר וידענותו המופלגת.

דא עקא, המשרה הפנויה היחידה שעמדה אז על הפרק הייתה מלמד דרדקי להתחלת לימוד הגמרא. משרה שלחלוטין לא תאמה את כישוריו ויכולותיו של הרב גורארי'.

משהתעניין אודות אפשרויות נוספות, גילה המנהל את אוזנו כי בחודשים הקרובים עשויה להתפנות משרה מכובדת של ר"מ בשכבה העליונה שבישיבה. אולם באותה נשימה הוסיף ואמר כי בידי ההנהלה מצויים לא פחות משישים בקשות של מועמדים הרואים עצמם מתאימים למשרה זו ומייחלים לזכות בה.

"ומי בפועל יהיה זה שיחליט?" שואל ר' זלמן ונענה כי האחראי לכך הוא מר אירוינג בונים הנושא בתפקיד ניהולי בישיבה. ר' זלמן מעדכן את הרבי בפרטי פרטים, כדרכו מינקות ועד עתה. הרבי מצדו מעודד את ר' זלמן ומברכו כי יזכה למצוא את פרנסתו במשרה מתאימה באוהלה של תורה ובמקביל משגר איגרת מיוחדת^[115] למר בונים עצמו: "שמעתי אשר בישיבת רב יעקב יוסף דרוש ראש ישיבה. הנני בזה להגיד שבחו של ידידי הרב הנכבד והנעלה, בעל מרץ מופלא, מורנו הרב שניאור זלמן שליט"א גורארי', אשר איזה שנים היה ריש-מתיבתא והמנהל באחת ישיבות המכינות דישיבת תומכי תמימים בעיר-תורה וורשה יכוננה עליון אמן, והצטיין בכביר פעולתו הטובה בהעמדת תלמידים הגונים. והנני מבקש שימת לב ידידי לטובתו שהיא בעזרת ה' יתברך טובת הישיבה".

למרות הכול, המשרה המיוחלת טרם התפנתה ור' זלמן מחוסר פרנסה. החודשים נוקפים והקשיים הכלכליים כבדים מנשוא. בתוך כל אלו הוא זוכה לשמחה הגדולה בלידת בנו בכורו, ביום חמישי אור לח''י בטבת תש"א. השמחה הגדולה לא נפגמה חלילה מהמצוקה הקיומית, אף שר' זלמן נאלץ בינתיים ללוות כסף על מנת למגר את המצוקה הקיומית אליה נקלע. באין מוצא פנה אל הרבי עצמו, לווה ממנו סכום הכרחי של 150 דולר, אותו הצליח להחזיר, עד הפרוטה האחרונה, כעבור קצת יותר מחודש ימים.

שוב נראתה יד ההשגחה הפרטית שכוננה את צעדיו של ר' זלמן בכל הליכותיו. העובדה כי נותר ללא פרנסה היוותה גורם מאיץ לכך שזמן קצר לאחר התחדשותה של ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית בבירתה החדשה של ממלכת ליובאוויטש (הישיבה החלה לפעול ב-770 איסטערן פארקוויי ברוקלין ניו-יורק, בשלהי מרחשוון תש"א), נקרא ר' זלמן אל הדגל, ועל שכמו הוטל ניהול מחלקת הכיתות בישיבה כשהוא עצמו מכהן גם כמגיד-שיעור לאחת הכיתות בה.

•

כאן החל פרק מרתק ומאלף בדברי ימיו של ר' זלמן, בהיותו מופקד על משרה חינוכית שהייתה כפופה ישירות אל הרבי עצמו שמאז מקדם היו 'תומכי תמימים' והמתרחש בין כתליה בבת עינו. ר' זלמן נכנס לתפקידו ביום ראשון ה' בשבט תש"א, ובמשך חמש שנים רצופות – עד לשלהי שנת תש"ו – הקדיש את כל עיתותיו למלאכת קודש רמה ונכבדה זו.

הרה"ח רבי יהודה לייב גרונר, מזכירו של הרבי, היה באותם ימים נער צעיר, כבן עשר, שאביו חפץ מאוד לשלוח אותו ללמוד בישיבה החדשה שנוסדה זה עתה ב-770. הנהלת הישיבה השיבה בתגובה, כי בפקודת הרבי הריי"צ מתקבלים אך ורק תלמידים מגיל 13 ומעלה. חלפה תקופה קצרה וביום מן הימים מתקשר ר' זלמן גורארי' לאביו של הרב גרונר ומבשר כי הרבי הואיל להתיר לו לפתוח כיתה נוספת, לצעירים יותר. וכך, ביום קייצי אחד, הגיע הילד הקטן והנרגש להיבחן בפני המנהל הנערץ.

"בית המדרש", נזכר הרב גרונר, "היה תחת ניהולו של הרב מרדכי מענטליק. והישיבה הקטנה, מגיל 17 ומטה, עמדה תחת הנהגתו של ר' זלמן. לשמחתי עברתי בהצלחה את המבחן, והתקבלתי לתומכי-תמימים. בי"א במנחם-אב תש"א נפתחה הכיתה החדשה. התקבצנו יחד שישה תלמידים, בחדר שלימים הפך לחדרו המיתולוגי והצר של מזכירו האישי של הרבי, הרה"ח רבי חיים מרדכי אייזיק חדקוב. כיתת המנהל, ר' זלמן, הייתה בחדר בו שוכנה לימים מזכירות הרבי. מגיד השיעור שלנו היה ר' יצחק קולודני, אולם מאוחר יותר, בהיותי בגיל בר מצווה, שמענו שיעורים מפי ר' זלמן עצמו.

"היטב זכורים לי שיעוריו המרתקים של ר' זלמן, שהתאפיינו בעמקות גדולה אך בהסברה טובה. ר' זלמן הרבה ללמד את חידושי המהר"ם שיף. בכלל, ידוע היה ר' זלמן כתקיף מאוד, אולם באותה מידה היה אבהי וחם כלפי כל תלמיד. הלימוד עמו היה במלוא האחריות והרצינות, וההשקעה שלו כוונה לכך שכל אחד מאיתנו יבין היטב את הנלמד. בנוסף, הרבה לשלב 'א חסידישע מעשה' בתוך השיעורים, להפיק מוסרי השכל חסידיים ולהשפיע על אישיותם של התלמידים במסגרת השיעורים, כך שאלו לא נותרו שיעורים 'יבשים' אלא מלאי חיות ונשמה חסידית".

אט אט החלה הישיבה לגדול ולהתפתח, והמקום, בתוככי הבניין הקטן של 770, ששימש גם כדירת מגורי משפחת בית רבי וגם כבית המדרש המרכזי של ליובאוויטש, היה צר מהכיל. "בשנת תש"ו", נזכר הרב גרונר, "סיפר לנו ר' זלמן שהרבי הריי"צ הורה לפנות את כיתות הלימוד מ-770 ולהעתיקם למקום מתאים יותר, שלא יפריע לשגרת החיים ב-770. נשכרו אז חנויות בשדרת אולבני, ששימשו ככיתות הלימוד".

לאורך כל הדרך, עמדה לר' זלמן זכות התקשרותו המוחלטת לרבי והעובדה כי בכל מצב ובכל עת, מימי ילדותו ברוסטוב, דרך כל נפתולי משעולי חייו, לאורך כל השנים ובכל המצבים – לא צעד ולו צעד משמעותי אחד, קטן כגדול, מבלי לכוון עצמו לדעתו הקדושה והמפורשת של הרבי. ר' זלמן הקפיד לכתוב כל דבר, בפרטי פרטים, אל הרבי – וכמים הפנים אל הפנים, זכה שהרבי מצדו ירעיף עליו את טללי חיבתו, ברכותיו, הדרכותיו ומענות קודשו.

יחס מיוחד זה הוסיף ללוות את ר' זלמן בתפקידו החדש, גם כאשר מכורח המציאות הועבר ניהול התכתובת הענפה אל מזכירות הרבי הריי"צ ובאמצעותה הועברו ההנחיות של הרבי אל ר' זלמן.

