פרק שמיני

פרק שמיני

לא אשים עליך

פעמים אינספור, במרוצת קרוב לצ"ב שנותיו של ר' זלמן, היו חייו תלויים לו מנגד. מסכת רוויה במכאובים וייסורים ליוותה אותו בכל אחת מתחנות חייו וכמו לא פסחה על אחד מאיבריו. לא אחת היו טובי הרופאים תמימי דעים כי אין מזור למחלה המסוכנת ממנה סבל באותו רגע נתון. לא אחת ולא שתיים רחשו סביבו שארי בשרו כשהם חרושי דאגה לגורל יקירם.

כאילו לא די באלו, הוא עצמו שרוי היה בדאגה מתמדת למצב בריאותו. באופייניות היה משחר שוב ושוב לפתחם של רופאים, מתחבט בין חילוקי הדעות המקצועיים שהתגלעו בינם לבין עצמם ומתייסר עד אימה. בכל אותם רגעים, רבים מספור, הייתה זו ידו הקדושה של הרבי אשר הובילה אותו בנתיב האור לנוכח העננים הקודרים וחילצה אותו, שוב ושוב, כאומן הנושא את היונק, מאפלה לאורה.

חודשים אחדים לאחר שמלאו לו 21 שנים, בעוד הוא מכהן כמגיד-שיעור בישיבת 'תומכי תמימים' בוורשה, עדות כתובה שנותרה בידינו מסגירה סוגיה בריאותית מהותית שהעסיקה אותו. באיגרת שמשגר אליו הרבי הריי"צ^[147], נאמר: "הרפואות שנתן לו הרופא יכול לקחת, אבל לא להרהר בזה, ואין דרוש קור ארט (בית הבראה בגרמנית) כי אם להתענג בתורה ולימוד דברי אלוקים חיים על מנת לקיים בפועל בעבודה שבלב ולכנוס בחנות של בושם המידות טובות בקבלת עול תחילה על כל פנים. וה' יתברך ישלח לו רפואה שלמה, שיהיה בריא בגשמיות וברוחניות ויצליח לו במלאכתו בהעמדת תלמידים שיחיו טובים ושוקדים בלימוד".

שנים אחדות לאחר מכן^[148], שוב מוצאים אנו באוצר איגרות הרבי הריי"צ אליו יחס ישיר למצבו הבריאותי. "במענה על מכתבו", כותב הרבי, "צריך לקחת הסמי מרפא של הד"ר לעווינסאהן בהוספת איינגעלמאן והשם יתברך ישלח לו רפואה ויהיה כשורה ובנקל, ויהיה בריא אולם. ויזמין לו ה' יתברך בקרוב שידוך טוב שיהיה באהלה של תורה ויסתדר בסדר חיים מאושרים". את המכתב חותם הרבי במילים "ידידו הדורש שלומו ומברכו" ובחתימת יד קודשו.

בשלהי חורף תרח"ץ מופיעה לראשונה בריאות כליותיו של ר' זלמן בחליפת המכתבים שבינו לבין הרבי. "הרפואות לכליות", כותב הרבי^[149] לתלמיד הצעיר, אותו הוא מכנה תדיר בפניותיו הכתובות "ידידי", "אם יאמר הרופא שצריך לזה, יכול לשתות. אודות החוטם נכון הדבר שיהיה אצל עוד רופא אבל אודות ניתוח אין לחשוב. ובזמן הפנוי מעבודתו יהיה באטווצק לנוח. וה' יתברך יחזק בריאותו".

זוהי, כאמור, הפעם הראשונה בה מתייחס הרבי הריי"צ בכתובים לבעיית אי ספיקת הכליות ממנה שבע ר' זלמן מרורים. תוך שנים אחדות התגברה והתעצמה בעיה זו וכרוכים בה מאורעות שמימיים מבהילים שעין לא ראתה דוגמתם ולא מקצתם.

•

שינוי המקום והמעבר מרוסיה ופולין לגבולותיה של ארצות הברית אינו מטיב עם מצב בריאותו של ר' זלמן היודע כל העת עליות ומורדות. בקיץ ת"ש^[150] כותב ר' זלמן לרבי ממקום מרפא, המכונה סרטגה^[151], בו הוא שוהה, "באתי לפה אתמול צהריים. ואמרו לי כי לשתות מים בפה וכן ליקח מרחץ, הכול טוב לשאול בפה מרופא בתחילה. והלכתי תכף לרופא אחד בשם גורדון שכותב בעיתון 'מארגן זשורנאל' אודות רפואות והוא נחשב בניו יורק לרופא חשוב. והנה יעצו לי שאשאל גם מרופא אחר שמו ווייס. הוא גם נחשב בניו יורק לרופא חשוב והוא היה דר בקרלסבד וגם כאן הוא שבע שנים. הייתי אצלו וסיפרתי לו דברי הד"ר גורדון. אבל הוא אומר שאשתה המים ואדרבה שזה מועיל לי הרבה".

"במענה על מכתבו אדות שתיית המים", משיב הרבי בכתב^[152], "בנוהג שבעולם בכל מעיינות הרפואה מתחשבים עם דעתו של הרופא המקומי, כלומר הרופא שמכיר את תנאי המים וסגולתם. וגם הוא יעשה כן וישתה המים, וכעבור איזה ימים לשתייתו יהיה אצל הרופא ויאמר לו איך לעשות הלאה. וה' יתברך ישלח לו רפואה בגשמיות וברוחניות".

השנים הבאות מזמנות התפתחויות בריאותיות נוספות אשר כל אחת מהן זוכה למענה ישיר וספציפי מאת הרבי^[153]. מרתקת במיוחד היא איגרת^[154] בה כותב לו הרבי באבהיות רחימאית: "ראשית כול, ירגיע את עצמו ויהיה במנוחה גמורה כי אין כלל ממה להתרגש, רק צל הרים נדמה לו כהרים ובאמת אין אפילו צל... זהו ראשית. ושנית, הנה לא היה לו לכתוב בעת חלישותו, וימעט בקריאה ובכתיבה ככל האפשרי, עד אשר בעזרת ה' יתברך יתרפא וישוב לאיתנו ביתר שאת ויחזור לעבודתו ויעבוד מתוך שמחה ונועם בגשמיות וברוחניות".