כאמור, חדר המזכירות השוכן מימין הכניסה הראשית לבית חיינו, שימש את הכיתה שבפניה היה מוסר ר' זלמן שיעור יומי. באותו זמן קראו לזה 'זלמנ'ס צימער' (חדרו של זלמן). שנים רבות לאחר מכן, באחד מערבי פסח, שאל הרבי אם בדקו חמץ "אין זלמנ'ס צימער"^[116].

כך, למשל, מוצאים אנו, שבקיץ תש"א נוכח הרבי כי למרות שתלמידי התמימים החלו 'ללבוש צורה', והקור הרוחני מפנה אט אט את מקומו לסדר-יום חסידי, הדבר נכון רק לימי החול, בעוד יום השבת נתפס בעיני רבים מהם כיום חופש ועיתותיו רחוקים מלהיות מנוצלים על ידם כדבעי.

הרבי פונה לר' זלמן בהוראה^[117]: "אשר יצווה את כל תלמידיו שיחיו שיערכו כל אחד מהם בכתב ידו מה שעשו במשך העת מאז הלכו מהישיבה ביום ו' ערב שבת קודש, עד בואם היום יום א' בבוקר. ויכתבו בפרוטרוט – אויספירליך – משעה לשעה ממש, איפה התפללו קבלת שבת, שחרית מנחה ומעריב, ואת התשובות יגישו אליי היום עד שעה ח' ערב".

ידע הרבי אל נכון כי לא איש כר' זלמן ייוותר אדיש נוכח 'התעוררות' כזו שבאה 'מלמעלה'. ר' זלמן, יודעים לספר תלמידיו מאותם ימים, נכנס בצעדים נמרצים אל היכל הישיבה, פנה אל התמימים והעמידם על מקומם. תוך שעות ספורות היו בידיו דוחות מפורטים, כתובים בכתב ידם של התלמידים, המתארים בפרטי פרטים את כל מעשיהם בכל שעות ה'וויק-אנד' (סוף השבוע).

עוד לפני השעה היעודה, באותו ערב בשעה שמונה, קיבל הרבי את הדוח המפורט ולמחרתו השיב: "להודיע להרב גורארי' שי' הריש-מתיבתא, כי נכון קיבלתי מכתבי התלמידים שי' – זולת שני תלמידים שי' אשר טרם הגישו הרצאותיהם כשאר התלמידים שי'... הנה הנושא הכללי הוא אשר יום השישי הוא אצלם פרייטאג, רוח החופש, והיום המקודש שבת קודש הוא חולין אצלם, מי שלאפט, מי עסט, מי שפאצירט, מי רעדט זעך אויס (ישנים, אוכלים, מטיילים, מדברים בינם לבין עצמם) – דיבור זה פירושו הכאה – ומבלים את הזמן.

"ובזה פונה אל ההנהלה: יקראו ועידה היום, אשר בה ישתתפו הרב שמואל לויטין, הרב ישראל דזייקאבסאן, הרב מרדכי מענטליק והרב שניאור זלמן (גורארי') יחיו, והריש-מתיבתא, הרב שניאור זלמן שיחיה, יציע איזה סדר ליום השבת, ויטכסו עצה... ואחרי כן יפקוד הריש-מתיבתא הרב שניאור זלמן שיחי' להתלמידים שיחיו לכל אחד בייחוד את סדר יום השבת... וביום א' בוקר יוכח הריש-מתיבתא הרב שניאור זלמן שיחי' אם התלמיד שיחי' קיים כפי שנצטווה".

באותם ימים החלה, באתערותא דלעילא, גם היוזמה של 'מסיבות שבת' בה חויבו כל תלמידי התמימים ליטול חלק, במטרה לוודא כי כל משך המעת-לעת של יום השבת קודש תנוצל כראוי, על ידי כל תלמיד, שישתלב בפעילות זו במקום מגוריו. מטבע הדברים ניצב ר' זלמן ועמד בראש היוזמים והממריצים לפעילות זו. כיום, לאחר דורות של תמימים יראים ושלמים שזכו להתחנך, להתעדן ולצאת מבין כתליה של ישיבת תומכי תמימים המרכזית בליובאוויטש שבניו-יורק – קשה לתאר ולהעלות על נס את גודל תרומתו הכבירה של ר' זלמן ועמיתיו, שעמדו בפני משימה שבאותה עת נראתה כבלתי אפשרית, אולם הוצבה כמשימת-על על ידי הרבי הריי"צ, להוכיח הלכה למעשה כי הנה כי כן "אמריקה איז ניט אנדערש".

דוגמה זו אינה אלא אחת מני רבות הממחישה את העבודה המאומצת שנדרשה על מנת לעמול על כל פרט בסדר יומם של תלמידי התמימים. במרץ האדיר שבו ניחן ובהתבטלותו המוחלטת כלפי הרבי, נטל ר' זלמן חלק בראש מהפכה קדושה זו.

הרבי, מצדו, מעודדו ומוסיף לדרוש כי לא יחסוך במילים וידווח על כל המתרחש בין כותלי הישיבה. במקביל, לא חסך דברי שבח מר' זלמן על פועלו. "במענה על מכתבו מענייני הישיבה", כותב הרבי^[118], "הנני נהנה במאוד ויישר כוחו. ובעזרת ה' יתברך יתמלא החסר עדיין, וכן בעניין ההשגחה ביראת שמים ובדרך ארץ. יכתוב הכול באר היטב, והשם יתברך יהא בעזרו ויצליח להעמיד תלמידים יראי אלוקים ולמדנים חסידים ואנשי מעשה, וירחיב ה' יתברך בקרוב את גבולנו בתלמידים טובים בגשמיות ורוחניות".

בד בבד עם ההתמודדות להגברת ערנותם של תלמידי התמימים ויחסם לשמירת תורה ומצוות בהידור, לימוד בשקידה והתמדה והליכותיהם בקודש כיאה וראוי לתמימים, מקדם ר' זלמן יוזמה לפתיחת מחלקת לימודי חול בתוככי הישיבה, לנוכח דרישות ההורים שבהתאם לרוח הימים ההם ראו בהשכלה גבוהה את הערך הנעלה ביותר ומפתח להצלחת בניהם בחיים עתידיים על אדמת ארה"ב.

הרבי^[119] לא שלל את היוזמה אולם דרש מר' זלמן לוודא כי לא ייכנסו בין כותלי ישיבת תומכי תמימים "ספרי הלימוד של מינות וכפירה גלויה" וכי בכל מקרה ילמדו אך ורק מתוך ספרים קדושים ובמקביל לבחון היטב עם עמיתיו להנהלת הישיבה אם ההוצאות הכספיות העצומות שיוזמה זו טומנת בחובה לא עלולות לגרום לקריסתה הכלכלית של הישיבה.

או אז נדרש ר' זלמן לפלס דרך משי גם אל ליבותיהם של ההורים ולאחוז את המקל משני קצותיו. גם לדרוש מהתלמידים את המקסימום בהנהגתם החסידית, במתווה שסלל לפניהם הרבי הריי"צ כדי שיהלמו את שם התואר והפועל שלהם, 'תמימים' בתומכי תמימים, ובה בעת לדאוג שההורים לא יעמידו כתנאי בל יעבור את השלמת ההשכלה במקצועות חול שתעניק תעודה איכותית שתבטיח את עתיד הילדים.

ביצירתיות ובכישרון רב, כשהוא מונחה על ידי הרבי, עמד ר' זלמן במשימה קשה ומפרכת זו במלוא העוז, לשביעות רצון כל הצדדים. וכך כתב הרבי לר' זלמן בעניין זה^[120]: "שמעתי, הנה בזמן העבר כתשעה או יותר תלמידים לא ידעו בלימודי חול את ה(שיעור) שעליהם היה לדעת – במי הדבר תלוי לא אדע – וזה יכול לגרום חס ושלום כי ידרשו לתת יותר זמן ללימודי חול. על כן צריכים להזהיר את המורים ולתבוע מהם בעין פקיחא על זה. כבר אמרתי פעמים הרבה, כי כל ענייני וסדר ההנהגה בכל המערכות, ממערכה שלו עד גמירא למטה הימנה, בידו הוא, וכמובן שצריך להתיישב עם מי שצריכים להתיישב ולהציע לההנהלה ולהביא אל הפועל".

התמודדות נוספת הייתה לר' זלמן במאבק על דמותם של אנשי הצוות, המלמדים בכל הכיתות. אחד הניסיונות הקשים באותה עת בארצות הברית הייתה הדרישה שלא לנגוע בזקן. אחד המלמדים שהוצעו למשרה בישיבה ושמו הלך לפניו כמורה בחסד ואיש חינוך טוב, הגיע לעבודתו והסתבר כי אינו עומד בניסיון זה וכי הוא מגלח את זקנו. ר' זלמן שוחח עמו ארוכות ולבסוף הניח בפניו הצעה 'כלכלית': עבור שמירה על הדרת הפנים, יקבל מדי חודש תוספת של עוד קרוב לחמישה דולרים. להצעה כזו לא יכול היה המורה לסרב ור' זלמן מיהר לדווח על כך לרבי בכתב.

במכתב זה, כותב ר' זלמן על עוד עניינים שונים, ובהם אודות התוועדויות שקיים עם תלמידים ושורה של החלטות טובות שהתקבלו מתוך אווירה חסידית שנוצרה בהתוועדויות אלו. דא עקא, מתאונן הוא באופייניות מרתקת, הרופאים אסרו עליו לגעת בטיפה מרה והוא חש כי אם לא יוכל לומר מעט 'לחיים' יתקשה ליצור את האווירה המתאימה בעתיד ואיככה יוכל להגיע שוב לרמת השפעה חסידית כה עזה על תלמידיו.

הרבי הריי"צ השיב על כך לר' זלמן במענה מאלף^[121]: "בדבר הזקן: הוא דבר שאינו נקנה בכסף, כי אם בהרגש. ובדבר פארבענגען, נחוץ הדבר – וישתה טיי או לימאנאד (תה או לימונדה), ויפעול כמו משקה, והשם יתברך יצליח לו בגשמיות ורוחניות".

תלמידיו ומכריו מעידים כי אכן מאותה שעה ואילך לא נדרש יותר ר' זלמן לסיועה של הטיפה המרה. התוועדויותיו המפורסמות והמאלפות התקיימו כשלפניו "טיי או לימאנאד", ובכל זאת הצליח ליצור אווירה מיוחדת, כזו שהובילה את הנוכחים כולם לקבלת החלטות טובות למעשה בפועל.

"התוועדויותיו נודעו כשעות מיוחדות של קורת רוח, והייתה להן השפעה בלתי רגילה על התלמידים", מספר הרב גרונר, שנמנה כאמור עם צעירי התלמידים באותם ימים. "יש לזכור כי התלמידים שבאו ללמוד בישיבה, היו אמריקנים שמטבע הדברים נשמו וספגו אווירה מודרנית. בכל ליל שישי, היה ר' זלמן מזמין אליו כמה בחורים צעירים מתלמידיו לביתו ומתוועד עמם ארוכות.

"התוועדויות אלו התלהטו כשר' זלמן היה מקלף את ההגשמה, מעורר את ניצוץ הנשמה, ושואל כל אחד 'מה מעיק לך? מה חסר לך כדי להיכנס לתוך המסגרת החסידית?' במידה רבה הוא המייסד האמיתי של קירוב הצעירים האמריקנים לחסידות, ובזכותו רבים מהם וצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם תופסים את מקומם בכותל המזרח של יהודים חסידיים בתכלית'".

"בימי הקמת הישיבה כאן באמריקה", כתב ר' זלמן בזיכרונותיו, "היה ועד שבראשו עמד רש"ג ובו היו חברים, ר' שמואל לויטין, ר' ישראל ז'ייקובסון, ר' אליהו יאכיל סימפסון, הרב מרדכי מנטליק ואנוכי. שאלתי את הרבי, למי עלי לציית. הרבי השיב שאציית לר' שמואל משום שהוא לא מונח בפוליטיקה. הבטתי על הרבי כתמה למשמע קביעה זו והרבי אמר: הוא על כל פנים לא צריך להיות מונח בפוליטיקה".

ועוד מספר ר' זלמן בזיכרונותיו: "פעם קרא הרבי להנהלה הרוחנית של הישיבה לחדרו הקדוש ואיחרנו לבוא. עם היכנסנו אמר הרבי: פעם הקיסר קרא אליו את המיניסטר והמיניסטר איחר. הקיסר אמר שזה מראה שהזמן שלו אצל המיניסטר לא חשוב, אם כן שלא יהיה מיניסטר. באותה הזדמנות, אמר לנו הרבי שילדים שלא צמים ביום כיפור צריכים להתאפק מלאכול סוכריות ומותרות דומים ולוקסוס".

מכוח המגמה הטבעית להיות טופח על מנת להטפיח, ובהתאם למסורת שהנהיג גם על אדמת ארץ המוצא, לא הסתפק הרבי הריי"צ בישיבה המרכזית. בשנת תש"ג פונה הרבי לר' זלמן בהצעה לצאת ולבחון אפשרויות שונות לייסוד סניפים ומחלקות חדשות של 'אחי תמימים' בערי השדה. מעניין לציין, כי זמן לא רב קודם לכן פתח הרבי ב'שטורעם' גדול סביב הקריאה: "לאלתר לתשובה – לאלתר לגאולה". הדברים עוררו כמיהה עזה לגאולה ותחושה ש'הנה זה עומד אחר כותלנו' וכי בקרוב עתידין ישראל להיגאל גאולת עולמים.

כה עזה הייתה תחושה זו בקרב החסידים, עד שכאשר קיבל ר' זלמן את בקשתו של הרבי לייסוד מחלקה חדשה של 'אחי תמימים' על אדמת ארה"ב, זכה באותה עת להיכנס ליחידות ותוך כדי הדברים, כשהרבי דיבר עמו על הקמת המחלקה, שאל בתמימות מוחלטת את הרבי האם נותר די זמן לפתיחתה של מחלקה נוספת כשביאת המשיח כה קרובה. על כך השיב לו הרבי^[122]: "אם צדיק גמור ידע כי משיח יבוא מחר בבוקר ובגלל זה אינו אומר קריאת שמע שעל המיטה, נעשה הוא 'אויס צדיק' (כבר לא צדיק)".

לימים סיפר ר' זלמן, כי בהזדמנות אחרת, בהמשך לשיחה ערה בנושא זה אודות תלמידי התמימים ומצבם הרוחני, התאונן באוזניו הרבי הריי"צ, בנוסח: מדוע אינני רואה אצלנו את ה'ונפלינו'. השיב ר' זלמן: "אבל 'העולם' רואה גם רואה. ברוך ה', תומכי תמימים היא עץ פרי עושה פרי למינו היא והאיכות של תלמידיה ניכרת היטב לעין כול".

תשובה זו גרמה נחת רוח רבה לרבי. ומאוחר יותר שאלו בנותיו של הרבי את ר' זלמן: מה אירע שם, ביחידות זו שעוררה את שמחתו של אביהן? "ראינו" העידו הבנות בפניו, "כי באותו יום שרתה מעין עננה קודרת על פני קודשו. אולם מיד לאחר היחידות שלך, שבה קורת רוח לשרות על פניו, הרבי היה מאוד 'אופגעלייגט' (במצב רוח מרומם)".

הרבי העניק לר' זלמן גושפנקא מלאה עידוד ועצה במלאכת הנפת ישיבת 'תומכי תמימים' לגבהים רוחניים. שורה של אגרות מפורטות מנחות את ר' זלמן איך וכיצד ינחיל את רוח הישיבה החסידית התובענית בקרב מדושני העונג המקומיים. "עוד זאת עליו לדעת", קטע הרבי לפתע דבריו באחד המכתבים^[123], "כי אצלי הוא המנהל של המערכות שלמטה ממערכה שלו, והוא האחראי – בלי שום טענות והתנצלות – בעד המערכה שלו וממנה ולמטה עד גמירא, ועליו מוטל ... כל האפשרות לכל מערכה ומערכה, הן בהנוגע להמלמדים והמורים יחיו והן בהנוגע להתלמידים יחיו, אשר בעזרת ה' יתברך ייתנו את פריים הטוב, הן בלימוד ויראת-שמים, והן בהנהגות דרך ארץ".