•

בלילות ייסרו את ר' זלמן כליותיו ובימים היה פוקד את הרופאים השונים שהפצירו בו שוב ושוב להסכים לניתוח שלדבריהם עתיד היה להציל אותו מצרה צרורה זו. אולם חזקה הייתה עליו מצוות הרבי אשר אסר בכל תוקף את קיום הניתוח ויהי מה.

"בשנת תש''ה", מספר ר' זלמן ביומנו, "סבלתי רבות בשל הכליות. הרופא שלי היה ד"ר היימן והוא יעץ לי לגשת לניתוח. אבל הרבי אמר לי לא לעשות ניתוח. לנוכח סירובי לעבור ניתוח המשיך הרופא לתת לי תרופות אותן הייתי נוטל במשך זמן ארוך. פעם אחת קיבלתי התקפה קשה והרופא שלי, ד"ר היימן, לא היה בעיר. הלכתי אפוא לרופא אחר שמיד אמר לי לגשת לניתוח דחוף.

"באותם ימים, הרבי היה חולה בלבו ולא ניתן היה להיכנס ליחידות ולשאול שאלות. ביום מן הימים, ביקש הרבי לראות את החסידים. הוחלט אפוא שאנשים בודדים, המיודדים והקרובים, ייכנסו אל הרבי, אולם הציבו תנאי. כשהם נכנסים, שלא יטריחו את הרבי לדבר והדלת תישאר פתוחה כדי שלא תיווצר שיחה ארוכה ומכבידה. לא הייתה זו יחידות אלא סוג של כניסת האנשים המיודדים לחדרו של הרבי.

"כשהגיע תורי להיכנס, שאל אותי הרבי מה נשמע עם בריאותי. עניתי, הרי סוכם שלא לדבר. אך הרבי אמר שהוא רוצה לשמוע מה נשמע עם בריאותי. השבתי שהייתי אצל רופא אחר שציווני בבהילות לגשת לניתוח והוא דורש ממני לגשת מיידית לבדיקות הנעשות לקראת ביצוע ניתוח. הרבי הגיב בחריפות: 'ואס דערציילסטו מיר דודקעס' (מה אתה מספר לי סיפורי בדים). אל תעשה ניתוח, שתה כל יום כוס חלב כחוש והרינג תאכל רק מעט ולא הרבה".

זוהי העדות האותנטית, בכתובים, המאשרת את הדברים, יום למחרת אותה יחידות-לא-יחידות בה הסיר הרבי את המחלה מכלייתו של ר' זלמן. "תודה לא-ל", כותב ר' זלמן לרבי, במכתב הנושא את התאריך י"ז בטבת תש"ה, "עבור חסדו שזיכני לראות אתמול פני כבוד קדושתו. יעזור ה' יתברך לכבוד קדושתו בבריאות הגוף בשלמות, ויוכל להמשיך עבודתו הקדושה, בלי שום העלמות והסתרים.

"הנני בטוח בדברי כבוד קדושתו בענין בריאות הגוף שלי שלא אלך לבית החולים. ואיני שואל יותר בזה. והנני בטוח כי יעזור לי ה' יתברך בלא זה. אבל שאלתי אם בכלל לילך לרופא שלי מהכליות לשאול מעדיצין (תרופות), כי אחשוב ליקח מה שנתן לי כל הזמן, ולא לילך יותר אליו, כי ישאל מפני מה איני שומע אליו לכנוס לבדיקה וזאת לא אעשה בלי נדר כנ"ל, או לילך ולאמר שזה אין ביכולתי מפני סיבות שונות ולבקש רפואות. בכלל איני מרגיש ברוך ה' עתה שום כאב".

ארבעה ימים לאחר מכן, משיב הרבי בכתב לר' זלמן: "אודות חיזוק בריאותו הנה שמירת הסדר ולקיחת המעדיצין בוודאי צריכים. כן לבקר את הרופא התמידי שלו, לקיים 'ורפא ירפא', בתור עשיית כלי לרפואה שלמה. וה' יתברך ישלח לו רפואה ויחזק את בריאות זוגתו וילידיהם יחיו ויגדלום לתורה חופה ומעשים טובים מתוך פרנסה בהרחבה ומתוך הצלחה בעבודותיו".

גם בהזדמנויות הרבות בהן סיפר זאת ר' זלמן על פה, היה מתייחס לכך כאל 'בעל-שם'סקע מעשה'. ביומנו הוא מציין: "הרבי הראה כאן מופת גדול. הבראתי לחלוטין ללא ניתוח". הוא אמר ויהי.

•

פעם חילץ ר' זלמן מפי הרה"ח ר' אלכסנדר סנדר ריינין^[155], שזכה להסתופף תקופה ארוכה בצלו של הרבי הרש"ב, גילוי נדיר.

אותו חסיד נושא היה את סודותיו עמו לכל מקום, במחברת מצהיבה עליה שמר כבבת עינו וממנה לא נפרד בכל שעות היממה. כשר' זלמן שמע על כך, השתוקק לדלות מפיו אמרה, 'תורה' או דבר חכמה כלשהו. הוא יצר עמו קשר והפעיל עליו את קסמו האישי. עד מהרה הציל מפיו שלל דברים שעד אז לא היו ידועים. כך, למשל, סיפר לר' זלמן כי הרבי הרש"ב מסר לו 'סגולה בדוקה' לרפואה: לעלות לתורה ב'רביעי' של פרשת בשלח, שבה (לאחר שירת הים) קוראים את הפסוק^[156]: "...כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך", בשביעי של פסח כשקוראים פסוק זה וכן ב'שישי' של פרשת משפטים, שבו קוראים את התיבות^[157] "והסירותי מחלה מקרבך".