באותו מכתב מרתק, מניח הרבי דגשים הכרחיים לשיפור מצבם הרוחני של תלמידי הישיבה. "ובכלל, היה צריך לקבוע בכל יום 10 מינוט להוכיחם על הנהגתם באכילה ושתייה שאינה על-פי דרכי התורה, ולרכך לבבם על ידי סיפורים מסבלות ילדי ישראל באירופה וכדומה, ואם דרוש – לדעתו – שאלון, יעשו שאלון וככה יפקוד לכל מנהלי המערכות לדבר עם התלמידים שיחיו בסגנון זה".

הרבי יורד לרזולוציות הנמוכות ומשתף את ר' זלמן בקורת הרוח שנגרמת לו כי "לפעמים הנני שומע קולם (של תלמידיו) בלימוד, שהנני נהנה מזה, וה' יתברך יחזקם ויאמצם ויצליחו בלימודם וביראת שמים, ויהיו חסידים ולמדנים".

ובאשר לסוגיה רגישה, מתי יש להוציא משורות הישיבה תלמידים שאינם מתנהגים לרוחה, קבע הרבי: "בדבר התלמידים שיחיו שצריכים לגרשם, הנה מה שמוכרח מוכרח הוא, בוודאי צריכים לדון בזה בכובד ראש, אולי אפשר למצוא עצות אחרות, אבל אם אחרת אי אפשר, אזי בהכרח לגרשם".

במילים נרגשות חושף הרבי את צפונות לבו אודות החשיבות הרבה שהוא רואה בישיבת 'תומכי תמימים': "תודה לא-ל, אשר התלמידים שיחיו מצליחים בלימודם וביראת שמים, כי הוד כבוד קדושת אבותיי רבותינו הקדושים זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע שומעים תחנוניי ותפלותיי בבכי מעומקא דליבא ונושאים רינה ותפלה לפני כיסא מרום בעדנו בתוך כללות אנשי שלומנו שיחיו כי יחוס השם יתברך וירחם עלינו ויצליח עבודתנו להרחיב גבולנו בתלמידים בעלי כישרונות העלולים לקבל עליהם עול מלכות שמים, להצליחם בלימוד ביראת שמים ובדרך ארץ.

"ידעתי", כותב הרבי ברגש לתלמידו, נאמנו, "והנני מתבשר מגודל התקשרותו אליי וטיב התמסרותו באמת לטובת הישיבה בכל מערכותיה, ולא אפונה אשר כל אוהביי וידידיי האמיתיים צמודי לבבי ואהובי נפשי העוסקים בתומכי-תמימים, מהמכהנים במשמרת הקודש, הן בעניינים הרוחניים בנגלה ובדא"ח והן בעניינים הגשמיים, ואנשי שלומנו שיחיו המסורים ונתונים בהחזקת תומכי תמימים, יודעים את לבבי הנשבר והנדכא בגלות דגלות המר הזה אשר החשך רחמנא לצלן יכסנו והקרח הנורא יקיפנו, כי כל חיי נפשי תלויים ממש אך ורק בהרבצת תורה ביראת שמים והדרכת התלמידים יחיו ברוח של תומכי-תמימים בעבודה שבלב, בהם אהגה כל הימים ובהם תלויים חיי ממש, והם – ידידיי הנזכרים לעיל והתלמידים יחיו – רק הם מעניינים אותי, והנני מזכירם בכל עת מצוא, והשם יתברך יהיה בעזרינו בגשמיות וברוחניות".

איגרת קודש זו הייתה יקרה מאוד בעיני ר' זלמן ובצוואתו הורה כי שורה נפלאה זו – "ידעתי והנני מתבשר מגודל התקשרותו אליי" – מתוך האיגרת תועתק על גבי מצבתו.

בו ביום ממהר ר' זלמן להשיב לרבי, במכתב ארוך משלו בו הוא מספר: "באמצע כתבי מכתבי (שהתחלתי בצהריים) קבלתי מכתב כבוד קדושתו, שפעל עליי רושם אדיר. והנני מבטיח לכבוד קדושתו בלי נדר למסור עצמי לישיבה בכל אפשרותי להיטיב כמה שיעזור לי ה' יתברך, ובכל כוחי אעבוד אם ירצה ה'". הוא מתלבט, כך כותב לרבי, האם להתמסר לרישום תלמידים נוספים לישיבה או להתחשב בצפיפות הרבה ששוררת בה.

ככל הנראה בשל מאמצים אלו נוצרו חיכוכים בין תומכי תמימים לבין ישיבות אחרות, עד שר' זלמן מעלה רעיון ליזום "אסיפה מכל ישיבות קטנים דברוקלין, כמו תורת חיים, תורת אמת, ישיבה דקראון-הייטס, רח"ב וכולי, למען קירוב הדעת, ואולי אפשר יהיה טובה מזה. אף שלא אוהבינו הם. כי אתמול נסעתי עם הרב שמידמאן ודברתי עמו על דבר פירוד בין הישיבות, ואמר כי רוצה לבוא ולהתדבר ואדרבה, וראיתי כי יהיה טובה מהתדברות יחד. האם צריך להתעסק בזה?".

ר' זלמן עצמו שבע רצון מתלמידיו שנודעו לימים כחסידים נודעים. "מר ל' פ', תודה לא-ל הוא מצוין בהנהגה ויראת שמים"; "וכן י' ק', מבין בטוב גמרא עם תוספות ויודע ליינען בטוב, יראת שמים מופלג ובעל נימוס, והם פועלים הרבה על הכיתה שלי".

הרבי משיב על כך באיגרת מפורטת^[124], בה כותב הרבי בין היתר: "יקרה לי במאוד התמסרותו לטובת הישיבה באמת לאמתו בכל לבבו ונפשו, יחזקהו ה' יתברך ויעזור לו עם בני ביתו יחיו בגשמיות וברוחניות".

•

המצב הכלכלי לא אפשר לר' זלמן להתפרנס כדבעי. משפחתו גדלה בלי עין הרע ועמה גדלו גם ההוצאות הקיומיות ההכרחיות. מחוסר ברירה, נאלץ לחפש לעצמו מקור פרנסה נוסף וקיבל הצעה מגיסו (בעל אחות רעייתו), הרב אהרן גרטנהויז, להיכנס כשותף בעסק לייצור ושיווק טליתות מהודרות, מצמר ומשי. ההצעה, איך לא, עוברת להכרעתו של הרבי הריי"צ, שמבין מה מניע את ר' זלמן 'לפזול' אל עבר רעיונות אלו. לרבי, כפי שמסתבר, היו תכניות אחרות.

באותם ימים עסק חתנו של הרבי הריי"צ, הלוא הוא הרבי נשיא דורנו, בייסוד ביסוס והרחבת מוסד 'קה"ת', להוצאת ספרי חסידות לאור והפצתם בכל מקום. הרבי מורה לחתנו לצרף לצוות הנהלת קה"ת את ר' זלמן, מנימוק 'זה נהנה וזה נהנה': קה"ת תהנה מתגבור משמעותי זה, בדמותו של ר' זלמן, ואילו הוא עצמו ייהנה מפרנסה טובה יותר, ולא ייאלץ לחשוב על עסקים שאינם בתוככי 'כרמי שלי'.

על מנת שההצעה תתקבל גם על דעתו של ר' זלמן, לא מסתפק הרבי הריי"צ בכך שהציע את הרעיון בפני חתנו הרבי. הרבי כותב אישית לר' זלמן^[125]: "בטח דיבר עמו חתני הרב הגאון הרב מנחם מענדל שליט"א ש"ס (שניאורסאהן), אודות עבודת תעמולה בהפצת הדברי-דפוס וכו', כמובן בזמן הפנוי מעבודתו הקדושה בהישיבה בכל ההתחייבות שלו, שדבר זה קודם במעלה ובעניין מכמו הצעתו המסחרית של גיסו שיחיה".