•

שבע שנים תמימות לא התגלה כל מיחוש וכל סבל בכליותיו של ר' זלמן. ויהי הדבר לפלא. ביום מן הימים בשנת תשי"ב, ככל הנראה לקראת תום השנה הראשונה לקבלת הנשיאות על-ידי הרבי, התגלו אבנים גדולות בכליותיו והוא היה נתון בסכנת נפשות של ממש.

כשלעצמו משוכנע היה ר' זלמן באמונת אומן עד יומו האחרון כי פרשת הכליות החדשה לא הייתה אלא תוצאה של 'קפידא' כלפיו מאת הרבנית מרת נחמה דינה ע"ה. במו פיו סיפר פעמים רבות כי בימים בהם ניצב אישית בראש המערכה על נשיאות הרבי^[158], קראה לו פעם הרבנית הזקנה לחדר היחידות של הרבי הריי"צ.

הדבר היה לאחר הפרסום בעיתונות אודות כתב ההתקשרות שהגישו החסידים לרבי. בעודה עומדת מאחורי מקום כסאו של הרבי ציוותה עליו לעמוד מעברו השני של השולחן ודיברה עמו בחריפות רבה באומרה כי יסבול בשל כך. עם כל התוקף שבו ניהל את המערכה הרגישה, מבלי להניד עפעף ומבלי לפקפק כלל בחובה שחלה עליו לנהוג ולהנהיג כן, האמין ר' זלמן בדיעבד כי חיצי לשונה של הרבנית הזקנה וקפידתה היו בעוכריו וכי אך ורק בשל כך ניצב בפני סכנה מוחשית שהתרגשה ובאה עליו.

באחת מצוואותיו אף מאזכר ר' זלמן נושא זה מפורשות כשדורש כי ייטמן בבוא יומו בסמוך לאוהל, בהזכירו את המערכה על נשיאות הרבי כשהוא מציין כי פעל לשם כך במסירות נפש ואף ספג, רחמנא ליצלן, קפידא כתוצאה ישירה מכך.

בשנת תשט"ו, כשהיחסים בינו לבין הרבנית הזקנה שבו למסלולם כמימים ימימה, הרהיב עוז ואמר לה מלוא פיו: רעבעצן, היודעת את, סבלתי במשך תקופה ארוכה, הייתי בסכנת חיים, אך ורק בשל הקפידא שהקפדת עליי. אולם היא עצמה התכחשה ולא זכרה את אותו מעמד.

בשיטות הרפואה של אותם ימים המליצו הרופאים על ביצוע ניתוח מסובך שבמהלכו נדרשו הרופאים לבתר את כרסו כדי להוציא את האבנים מכליותיו. כעשרה ניתוחים מורכבים עברו עליו בשנים שבין תשי"ב לתשכ"ג.

במרוצת אותה תקופה הוגדר מצבו, חדשות לבקרים, כקריטי ובלתי יציב. "כל ימיי לא אשכח", שחה בתו, הגב' אסתר שטרנברג, "אותם שישה שבועות רצופים בהם שכב אבא מאושפז בבית רפואה, כשהוא קודח מחום גבוה ודאגה אמיתית לחייו קיננה בלב כולנו".

רעה חולה, תרתי משמע, הייתה מנת חלקה של הרפואה הבלתי מפותחת של ראשית שנות הכ"ף. הרופאים לא היו מודעים למידת המינון המומלצת בעת השימוש באנטיביוטיקה. הם הזריקו אפוא לוורידי גופו החולני של ר' זלמן כמויות מופרזות של אנטיביוטיקה שנתנו בו את אותותיהם לימים, בערוב ימיו, כשנחלשה מאוד שמיעתו. הייתה זו תוצאה מרה של הטיפולים עליהם הזהירו הרופאים מראש כי זו תהיה ההשלכה של מינון תרופתי כה גדול.

באחד הניתוחים הקשים שעבר, התגלה חיידק במקום הניתוח. "אבא", שבה ומספרת בתו, מרת אסתר, "סבל אז מאוד והיו לו התכווצויות. לרוע המזל, את חג הפורים שחל באותם ימים נאלץ לחגוג כשהוא ספון במיטת אשפוזו בבית הרפואה במנהטן".

"חרף מצבו הפיזי הקשה והמייסר, הוא לא ויתר, כמו תמיד, על קוצו של יו"ד. ישבתי לידו כשהוא מניח על ברכיו מגילה כשרה ומהודרת וכך החל לקרוא את מגילת אסתר. כל ארבע דקות נקטעה הקריאה שלו כתוצאה מהתכווצות נוראית שהעבירה בי צמרמורת. בראותי את הייסורים שהוא חווה כשכל גופו מתפתל, לא יכולתי לשאת זאת, אבל הוא בעקשנות וגבורה עילאית, חזר למילה בה הפסיק לקרוא וכשההתכווצות נעלמה המשיך לקרוא. כל גופו רעד. זיעה קרה שטפה את פניו החיוורות שוב ושוב אך הוא לא חדל עד תום הקריאה", שחה הבת.

כל הלילה הייתה אסתר, הבת, יושבת ליד מיטת אביה בבית הרפואה. עם שחר הייתה מופיעה הרבנית חוה, הרעיה המסורה, ומחליפה אותה למשך היום. באותם ימים למד בנו של ר' זלמן, ר' יצחק מאיר, בארץ ישראל. המכתבים שאביו שיגר לו מלמדים על הסכנה המוחשית בה היה נתון. הרופאים לא מעניקים לי סיכויים רבים לשרוד הכול, כותב האב המודאג ומוסיף בדאגה כנה, קורעת לב, אינני יודע אם אזכה להשיא מי מילדיי. "אני מתפלל לה' שאזכה לכל הפחות להיות בחתונת בתי יחידתי", הוא מייחל.

בשנת תשכ"ב הציע הרבי לבצע בכליותיו של ר' זלמן ניתוח הדומה לניתוח מעקפים שמתבצע בלב. הרבי שרטט על גבי נייר כיצד יש לבצע את הניתוח והורה להציג את השרטוט המדויק לרופאים. הניתוח בוצע בהתאם להוראותיו הפרטניות של הרבי אולם שנה לאחר מכן, בשנת תשכ"ג, שבה והתעוררה הבעיה במלוא חריפותה.

או אז לא נותר כל פתרון לבעיית אי ספיקת כליות זולת הוצאת אחת משתי הכליות. הרופאים הציעו את הדבר לר' זלמן ששאל וקיבל את אישורו של הרבי לניתוח.

לאחר הניתוח שאל פעם ר' זלמן את הרבי, אם קבלה בידינו שכליות יועצות, האם העובדה שמעתה תחסר לו כליה אחת, לא תפגום בכך. הרבי השיב שכשם שהוכיחו הרופאים כי כליה אחת מספקת לכל הנושאים הפיזיים, כך גם תספיק כליה אחת גם לנושא העצה. בכך ניתן הקץ לסבל הכליות.

•

מרגלא בפומיה של ר' זלמן: כשהרבי אומר משהו, בהתייחסו לבקשת ברכה או שאלה, הוא פועל שכך אכן יהיה. אם, למשל, קובע הרבי כי לפונה אליו אין מחלה פלונית או אלמונית, הוא גוזר שלחולה לא תהיה מחלה זו והקדוש ברוך הוא מקיים זאת.

אולם בכל הקשור לימי שני חייו של ר' זלמן, אין צורך להביא ממרחק ומשל לחמנו. בשנת תשי"ט, הצביעו רופאיו של ר' זלמן על חשש כבד כי גידול ממאיר מקנן במעיו. ר' זלמן נכנס לרבי לבקש את ברכתו והרבי ביקש לראות את הצילום. ר' זלמן שב אפוא אל הרבי עם הצילום שעל בסיסו נרשמה הדיאגנוזה של הרופאים. הרבי התבונן בצילום דקות אחדות ואחר נשא את עיניו הקדושות באומרו: לא נראה לי שזהו גידול ממאיר, זו טעות. אבל השאר זאת כאן ואתייעץ גם עם ד''ר זליגזון^[159]. למחרת אמר הרבי לר' זלמן: גם זליגזון אומר שזה לא סרטן.

אולם בכך לא היה די. ר' זלמן עצמו עת סיפר את הסיפור לבני ביתו נוהג היה לציין כי לדעתו דברי הרבי נועדו בעיקר להרגיע את ר' זלמן ולהסיר דאגה מלבו. ראיה לדבריו מצא כאשר בא לספר לרבי על הניתוח שעבר וסיפר כי אכן אמרו הרופאים שאין זה גידול ממאיר. הרבי הגיב בשאלה: הם בטוחים? בדקו הכול כראוי?

באותו ניתוח בא לידי ביטוי עוז רוחו הבלתי יאומן של ר' זלמן. חרף זריקת ההרדמה שקיבל בטרם החל הניתוח, כתוצאה מהמתח הרב בו היה שרוי כמו גם בשל רצונו העז להיווכח מיידית כיצד ייפול דבר, נותר ר' זלמן ער במשך כל זמן הניתוח כדי לדעת בשעת אמת הזהו גידול ממאיר אם לאו.

כעבור שנים, בעת יחידות, אמר הרבי לר' זלמן, בהתייחסו לגבורת הנפש שלו שהשפיעה גם על חולשות הגוף, כשחיוך רחב נסוך בפניו הקדושות: יש לך גבורה, כשם שנשארת ער בעת הניתוח...

•

בשמיני עצרת תשי"ט, חלה ר' זלמן. חומו עלה מאוד כתוצאה מאבן שהייתה בכלייתו והרופא שהובהל אל הבית הורה לאשפזו לאלתר בבית הרפואה. הדבר היה בין השעה שמונה ותשע בבוקר. ר' זלמן הבהיר כי לא יסכים להתפנות לבית הרפואה ללא הסכמת הרבי. לנוכח חומרת המצב ועמדתו העיקשת של ר' זלמן, יצאה בתו, שהייתה אז נערה בת ארבע עשרה וצעדה במהירות לבית הרבי, על מנת לשאול כדת מה לעשות.

בבואה למקום נקשה בדלת הבית בבהילות. כעבור דקות אחדות הופיעה הרבנית בדלת. אסתר הנערה התנצלה על ההפרעה בשעת בוקר כה מוקדמת וסיפרה לרבנית כי מצבו של אביה אינו פשוט, הוא סובל מדלקת בכליות וכי אינו מסכים להישמע לרופא ולהילקח לבית הרפואה ללא הסכמת הרבי. הרבנית ביקשה מאסתר להמתין באומרה, 'אשאל את בעלי ואשיבך דבר'. בחלוף רגעים אחדים, שבה הרבנית אל הדלת ומסרה לבת, "בעלי אמר שישאלו את ד"ר זליגזון".

באותם רגעים לא ירדה הנערה לסוף דעתו הקדושה של הרבי, ואמרה, היה כבר רופא במקום והוא אמר שאבא צריך להתאשפז מיידית. הרבנית שמעה את הדברים ושוב אמרה לה להמתין רגע אחד. עם שובה, אמרה לבת, בשם הרבי, "אם כך, שילך לבית הרפואה".

בתו של ר' זלמן שבה הביתה ומסרה לאביה בפשטות את 'השורה התחתונה' בדברי הרבי. "הרבי אמר שתיסע לבית הרפואה". חושיו החדים של ר' זלמן לא נטשוהו גם בשעה שקדח מחום לגודל חרדתם של רופאו ובני הבית. הוא לא קיבל את הדברים כמות שהם וביקש מבתו לספר מה בדיוק אירע מהרגע שבו התייצבה על מפתן בית הרבי והרבנית. כשסיימה לחזור על התיאור כולו, נענה ר' זלמן ואמר: הרבי רוצה שנשאל את ד"ר זליגזון. כך יש לעשות ולא אחרת.

תכף ומיד הובהל אל הבית ד"ר זליגזון אשר אמר שהיות והיום הוא שבת ויום טוב, ובלילה, יהיה רק יום טוב, ניתן להמתין עד מוצאי השבת ואז לנסוע לבית הרפואה. ר' זלמן ציית לדברים באמונת אומן ונותר בביתו. בפועל, במשך היום יצאה האבן ור' זלמן הבריא.