ר' זלמן הופתע מההצעה. מתוכן המכתב הוא למד שהרבי אינו חפץ שהוא יצא לעסקים, אלא יעמיד בראש מעייניו את ההתעסקות בעניינים רוחניים שהם בבחינת "קודם במעלה ובעניין". מאידך, הרעיון להשתלב במלאכת הוצאת 'דברי דפוס' לאור נתפסה בעיניו כמלאכת חולין פשוטה ביותר. את לבטיו הוא שוטח בפני הרבי, בהסבירו כי במידה וניתנת לו רשות לעבוד במלאכת חולין, יש רעיונות 'שווים' יותר מבחינה כלכלית, ומדוע עליו לצאת מעולם החינוך לטובת 'דברי דפוס' גרידא. ואם כבר הותר לו להשתקע בענייני מסחר, יכול הוא להיות בעל בית לעצמו במקום לעבוד לשירות מאן דהו.

על כך השיב הרבי^[126]: "העבודה בהפצת דברי דפוס, לא רק מאמרים ושיחות אלא גם ספרי הלימוד והסיפורים וכו' בשפת המדינה, הם באמת לאמיתו דבר גדול ונשגב מאוד – והיא הצדקה נפשית האמיתית, שעל כגון דא אומר רבנו נ"ע שנעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה. וברור לי שכאשר יכניס עצמו – מובן אך ורק בזמן הפנוי מהישיבה – הנה יפעול בעזרת ה' יתברך גדולות, ויצליח בעבודה זו ויהיה לו בזה עונג גדול, וייתן אל לבו את הזכות הגדול ויעזור השי"ת לו ולבני ביתו יחיו בהדרוש להם בגשמיות וברוחניות".

אחרי שני מכתבים מפורשים מהרבי, לא נזקק ר' זלמן ליותר. הוא נענה לאתגר, הצטרף לצוות והחל לתרום מזמנו ומרצו, לצד עבודתו בקודש כריש-מתיבתא בישיבה, לטובת קה"ת. או אז זכה להתקרב מאוד אל הרבי נשיא-דורנו, למרות שידע כי הדבר עשוי לגרום למורת רוח למעסיקו הרשמי בישיבת תומכי תמימים, שאר-בשרו, חתנא דבי נשיאה, הרב שמריהו גורארי'. במלוא הזהירות, הסתיר תחילה את עבודתו בקה"ת מרש"ג ואף כתב על כך לרבי הריי"צ^[127]: "ביום ב' שבוע זאת, התחלתי עבודתו בעזרת השם יתברך בענייני דפוס, בהפצתם... להרש"ג שליט"א עוד לא הודעתי... ואח"כ אחשוב, כי הנני מוכרח להודיע... והנני להודיע זאת מטעם שלא יהיה אחר כך עגמת נפש". על כך השיב לו הרבי^[128]: "במענה על כתבו, נהניתי מזה שהתחיל בעבודה ובטח הנה הכול מסודר אצלו והשם יתברך יצליח לו בגשמיות וברוחניות".

כפי שצפה ר' זלמן, משנודע הדבר לרש"ג הביע תמיהה רבתי בראותו כי ר' זלמן מקדיש את זמנו הפנוי לענייני קה"ת. הוא לא העלה בדעתו כי הֶסְדֵר זה הוא פרי יוזמה של לא אחר מאשר חותנו, הרבי בכבודו ובעצמו. משהבחין כי עיסוק זה אינו ארעי אלא קבוע וכי ר' זלמן מתמיד בכך, תבע אותו ל'דין תורה' אצל הרבי עצמו. התייצבו שני הצדדים בפני הרבי. רש"ג טען על כך שלאחרונה החל ר' זלמן 'לבזבז זמן' אצל הרמ"ש וכי אינו נשמע לו להפסיק ממנהגו...

באותו מעמד פסק הרבי כי ר' זלמן חייב לעבוד בישיבה ועליו להפסיק לעבוד מחוץ לענייני הישיבה. בהמשך התבטא הרבי בפניו: היה לי קשה להיות באותו מעמד ולשמוע איך מושמעים כלפיך הטענות. הרבי החמיא לו על התנהגותו המאופקת באותו מעמד. ובירכו שיזכה להתמיד בכל מפעליו ומתוך הצלחה והרחבה בגשם וברוח^[129].

בשלב זה השתלשלו הדברים שלא כפי התכנית המקורית. ר' זלמן התקשה לשלב בהצלחה בין שני העולמות, מה גם שכפי שכתב לרבי, נוכח עד מהרה לראות כי "לעת עתה הנני ממשש רק, ועוד אין פרי" – פרנסה בפועל לא יצאה מאף אחד מענפי התעסוקה שגזלו את כל זמנו ומרצו. ידידיו יעצו לו לפנות לאפיקים אחרים, למשרות תורניות כאלו ואחרות, לרבנות, לעסקים שונים ולשלל תפקידים. אולם ר' זלמן, נאמן לפקודת הרבי הריי"צ, מיאן לשמוע.

את חומרת מצבו באותה עת, היטיבה לבטא לא אחרת מאשר הרבנית נחמה דינה עצמה שהייתה כאם לר' זלמן במשך כל שנות חייה ורחמיה נכמרו על משפחת גורארי' הצעירה. במכתב מפורט בן שבעה דפים שכתבה^[130] לבעלה הרבי, היא מתנה את מצב של ר' זלמן ומבקשת מלב כואב כי יואיל הרבי להתיר לו לשלוח ידו במסחר.

כך, בין היתר, כתבה הרבנית (בתרגום חופשי מאידיש), לא לפני שהקדימה "אבקש לקרוא בשימת לב הראויה ולהשיבני": "ר' זלמן נ"י הפסיק להיות מנהל, נשאר להיות מלמד, אלו הן הידיעות האחרונות שידועות לי ממנו, אודות מצבו הרוחני כיום. נראה לי שלפי כישרונותיו והאנרגיה שלו, יכול ר' זלמן להביא תועלת רבה יותר מאשר רק להיות מלמד.

"השכירות שלו היא קטנה, ומשפחתו גדולה בלי עין הרע לפי ערך המשכורת. הוא זקוק לעוד משהו שיוכל להרוויח. יעצתי לו, לפני שיציע לפניך את הצעותיו, שיתייעץ עם מענדל שי' שלנו (בכוונהּ אל הרבי נשיא דורנו), אלא שהצעותיו לא נראו לו ולא קיבלן. בינתיים הגענו לראש חודש כסלו, ועדיין אין לו מה לעשות ולהרוויח".

"אודות רבנות", ממשיכה הרבנית, "הוא חיפש מאוד, אלא שבינתיים אין בית כנסת (כלומר, אין קהילה או בית כנסת הדורשים רב). הוא ממשיך לחפש, אבל מי יודע כמה זמן יימשך עד שימצא בית כנסת מתאים".

מכאן עוברת הרבנית לתאר את מצבה של משפחת גורארי' לפי מיטב ידיעתה: "הם חיים בשני חדרים קטנים, אין לו אפילו מקום לקבל אנשים כשצריך לדבר אתם. בקרוב תגדל המשפחה ובהכרח להחליף את הדירה".

"לפני כמה שנים", עוברת הרבנית לאפיק העיסוק שאליו יכול לפנות ר' זלמן, "שאל אם ללמוד ליטוש יהלומים, והשבת בשלילה. כעת עולה שוב השאלה, כי פרנסה אחרת עדיין לא נראית באופק. התייעץ עם חותנו שליט"א, שחזר ביום שישי בשתיים לפנות בוקר, ואמר שנראית לו ההצעה. אמרתי לו שאני מפחדת שעבודה כזו עלולה להפריע ח"ו למעמד שלו בהצעות הרבנות, אך הוא סיפר לי שגיסו הרב נ"י מציע לו מומחה שילמדו באופן שלא ייוודע לאיש. הוא ביקשני לברר אם תסכים לזה. בלי הסכמתך הקדושה הוא בשום אופן לא ירצה אפילו לחשוב על כך.

"כולם מפליאים את התקשרותו אליך", כותבת הרבנית ברגש ונוקבת בשם החיבה של בתה, הרבנית חיה מושקא, "אפילו מוסיה'לע שלנו, לאורך ימים טובים, מפליאה זאת מאוד. מצדו הוא מאוד גלמוד, מלבדך אין לו אל מי לפנות, מהנכון לתת תשומת לב למצבו בעצה ומילה טובה, שיכולים להעניק לו עידוד ושמחה בחיים.

"אבקש מאוד", מתחננת הרבנית בתום מכתבה, "להשיבני בהקדם האפשרי, וה' יתברך יעזור לו שעצתך תביא אושר לו ולמשפחתו יחיו. אבקש להחזיר לי את מכתבי".

אגב מצוקת הדיור המוזכרת כאן, באותה שנה, כשר' זלמן ורעייתו כבר בניו-יורק, הוא מדווח לרבי על הדירה החדשה ששכר. "הנני בטוח בה' כי לא אתחרט, כי ברוך ה', בכל הדירות שלקחתי בהסכם כבוד קדושתו הייתי מצליח", הוא מציין במכתבו.

הרבי, שכה חפץ לראות את ר' זלמן פורח בשדה החינוך ולכל היותר בשדה העשייה הרחבה של הארגונים החב"דיים, נוכח עתה כי עז רצונו לרכוש מלאכה שתפתח אפיקי פרנסה נוספים, מהם יוכל לפרנס בהרחבה את משפחתו. בעקבות בקשתה של רעייתו הרבנית, התיר לר' זלמן ללמוד את עסק ליטוש היהלומים.

כה משיב הרבי הריי"צ לרעייתו הרבנית^[131], במענה למכתבה (בתרגום חופשי מאידיש): "הנה לפני שקבלתי את מכתבך אודות מצב הפרנסה הקשה של ידידנו הרב גורארי' שיחיה, קיבלתי מאיתו מכתב אודות מצבו הכלכלי, ושאל... השבתי לו בקצרה – את מכתבו קרעתי, לא רציתי שר' חיים שיחי' ידע – שיתייעץ בזה עם חתננו הרב רמ"מ שיחיה, שמוקיר מאוד את כוחותיו, שיכול לפעול בהם בנושא החינוך ויקבל משכורת מסוימת.

"אם הרב שניאור זלמן שיחי' חושב שאפשר הדבר שיעשה מלאכה זו (ליטוש יהלומים) ויישאר בסוד, כדאי ללמוד אותה. אמנם מסופק אני אם יישאר הדבר בסוד. ה' יתברך יעזור לו בפרנסה בהרחבה בגשמיות ורוחניות".

את שני המכתבים, מכתבה שלה ומכתב התשובה של הרבי, מסרה הרבנית לר' זלמן.

למרות זאת, לא אמרה הרבנית נחמה דינה די והמשיכה להפציר בבעלה הרבי עד שהתיר לר' זלמן לשלוח ידו במסחר.

מני אז, החל ר' זלמן לעסוק במסחר, תחילה בשותפות עם גיסיו באופנים שונים. אט אט זכה לברכה והצלחה כשהוא משלב בכל מסעותיו לצורכי מסחר גם את מלאכת השד"רות לטובת הישיבה ועסקנות פעילה ביותר לקידום כל ענייני ליובאוויטש. מעל לכול, ולפני הכול, שמר על מנהגו הקדוש שהפך לטבע שני בכל הליכותיו: לכתוב, לעדכן ולפעול אך ורק בצמוד להוראותיו הקדושות של הרבי.

מרתק לגלות בזיכרונותיו הכתובים של ר' זלמן כי לפחות בתחילת הדרך לא היה הוא שלם עם עיסוקו החדש. "נכנסתי ליחידות ואמרתי לרבי שקשה לי לעשות שני דברים בפעם אחת. גם להיות בישיבה וגם להיות סוחר. סברתי כי עליי להישאר מנהל הישיבה ולעזוב את העסקים. הרבי ענה לי שיש בקבלה מאדמו"ר הזקן שעם פרנסה לא 'משחקים' ולא רק עם פרנסה רוחנית אין 'משחקים' אלא אף עם פרנסה גשמית. לכן עליי לעסוק רק במסחר".

•

שנתיים חולפות ביעף. בראש חודש כסלו תש"ט מדווח ר' זלמן לרבי על עסקים בינלאומיים שהוא שואף לבצע יחד עם גיסו ושותף נוסף, המחייבים את שהייתם, בתורנות, בחו"ל. "יעזרהו ה' יתברך בנסיעה מוצלחה", השיב לו הרבי כבר למחרת היום על "נסיעתו ללונדון צרפת ושווייץ".

באותה איגרת מבקש ממנו הרבי לנצל את מסחרו גם לאפיקי תועלת נוספים, "ובכל מקום בואו יתעניין לדעת משלום אחינו הפליטים ובייחוד ידידינו אנשי-שלומנו יחיו, לעודדם ולהיוודע ממצבם ולהגיד להם ברכתי כי יעזרם השם יתברך בהדרוש להם מנפש ועד בשר".

כעבור עשרים יום מדווח ר' זלמן לרבי מלונדון דין-וחשבון על קורותיו. "תודה לא-ל הגעתי בשלום, והשם יתברך יצליח דרכי ויביאני שלום ביתה בלי שום מכשול בגשמיות ורוחניות.. תודה לא-ל, בכל העיר ידוע שם הרב בנימינזאהן לתהילה ולקידוש שם ליובאוויטש ... בי"ט כסלו, בליל א', נתאספנו לחוג חג י"ט כסלו. ואף שהיה רק 'עולם' (קהל) קטן, מכל מקום עשיתי התעוררות אודות 'מעמד', ודיברתי אודות עבודת ליובאוויטש באמריקה, והסברתי כי נראה איך אפשר לפעול על-ידי עבודה, וחס-ושלום לייאש איזה קיבוץ מיהודים".

גם במנצ'סטר לא שכח ר' זלמן את ייעודו, פשט את גלימת הסוחר והתיישב ל"סעודה נהדרת בגשמיות וברוחניות". אבל סוחר נותר סוחר ובסיומה של ההתוועדות, אחרי ש"דיברתי הרבה גם-כן אודות עבודת ליובאוויטש באמריקה", נאסף מהמשתתפים סכום גבוה.

כתב יד קודשו של הרבי נשיא דורנו שמצוי בידינו תיעד את תרגום מכתבם של אנ''ש במנצ'סטר לרבי אודות ר' זלמן וביקורו במקום.

המכתב הבא מהחסיד הנודד נשלח בנר שלישי של חנוכה, בנוסעו מפריז לתחנה הבאה, ציריך. "הייתי בפריז, בקיבוץ אחד מליובאוויטש ... היה אז שבע ברכות ... בקיבוצים ההם, עולם אחר, לגמרי תמימים באמת דרים עם משפחותיהם הכול יחד, עניים מרודים רצוצים נשברים חושבים רק עבור רוחניות בלי פאליטיק ופניות ומתגעגעים רק לראות פני כבוד קדושתו, וזהו רק כל חפצם. כשיושבים ביניהם, שוכחים על כל הבלים ונופלים מאוד בעיני עצמו. איני יכול לתאר כלל המראה והמחזה שם. ורגע משם הוא עולם אחר לגמרי".

אחרי התיאור הנוגע ללב, מעורר ר' זלמן את רחמי הרבי על מצבם הגשמי של החסידים הפליטים בפריז: "הרחמנות עליהם גדול מאוד, כי דרים באופנים משונים, העניות והדחקות והאי ניקיון ואין תקווה על פרנסה ותוחלת משוכה לבוא אל המנוחה. איני יכול הכול לכתוב ולתאר, אבל הרחמנות גדולה עד מאוד, בתוככי פריז נמצא קיבוץ מעולם אחר לגמרי".

הרבי מוסיף לעודד את ר' זלמן, ומזכיר לו באיגרת מרגשת^[132]: "זאלסטו געדיינקען די ווערטער: 'השגחה עליונה פירט ארום יעדער אידן ממדינה למדינה, מעיר לעיר, וממקום למקום אז ער זאל דורכפירן די שליחות של מעלה וואס איז ארויפגעלייגט געווארן אויף איהם'" (זכור את המילים הללו: 'השגחה העליונה מנהיגה יהודי ממדינה למדינה, מעיר לעיר וממקום למקום, כדי שיבצע את השליחות של מעלה, שנפלה בחלקו לבצעה').