באותו לילה, ליל שמחת תורה, בעיצומה של ההתוועדות, תוך כדי אחד הניגונים שבין השיחות, העניק הרבי פרוסת מזונות לבנו של ר' זלמן, ר' יצחק מאיר, עבור אביו. תכף לאחר מכן התרומם הרבי ממקום מושבו, כשגביעו בידו הקדושה ובידו האחת נטל פרוסת מזונות, קרב אל ד"ר זליגזון (שניצב מעבר לשולחן הסמוך ולא יכול היה להתקרב אל הרבי), מזג לו מהיין והושיט לו הפרוסה באומרו: "כשם שמובא^[160] שכוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, לכן תאכלו את המזונות והחולה יתרפא".

הרבי הוסיף ואמר: "איר זאלט וויסן אז איר זיינט א גרויסער דאקטער. און בשעת אנדערע דאקטוירים האלטן אנדערש ווי איך, זאלט איר האלטן מיט מיר, וועט דאס הייסן אז א דאקטער האט אזוי געפסקנ'ט" (עליכם לדעת שהנכם רופא גדול. ובשעה שרופאים אחרים סבורים אחרת ממני, עליכם לסבור כמוני, או אז ייחשב הדבר שרופא פסק כך).

•

בשנת תשכ"ו, לאחר שסבל ר' זלמן תקופת זמן כתוצאה מבעיה בערמונית, המליצו רופאיו על ניתוח פרוסטטה. באותם ימים היה ניתוח כזה כרוך בשאלה הלכתית סבוכה, בניגוד לדרכים המקובלות כיום באופן המייתר את ההתחבטות ההלכתית.

ר' זלמן נכנס לרבי ואמר כי לנוכח הספק ההלכתי הוא מסרב לעבור ניתוח וכי הוא נכון לעמוד על כך עד כדי מסירות נפש. לנוכח הצהרתו זו של ר' זלמן, העיר הרבי: אין זה משלושת הדברים שעליהם נאמר 'ייהרג ואל יעבור'. ר' זלמן השיב: ידוע לי שהרבי עצמו נכון היה למסור נפשו גם על דברים שאינם בבחינת 'ייהרג ואל יעבור'. שאל הרבי: למשל? ר' זלמן השיב כי למיטב ידיעתו, על פי מה שזכה לשמוע מפי הרבנית, בעת שהותם של הרבי והרבנית בצרפת, הקפיד הרבי על 'חלב ישראל' וכן על עוד דברים שאינם בכלל 'ייהרג ואל יעבור' עד כדי מסירות נפש.

כשמוע הרבי את הדברים, הרצינו פניו הקדושות ואחר אמר: מסכים. אתה יכול ללכת על כך עד מסירות נפש. באופייניות, הגיב ר' זלמן, מניה וביה: ואולי עושה הנני שטות. אך הרבי היסה אותו באומרו: מ'האט דאך אפגערדט (הרי כבר דובר), אל תחשוב על כך יותר. מאז אותה 'יחידות' לא סבל יותר ר' זלמן מבעיה רפואית זו עד שבועות אחדים לפני פטירתו.

•

במרוצת השנים הבאות חווה ר' זלמן סבל ממיחושי ומאורעות לב רבים. הרקע לכך היה נעוץ בעובדה שעורקי הלב היו סתומים והרופאים חששו אז מביצוע צנתור וגם על ניתוח בשיטה אחרת לא ששו הרופאים בשל מצבו הבריאותי הרעוע במישורים אחרים. בשל הסבל המתמשך, היה הוא נודד מרופא לרופא בתורו אחר הפתרון שישים קץ לסאת ייסוריו.

המקור לדאגותיו הרבות על כל צעד ושעל ולהתרוצצות הבלתי פוסקת בין הרופאים בשל כל חשש בריאותי היה טבעו האישי שלא לטאטא שום בעיה, קטנה כגדולה, אלא לטפל בה ביסודיות ולדעת היטב מה קורה וכיצד ניתן להעלימה. אם צרידות עלתה בקולו של מישהו מבני המשפחה, וכמותה כל בעיה שהתגלתה, קטנה או גדולה, חלה חובה לברר את פשרה. אם הסיבה המדויקת לא הייתה נחשפת, היה ר' זלמן מסיק כי לא נעשתה בדיקה ראויה והיה תובע למצות את כל הדרכים לכך. היה בכך משום תורשת הפוביה הנודעת של משפחת גורארי' לדורותיה החרדה מפני המוות שחלילה ממשמש ובא, אולם בכל הנוגע לחייו האישיים של ר' זלמן הצטרפה לכך העובדה שהוא עצמו כמעט לא ידע יום אחד של בריאות איתנה ושרידותו הפיזית לא נשענה אלא על ניסים ומופתים.

היה ר' זלמן שומע מפי רופא פלוני המלצה ברוח זו ובחלוף ימים אחדים מקבל מפי רופא אלמוני דעה ברוח אחרת. כנגדם היה עליו להתמודד עם עוד דעות מנוגדות וקוטביות של רופאים שונים אשר שמו של כל אחד מהם הולך לפניו. בנפתולי הלבטים שיתף את הרבי במכתבים, כמעט יומיומיים, בהם פירט בדקדקנות את חוות דעתו של כל אחד מהרופאים שהוא דורש בעצתם.

מחול העוועים הזה פסק רק כאשר ביום ראשון ד' באייר תשמ"ז, אמר הרבי לבתו, הגב' אסתר שטרנברג, בעת חלוקת הדולרים, כשביקשה ברכה לרפואה שלמה לאביה (עת שימשה בתפקידה הקבוע כניצבת בראש 'ועד המסדר' של המוני הנשים העוברות על פני הרבי): "איך האב שוין געזאגט נעכטן ביים פארבריינגען, ער איז געזינטער ווי ער טראכט. איר זאלט זעהן ער זאל אויפהערן לויפן אזוי פיל צו דוקטורים. ער זאל קלייבן איין דאקטער און עם פאלגען און איר זאלט עם העלפען אין דעם" (כבר אמרתי אתמול בהתוועדות שהוא בריא יותר מכפי שהוא חושב, עליכם לדאוג לכך שיפסיק לרוץ לכל כך הרבה רופאים. עליו לבחור רופא אחד ולציית לו ועליכם לעזור לו בכך).

במסגרת החיזור הנואש של ר' זלמן אחר הדרך הרפואית אשר ילך בה, כתב לרבי בשלב מסוים מה עליו לעשות בשעה שיש דילמות רפואיות שאינן קלות כלל ואינו יודע כיצד להכריע בהן. "לשקלא וטריא שלו", משיב לו הרבי על כך במענה בכתב^[161], "אין מעצור וכן לסברות חדשות לבקרים. ויש לו הנאה מכל 'חידוש מסביב'. בנוגע לפועל – יחליט, הרוצה להיות במצב דשקלא וטריא או לסמוך בקבלת עול על רופא מסוים (בטח לא יהיה לזה קיום שיחזיק בו). אזכיר על הציון".

גם עתה לא ניתן מרגוע לנפשו הסוערת של ר' זלמן אשר כתב לרבי ונפשו בשאלתו באיזה מהרופאים יבחר כרופא שעל פיו יישק דבר בכל הקשור לתיקו הרפואי העמוס למכביר. תשובת הרבי אף היא בכתב: "לעשות כעצת הרופא טישהאלץ שיחי' וכן להבא... אזכיר על הציון".

כזה הוא גם פתק מענה נוסף, בתגובה לדיווח אופטימי שאליו צורפה חוות הדעת הרפואית הכתובה. נראה שר' זלמן לא היה רגוע יתר על המידה ושוב הציקו לו ספקותיו אם אין מקום לחוות דעת רפואית נוספת. על כך משיב לו הרבי^[162]: "כבר שללתי חקירה על דבר דעה שנייה ומספיק הנעשה עד עתה. נתקבל ותשואות חן על הבשורות טובות בחותם מכתבו".

בני משפחתו הקרובים של ר' זלמן מאוחדים בהערכה כי בחירת הרבי בפרופ' לואיס טישהולץ נעוצה, בראש ובראשונה, בהערכה אישית רבה שהרבי חש כלפיו, כמי שנמנה עם צוות הרופאים שטיפל ברבי בשנת תשל"ח וכאחד מגדולי הקרדיולוגים בניו יורק. ראיה לכך הם מוצאים בתשובות רבות של הרבי לדיווחים ושאלות של ר' זלמן בנושאים רפואיים, בנוסח: "ומה דעת טישהולץ". מעבר לכך, מעיד נכדו, פרופ' טישהולץ ניחן בהיותו בעל מרה לבנה ותמיד הביע אופטימיות שניתן יהיה לרפא את לבבו של ר' זלמן באמצעות תרופות ולאו דווקא בניתוח. מפאת זאת, ככל הנראה, ראה בו הרבי סמכות רפואית הולמת.

•

למה רמזו מילותיו של הרבי באומרו לבתו של ר' זלמן, "אמרתי אתמול בהתוועדות"? כה אמר הרבי בהתוועדות שבת פרשת תזריע מצורע, ג' באייר תשמ"ז^[163]:

"...לאחרי כל זה, ישנו בעל מרה שחורה שאינו מסתפק בכך וממשיך לדאוג! ולדוגמא, בנוגע לבריאות הגוף, שהולך לשאול בעצת הרופאים כו', וגם לאחרי שהרופא אומר לו שמצבו כדבעי, אינו מסתפק בכך, ומבזבז כספים לשאול בעצת רופא שני ושלישי, ולא עוד אלא גם לאחרי שיש לו חוות דעת מג' רופאים שמצב בריאותו כדבעי, ואין לו ממה לחשוש – עדיין לא נחה דעתו ומוסיף לדרוש בעצת רופאים נוספים, שמא כולי האי ואולי ימצא איזה רופא שיאבחן אצלו איזה חולי...

ולא עוד אלא שבשביל זה מטריד את מנוחתם של אשתו ובני ביתו, וכל הנמצאים סביבו. על מה אתה דואג?! יש לך חוות דעת מג' רופאים שמצב בריאותך תקין ואין לך מה לחשוש – דבר שיש לו תוקף בהלכה, שהרי על חוות דעת הרופאים סומכים בנוגע לחילול שבת, תענית דיום הכיפורים וכיוצא בזה.

"ונוסף לכך, ידוע פתגם הצמח צדק 'טראכט גוט, וועט זיין גוט' וכך הווה, כהמשך הסיפור בנוגע למעשה בפועל, 'מעשה רב', כפי שנתפרסם על-ידי כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו, הן הפתגם והן כללות הסיפור. ואם כן, מדוע הנך מתעקש לחשוב באופן הפכי?!

"ובפרט שראית בעצמך בהזדמנויות שונות, שהדאגות והחששות באופן בלתי רצוי שכתבת אודותם, התבדו והיו כלא היו ולא עוד אלא שנהפכו לטובה מן הקצה אל הקצה ממש! ולאחרי כל זה – הנך ממשיך לדאוג?!...

"אילו היה מקיים את ההוראה 'עשה לך רב' – היה כבר מפסיק לדאוג! הוא אמנם בחר לו רב, ודיבר עמו, והרב אמר לו כדברים הנ"ל, אבל אף על פי כן, בנוגע לפועל – אינו מקיים את דבריו של הרב!".

זהו קטע מתוך קרוב לעשרים שיחות קודש שנשא הרבי, בעיצומן של התוועדויות, שהוקדשו אך ורק לר' זלמן ולחיבוטי הנפש שלו^[164].

•

מבין המאות הרבות של פתקי המענה, שעותקיהם, בכתבי-יד המזכירים, נותרו בעיזבונו, צרורות של מענות והתייחסויות הרבי באשר לסוגיות שונות שעלו וירדו בכל הנוגע לבריאותו.