מדהים להיווכח כי הכתיבה התכופה של ר' זלמן לרבי מכל נקודת מקום בה חונות רגליו, אינה אלא הוראה מפורשת שקיבל מפי קודשו. כך, למשל, מאיטליה, אליה נדד לרגל עסקיו, כותב ר' זלמן לרבי מכתב קצר^[133] שזה כל תוכנו: "הנני כותב מכתבי הלז רק על פי ציווי כבוד קדושתו, בכל מקום בואי לכתוב. הנני כעת בפה מילאן (מילאנו) ואתעכב אם ירצה ה' כאן עד מוצאי שבת קודש. לא מצאתי עוד כאן יהודים חרדים כי איני עוד יודע איה מגורם רק הנני נמצא בפה בהאטעל (במלון). כאן הרבה סוחרים מארצות המזרח, מסיריע (סוריה) וכו' ספרדים. אם ירצה ה', אחרי שבת קודש אסע לציריך ואחר כך אם ירצה ה' אסע ללונדון, ואתעכב עד האנייה שלי שהולכת בפברואר 2. ה' יתברך יצליחני בדרכי ואשוב לביתי שלום ואמצא הכול שלום".

חודשים אחדים לאחר מכן, בנסיעה אחרת, הייתה רוחו של ר' זלמן עגומה מהריחוק שלו מהרבי. במברק הבא שהוא משגר לרבי^[134], מלונדון הרחוקה, שוטח ר' זלמן בקשה נרגשת: "וכאשר ימי חג השבועות באים ואני בריחוק מקום, הנני לבקש מכבוד קדושתו להעלות אותי על זיכרונו הקדוש בחג השבועות, כאשר הרבה שנים הייתי אצל כבוד קדושתו ועתה בסיבת ההשגחה נתרחקתי". הרבי מגיב מיידית, במברק מיוחד^[135], ומרעיף עליו ברכות. "ה' יתברך יצליחו, ויסדר את העניינים בכי טוב, וישוב צלחה לביתו. ויחזק ה' יתברך את בריאות כולם וייתן לו פרנסה טובה בהרחבה". באותו חודש, מדרבן אותו הרבי^[136] כי בכל מקום שאליו מועידה אותה ההשגחה העליונה יקפיד להתוועד עם אנ"ש ולעוררם "על דבר שמירת קביעות עתים לתורה, והדרכת ילדיהם יחיו הבנים והבנות ומעוררם לבוא בכתובים עם המרכז לענייני חינוך".

דווקא במעבר לעולם העסקים, מחוז מרוחק לכאורה משדה החינוך, אנו מוצאים כיצד מחזק ר' זלמן את מעמדו כשגרירו של הרבי לכל משימה עכשווית, גנרל ממולח ועז פנים העומד הכן לקראת השליחות שתוטל עליו, בצייתנות ובאהבה אין קץ. לשם כך נכון הוא לשמש כגבאי צדקה התר בין קהילות אנ"ש כדי לקבץ כסף של דמי מעמד עבור הרבי.

פעם אחת^[137], נסע ר' זלמן עם רש"ג לשיקגו, ככל הנראה לשם גיוס כספים לישיבת תומכי תמימים. לפני הנסיעה אמר לו הרבי שייסעו ברכבת ולא במטוס, בנמקו "איך האב נישט קיין כוח צו פליען" (אין לי כוח לטוס). כשומעו את הדברים הביט ר' זלמן בפליאה בפני הרבי. והרבי הגיב בכוונו על רש"ג: "ווען ער פארט, פאר איך מיט" (כשהוא נוסע, אני נוסע עמו).

ר' יוסף גולדשטיין סיפר לנכדו של ר' זלמן, ר' יוסף יצחק, כי בהתוועדות של הרבי הריי"צ לא כולם היו נכנסים. ר' זלמן, שהבית היה פתוח לפניו, תמיד היה נוכח. פעם בא באיחור ולא יכול היה להיכנס. הוא ניצב אפוא בין החסידים שעמדו ליד הדלת לחכות אולי יוכלו להידחף פנימה. בשלב מסוים יצא אליו הרבי נשיא דורנו, התכופף למדרגות ומשך אותו עם הגרטל עד שהעלה אותו פנימה. "כבר בתחילת ההתוועדות", לחש הרבי לר' זלמן, "הרבי ביקש להכניסך פנימה".

בין החסידים התרוצצו בימים ההם עדויות נוספות שביטאו את האמון המיוחד שרכש הרבי הקודם לר' זלמן. בשנים הראשונות לשהותו בארצות הברית, עלתה יוזמה שבתי הספר הדתיים ילמדו במחצית הראשונה של היום לימודי חול. אסיפה מיוחדת נקבעה במנהטן בין באי כוח ועד החינוך של מדינת ניו יורק לבין באי כוח הישיבות. הרבי הריי"צ שיגר לישיבה את ר' זלמן כדי שיעמוד ויתבע את שמירת העקרונות על מנת לוודא שחלילה לא יתכופפו בפני החוגים הפשרניים^[138]. ר' זלמן סיפר לימים כי כששב מהאסיפה, המתין לו הרבי הריי"צ כשהוא ניצב ליד חלון ביתו בקומה השנייה של 770, בציפייה דרוכה לראותו עולה מתחנת הרכבת ולשמוע מפיו מה אירע.

אסיפה אחרת שבה השתתף ר' זלמן בשליחות הרבי הריי"צ, הוקדשה לגיוס כספים עבור הבחורים הגולים בשנחאי שבה קופח חלקם של תלמידי חב''ד. יחד עם הרה"ח רבי שמואל לויטין, תבע ר' זלמן מהנוכחים שלא לקפח את חלקם של הבחורים מקרב חסידי ליובאוויטש השוהים שם. בשלב כלשהו, כעס ר' זלמן וקרא לעבר אנשי אגודת ישראל שנכחו בחדר הישיבות, "האם גם בגיוס הכספים אצל הנדיבים, אתם מספרים להם את האמת ומגלים להם שחסידי חב"ד אינם נהנים מכספי התרומות שלכם".

ר' זלמן נקרא אל הדגל גם בעניינים שהשתיקה יפה להם והיה לאיש שבית רבי סמך את ידו עליו. היה זה בשנת תש"ה. שניים מחסידי חב"ד בברוקלין, שהחזיקו באמתחתם כספים של חסידים לא מעטים, כולל כספים של כמה מבית רבי, פשטו את הרגל והשקעתם של רבים ירדה לטמיון. חסידות חב"ד הקטנה נקלעה לסערה פנימית. כולם דנו בשאלה האם הנפילה נעשתה בשוגג או שמא התרחשו פעולות שסיכנו את פיקדונותיהם של החסידים כמעט במזיד.

הסוגיה הונחה על שולחנו של הרבי הריי''צ שביקש ליישר את ההדורים. ר' זלמן נקרא ראשון עם חסיד נוסף. בכל פעם, כשנכנסו אל הרבי, תחילה דיבר הרבי הקודם כביכול לעצמו בניגון נוגה, "הם הרי לא מהמרים, הם לא שיכורים, אלא הם פשוט הסתבכו. מה שהצאצאים שלי הפסידו שם, לא אכפת לי כלל, משום שהם לא היו צריכים להיות 'נאראנים', טיפשים, ולהשקיע שם את כספם". כך חזר על עצמו כמה פעמים וביקש מהם ליישר את ההדורים ולהשקיט את הרוחות, תוך השמעת דברי סנגוריה עליהם. על המשפט הזה יחזור הרבי בניגון נוגה במפגשים הנוספים עמם באותם שבועות.

כך או כך, דרש הרבי הקודם מר' זלמן לחקור מקרוב את העניין ולהביא לפניו את הממצאים. בשלב מסוים נכנס ר' זלמן אל הקודש פנימה, הציג את התמונה כפי שנגלתה לפניו וסיפר על אלמנה קשישה שהם שכנעו אותה להשקיע אצלם את כל חסכונותיה וכעת אין לה כדי מחייתה משום שהם בזבזו את פרוטותיה האחרונות. כשמוע הרבי את המקרה על האלמנה הקשישה, הודיע הרבי כי הוא מושך ידיו מההתעסקות בעניין ור' זלמן חדל לפעול ביחד עם העסקנים למצוא דרך של פשרה כדי לפתור את המקרה בשלום.

היו אלו שתי שליחויות שהרבי שלח אותי יחד עם חסיד מבוגר ממני, סיפר פעם ר' זלמן לבני ביתו, אך הרבי הקפיד להדגיש באוזניי כי עליי לנהוג על פי שיקול דעתי ולא להתחשב בדעתו.