"כמדומה", כותב הרבי באחד ממאות הפתקים, "אמרתי לו מכבר – על פי שולחן ערוך אינו מומחה כלל בחכמת הרפואה וכל פלפוליו בזה (ובמילא מסקנותיו שמבהיל את עצמו) – הבל ואין בהם ממש. והלוואי היה מנצל זמנו ופלפוליו הנ"ל לתלמוד תורה ולא להבל. אזכיר על הציון ויבשר טוב".

כך, למשל, בהקיפו את מילות ר' זלמן, "כשתהיה לי תשובה ברורה", באחד המכתבים, משיב הרבי: "והיא גם בנוגע לעתיד לבוא וברורה – כי לקוחה מפסק דין תורתנו הקדושה, רשות לרופא לרפאות. כטבעו – ימציא סברא לשאול עוד הפעם ועוד הפעם. וכנ"ל זוהי התשובה. אזכיר על הציון".

במענה נוסף וקצר, כותב הרבי: "כיוון שכל הרופאים אמרו לעשות הבדיקות, יעשה כן בשעה טובה ומוצלחת. אזכיר עוד הפעם על הציון".

במענה לדו"ח רפואי אופטימי שצירף ר' זלמן לאחד ממכתביו, כותב הרבי: "נלקח ותשואות חן. כן יבשר טוב בשמחה בכל העניינים. בלי נדר אזכיר על הציון שמתאים לניסן ויהיה כן בפועל ניסי ניסים נעשה לו".

נוהג היה ר' זלמן לנסוע כמה פעמים בשנה לבוסטון לבקר בכמה מרפאות של רופאים בכירים. בשלב מסוים, כתב לו הרבי על כך: "אינה מובנת כלל הסברא דבאסטאן, כשדרים בנויארק שבה כמה וכמה רופאים מומחים בכל השטחים"...

ובפעם אחרת, עת כתב לרבי על חשש רפואי מסוים, השיב הרבי בכתב^[165]: "הרי יש לו אפנטעמענט 2:15. פ"נ נתקבל. אזכיר על הציון לבשורות טובות". כלומר, הרי נקבע לו תור לרופא באותו יום בשעה שתיים ורבע (appointment – פגישה). תשובה מדהימה זו מוכיחה עד כמה היה מעורה הרבי בכל תנועה בחייו של ר' זלמן עד כדי ציון, מזיכרונו, את השעה המדויקת של תורו הבא לרופאו.

כיוצא בזה, סיפר מזכיר הרבי כי באחת הפעמים, תוך כדי נסיעתו מביתו ברחוב פרזידנט למקווה, התעניין אצלו הרבי האם קיבל דיווח מפי ר' זלמן בעקבות התור שהיה אמור להיות לו אצל רופאו באותו יום. תוך כדי התעניינותו בכך, התבטא הרבי באומרו: "ער האט דאך געמאכט א גאנצע S.O.S" (הוא הרי עשה מכך 'אירוע חירום' שלם. S.O.S – משמעותו באנגלית קריאת חירום)...

וכזה הוא מענה בו שוב מורה הרבי לר' זלמן לחדול מחיבוטי הנפש שלו בכל הקשור לבריאותו הפיזית. אף מענה זה בא לאחר שהוסר חשש מסוים. "כן יבשר טוב גם בעתיד", כותב הרבי^[166] ומוסיף, "וכן גם שממעט ועד להפסק - מפלפולים בחכמת הרפואה. ובפרט שעל פי שולחן ערוך אין לו דין רופא כלל ובמילא זהו בזבוז זמן שיכול לנצלו לתלמוד תורה ולדא"ח בפרט. אזכיר על הציון".

•

בעיצומו של ראש השנה תש"נ, בעת תקיעת שופר, בעוד ר' זלמן ניצב לימין הרבי, על הבימה, כשהמון האדם הגודש את בית חיינו כורה אוזניו, לשמוע קול שופר מפי הרבי ולחזות במעמד נורא ההוד של 'קבלת המלכות' לשנה החדשה – איבד ר' זלמן את הכרתו לדקה. היה זה אירוע המכונה בעגה הרפואית 'בלק-אאוט'. כשהתעורר מהעילפון, היה מבולבל מאוד ולא זכר אם התפלל שחרית.

באותו ראש השנה, עת שב הרבי למקומו לאחר התקיעות וכדרכו בקודש הסב פניו לסקירת הקהל, ב'החזרת פנים', התעכב הרבי לנגד עיניו המשתאות של הקהל כולו עד שר' זלמן, שעשה דרכו אל מקומו בעוד גוו מופנה אל הרבי, הספיק להתייצב במקומו ורק אז החזיר הרבי פניו.

הבדיקות שנערכו למחרת ראש השנה הצביעו על כך שר' זלמן חווה אירוע מוחי קל בעת התקיעות. ר' זלמן מיהר לדווח על כך בכתב לרבי. תשובת הרבי לא איחרה לבוא: "כנראה גם בזה עירב דמיונו ולא היה במציאות כלל".

ר' זלמן לא ויתר ושב אל הרופא בדרישה נחרצת שיואיל לחזור שוב על כל הבדיקות שנעשו אך לפני יום אחד. הרופא הגיב בהשתוממות מוחלטת ולא קלט את פשר הבקשה אך ר' זלמן הסתפק בנימוק בן מילים אחדות. הרבי אומר שאין מאומה ולפיכך אני מבקש בדיקה חוזרת. הרופא נאלץ להסכים לבקשה ויימצא כתוב, הפעם לא רק במו פיו הקדוש של הרבי אלא אף בגיליון הרפואי הרשמי, כי לא נמצא כל אות לכך שהאיש עבר אירוע מוחי כלשהו ולא רושם של אירוע כזה.

שנים לאחר אותו אירוע מופלא, סר גיסו של ר' זלמן, בנו של האדמו"ר מקופיטשניץ, למרפאתו של אותו רופא, פרופ' קורונו, שהיה אז אחד הנוירולוגים הבכירים בניו-יורק. הרופא כלל לא ידע על קשר משפחתי בין השניים ואף הגיס לא ידע קודם לכן כי ר' זלמן הלך אי פעם לאותו רופא.