•

בד בבד ליחס מפורט בכל צדדי עסקנותו הציבורית, הביע הרבי דאגה והתמסרות גם למשפחתו של ר' זלמן.

בהוראת הרבי הריי"צ, היה ר' זלמן לוקח את בנו ר' יצחק מאיר אל הרב חדקוב אשר מדי שבוע היה מלמד אותו למשך חצי שעה עניינים של מידות טובות ויראת שמים. "מיד לאחר מכן", מספר ר' יצחק מאיר, "היו מכניסים אותי אל הרבי נשיא דורנו, שכונה אז 'רמ"ש', אשר היה בוחן אותי על הנלמד ובתמורה היה מעניק לי את חוברות ה'שמועסן' כתשורה. הרב חדקוב לא רצה לקבל תשלום על לימוד זה. הרבנית נחמה דינה יעצה אפוא שאבי ירכוש לו בתמורה ספרים ואותם לא יוכל לסרב לקבל". עדות זו מוכיחה על הקשר המובהק והמעורבות האישית של כל בית רבי בתהלוכות בית משפחת גורארי' וכל הרוחש ומתרחש בה.

בשנת תש"ח מבקש ר' זלמן חוות דעת מאת הקודש אודות שליחת ילדיו למחנה קיץ, קמפ. באותם ימים טרם הוקם קמפ של ליובאוויטש. ההתלבטות הייתה משמעותית, שכן באותה עת התפשטה בניו יורק מחלת הפוליו ובעטיה השתדלו רוב התושבים לסלק את הילדים מהעיר כדי שלא יידבקו. מנגד, הקמפ החרדי שהיה אז, לא הלם את הרמה החינוכית המקובלת בקרב אנ"ש.

הרבי הריי"צ השיב לו על התלבטות זו^[139]: "צריכים לשלוח ילדיהם לקעמפ ארטאדאקס (אורתודוכסי) אשכנזי. אבל צריכים לסדר כי בנם ילך במצנפת וישמור אמירת ברכות, ג' תפילות בכל יום, קריאת שמע שעל המיטה, נטילת ידיים וברכות הנהנין ולימוד כשלוש שעות ביום".

ההתכתבויות בין הרבי הריי"צ לבין ר' זלמן לא פסקו עד היום בו הסתלק הרבי בסערה השמימה ביום יו"ד שבט תש"י. אחד המכתבים האחרונים שנשלחו בטרם ההסתלקות היה קצר במילים אך בעל משמעות תוכנית עמוקה.

מי שירצו, יוכלו אולי לאתר רמזים בין שורותיו על כוונותיו הכמוסות של הרבי הריי"צ אודות חתנו הרבי נשיא דורנו. במוצאי שבת פרשת וירא, כותב ר' זלמן לרבי על שעות פנויות שהצטברו בידיו ועל רצונו שהן יהיו קודש לענייני הרבי. ר' זלמן מבקש אפוא הדרכה והכוונה במה יכול הוא לתרום לעבודת הקודש. תשובת הרבי^[140], באמצעות מזכירו, היא בעלת שורה בודדת: "במענה על כתבו, יציע לחתני הרממ"ש שיחי' ויגיד לו".

זהו המסר הכתוב האחרון שכתב הרבי לר' זלמן בח' בשבט, יומיים בלבד לפני ההסתלקות. במכתב^[141], נאמר: "במענה על מכתבו מביקורו את ר"י שי' אקס בדבר בקשתי, הנה בטח ימלא הכל ובגלל זאת יצליחהו השי"ת בעניניו, נהניתי לשמוע מידידי כי תודה לא-ל יש לו כלי מוכנה בעזרתו יתברך להצלחה בעסק, וה' יתברך יצליחו ובני ביתו יחיו". המכתב הודפס בפועל לאחר ההסתלקות ונחתם בידי המזכיר, שהוסיף לנוכח הסערה שפקדה את בית ליובאוויטש, "החותם בדמע".

^[112]. באיגרת קודש מיום י"ט בשבט ת"ש. פורסמה לראשונה ב'זכרון הרש"ז גורארי'', עמוד עב.

^[113]. ביום ט"ז באדר ראשון ת"ש (הופיעה לראשונה ב'זכרון הרש"ז גורארי'', עמוד עה), כשתחת התאריך מתנוסס שם העיר בה כותב הרבי את המכתב, ריגא.

^[114]. במכתב מיום כ"ח בניסן ת"ש.

^[115]. נוסח האיגרת ואף תצלום כתב יד קודש שלה הופיעו לראשונה ב'זכרון הרש"ז גורארי'', עמוד פא, ללא ציון תאריך הכתיבה.

^[116]. נרשם מפי המזכיר, הרה"ח ר' יהודה לייב גרונר, בראיון עם מחברי הספר.

^[117]. באיגרת מיום ט"ז בסיון תש"א (מופיעה באגרות קודש חלק יג עמוד שלג) הפונה אל "אל משרד תומכי תמימים" ונפתחת במילים, "להודיע להרב גורארי' שיחיה".

^[118]. באיגרת מיום י"ז באייר תש"ב.

^[119]. באיגרת מיום ח' באייר תש"ב, הופיעה באגרות קודש חלק ח עמוד רפב.

^[120]. ביום כ"ו בטבת תש"ג.

^[121]. באיגרת בת ארבעה סעיפים (ששניים מתוכם צוטטו פה), מיום כ"א במרחשוון תש"ג.

^[122]. מתוך זיכרונותיו הכתובים.

^[123]. מיום כ"ו בטבת תש"ג. תחילתה של האיגרת מופיע באגרות קודש חלק יב עמוד רו. מופיעה בשלמותה המקורית בקובץ זכרון הרש"ז גורארי' עמוד קט.

^[124]. מיום כ"ט בטבת תש"ג (הופיעה באגרות קודש חלק ז' עמוד קח).

^[125]. באיגרת מיום ח' בטבת תש"ה (הופיעה לראשונה ב'זכרון הרש"ז גורארי'', עמוד קלז).

^[126]. באיגרת מיום ט"ז בטבת תש"ה. הופיעה באגרות קודש חלק ח, עמוד תקט.

^[127]. ביום י"ז בטבת תש"ה.

^[128]. באיגרת מיום כ"ב בטבת תש"ה. הופיעה לראשונה ב'זכרון הרש"ז גורארי'', עמוד קמ.

^[129]. את הדברים רשם מפיו, עובר לשמיעתם, נכדו, ר' יוסף יצחק.

^[130]. ביום ראש חודש כסלו תש"ו.

^[131]. בכתב יד ללא תאריך וכן ללא התחלה וסיום שגרתיים של איגרת.

^[132]. מיום ט' בטבת תש"ט. הופיעה לראשונה ב'זכרון הרש"ז גורארי'', עמוד קסה.

^[133]. ביום רביעי י"א בטבת תש"ט.

^[134]. ביום ב' בסיון תש"ט.

^[135]. הנושא את התאריך הזהה של מברקו של ר' זלמן, ב' בסיון תש"ט.

^[136]. באיגרת מיום ט' בסיון תש"ט. הופיעה לראשונה ב'זכרון הרש"ז גורארי'', עמוד קסז.

^[137]. נלקח מתוך יומנו האישי של ר' זלמן אותו כתב, באידיש, בערוב ימיו ופרסמו לפרקים בעיתון היידי, 'אלגעמיינער זשורנאל'.

^[138]. ב'זכרון הרש"ז גורארי'' מופיע מכתב מפורט של ר' זלמן אל הרבי (ממוצאי שבת קודש פרשת נח תש"ג) ובו דיווח עדכני על אחת הישיבות המקדימות, בהשתתפות נציגי כל הישיבות, שקדמו לאסיפה זו.

^[139]. באיגרת מיום י"ד באייר תש"ח. הופיעה לראשונה ב'זכרון הרש"ז גורארי'', עמוד קס.

^[140]. מיום כ"ג במרחשוון תש"י. הופיעה לראשונה ב'זכרון הרש"ז גורארי'', עמוד קסט.

^[141]. המופיע בשלמותו ב'זכרון הרש"ז גורארי'', עמודים קסט-קע.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org