פרופ' קורונו עיין במסמכיו הרפואיים, בדק אותו ואז הישיר אליו מבט ואמר: שמע, אני לא יכול לעזור לך אבל אתן לך עצה. יש לי פציינט בברוקלין שפעם אחת היה לו 'סטרוק' (אירוע מוחי) והראביי שלו אמר לו שזה לא היה ולא נברא וזה אכן נעלם. חפש את היהודי הזה, קוראים לו זלמן גורארי' והוא גר בברוקלין. לך אליו ושאל אותו מי זה הראביי שלו. אולי הוא יוכל לעזור לך...

•

אחת הייתה דעתו הנחרצת של הרבי כל אימת שר' זלמן הגיש לשולחנו הקדוש את שאלת הניתוח בלב. הרבי שלל זאת כל העת ולא העניק רשות לערוך ניתוח בלבו של ר' זלמן.

בשלהי חודש טבת תשנ"ד, בעיצומה של שיחת ועידה טלפונית סוערת לה היה שותף, קיבל ר' זלמן התקף לב. הרופאים היו תמימי דעים כי הוא חייב לעבור ניתוח אבל הוא התעקש שהוא חייב קודם לכן את הסכמת הרבי. פרופ' טישהולץ (שבאותם ימים גם שימש כרופא הבכיר בצוות הרפואי שטיפל ברבי מאז כ"ז באדר ראשון תשנ"ב, עת קיבל הרבי אירוע מוחי בעת עומדו על ציון חמיו, הרבי הריי"צ) נכנס אישית לחדרו של הרבי ותיאר בפני הרבי בפרוטרוט את מצבו של ר' זלמן לאשורו באומרו שהפעם אין מנוס מביצוע הניתוח. הרבי הנהן בראשו לאישור.

ר' זלמן אכן עבר את הניתוח בהצלחה. שבוע לאחר מכן, שכב במיטתו בבית הרפואה ודיבר עם בתו וגיסו ולפתע אירע לו דום לב. הצוות שמיד הוזעק פתח בפעולות קדחתניות על מנת להשיב את פעילות הלב לתקנה. לאחר שהלב חזר לתפקד, ביקשו בני המשפחה המודאגים מהרופאים לקבל צפי על המשך מצבו. הללו השיבו בשפה רפואית ריאלית: איננו מבינים את פשר הדאגה שלכם. אנו עצמנו לא מאמינים שהוא יעבור את הלילה.

אולם גם אז, עת נראה היה כי אפסה כל תקווה, הבריא ר' זלמן והתייצב ומני אז אף נהיה חזק ובריא יותר.

כמה שבועות היה בבית הרפואה. מאוחר יותר היה עליו לשכב בבית שישה שבועות רצופים. כשהבריא לחלוטין, היה זה בימים הסמוכים לאירוע המוחי השני והקשה של הרבי, בכ"ז באדר שני תשנ"ד, והרבי הובהל לבית הרפואה 'בית ישראל'.

•

"למרות כל המחלות שמהן סבל", מסכם ד"ר פלדמן, רופא בית הרבי בשנים האחרונות, שנמנה עם מעגל מקורביו של ר' זלמן ואף טיפל בו אישית לא אחת, "לא אמר ר' זלמן די לכל העיסוקים הרבים שהוא היה שרוי בהם. השיעור היומי שמסר החל בשעה חמש לפנות בוקר תמידים כסדרן. הקפדתו על קלה כבחמורה הייתה גם בימים הקשים ביותר, בהם הוא עצמו היה שרוי בסכנה אמיתית. הגיעו הדברים לידי כך, שכשהטבילה במקווה והמאמץ הכרוך בכך הפכו לבלתי אפשריים עבורו, הקים במרתף ביתו הפרטי מקווה טהרה ובו היה טובל מדי בוקר בבוקרו, עד יומו האחרון".

^[147]. מיום כ"ז באייר תרצ"ג.

^[148]. ביום ז' בניסן תרצ"ו.

^[149]. באיגרת מיום כ"ב באד"ר תרח"ץ.

^[150]. התאריך המצוין במכתב הוא יום ד' (פרשת) ראה.

^[151]. מקום מעיינות מרפא בפרברי ניו יורק.

^[152]. באיגרת מיום כ"ה במנחם אב ת"ש.

^[153]. האיגרות המלאות הופיעו, חלקן לראשונה, ב'זכרון הרש"ז גורארי'''.

^[154]. מיום כ"ט בניסן תש"ג.

^[155]. מהחסידים הקרובים ביותר אל הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ. שמו מופיע בהקשרים שונים ב'אגרות קודש' של הרבי הריי"צ אל הרבי והרבנית, כרך ט"ו, ומשם ניתן ללמוד על מידת קרבתו הגדולה לבית רבי.

^[156]. שמות טו, כו.

^[157]. שמות כג, כה.

^[158]. ראו בהרחבה לעיל, פרק 'שקיעה וזריחה'.

^[159]. הרה"ח ד"ר אברהם אבא זליגזון נחשב ל'רופא החצר' בליובאוויטש שבברוקלין. במרוצת השנים, שימש הוא כ'צינור' גשמי שבאמצעותו מימש הרבי ברכות שמימיות שריפאו חולים וחוליים רבים.

^[160]. בגמרא במסכת פסחים (דף נט ע"ב).

^[161]. בפתק מתאריך י"ט בתשרי, ללא ציון שנה.

^[162]. הנושא את תאריך ערב שבת קודש מקץ, ללא ציון שנה.

^[163]. מתוך 'תורת מנחם, התוועדויות' תשמ"ז עמוד 236.

^[164]. את גוף השיחות והרקע המאלף של כל אחת מהן, כמו את המשכה של שיחה זו, ראו בפרק 'מרה'.

^[165]. בפתק הנושא את התאריך "ערב שבת קודש קדושים, לכתחילה אריבער" (ללא ציון שנה).

^[166]. בפתק מיום "ערב שבת קודש וירא" (ללא ציון שנה).

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org