נתינת פרוסת המוציא לבני הבית
בשוע"ר סי' קסז ס"כ: "לא יתן להם כלל קודם שיטעום, שלא להפסיק בשהיית נתינה זו בין ברכה לאכילה שלא לצורך, שהרי הם אינם רשאים לטעום מה שנותן להם עד שיטעום הוא תחילה".
והמקור לזה הוא בב"ח ד"ה ואין המסובין, ובט"ז ס"ק טו: "אין להתיר לכתחלה להבוצע לחלוק להם קודם שיאכל הוא ... והוה זה הפסק בין הברכה לאכילת הבוצע שהוא עיקר החיוב".
וצ"ע ממה שפסק רבינו לקמן סי' קצ ס"ה (לענין יין קידוש): "ואם לפני המסובין הן כוסות ריקנים יכול ליתן מכוס הברכה מעט לכל כוס וכוס שלהם אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שתייתו, כדי שיטעימו מכוס שאינו פגום, ואין בזה משום הפסק בין ברכה לשתיה כיון שהוא לצורך שתיית המסובים".
ונראה שהחילוק ביניהם פשוט, שכל דבר שהוא לצורך האכילה לא הוי הפסק, ואם אינו לצורך האכילה הוי הפסק. ולכן בבציעת הפת, ש"הם אינם רשאים לטעום מה שנותן להם עד שיטעום הוא תחילה", לכן זה שנותן להם לפני שהוא טועם לא הוי לצורך אכילתם. משא"כ ביין (אעפ"י שאסור להם לטעום מהיין עד שיטעום הוא תחלה, מ"מ) הוי צורך שתייתם, כדי שהיין ששותים אח"כ לא יהיה פגום.
אמנם צ"ע לפי זה איך לנהוג בסדר של פסח, אשר לכאורה לפי האמור לעיל אסור לפרוס מהמצה שלו ולתת לכל אחד מבני הבית עד שיאכל הוא תחלה את המצה שלו. וכיון שבעל הבית צריך לאכול את כל הכזית בבת אחת, והיינו שצריך לאכול את ב' הכזיתים ביחד (הכזית של המצה האמצעית ושל המצה העליונה), א"כ יצטרכו בני הבית לחכות עד שהוא יגמור את אכילת הכזיתים שלו.
ואף שזה פשוט, שכשיש כמה בני בית (אשה ובנות) שאין להם קערה בפני עצמה, א"א לתת לכל אחת מהן כזית מתוך המצות של הקערה של בעל הבית, שהרי אין מספיק כזיתים במצה שבקערה, אלא ודאי נותנים לכל אחת מבני הבית כזית מצה אחרת (שלא מהקערה), וא"כ אינן צריכות לחכות לאכילת בעל הבית.
הרי מ"מ יש חיוב על כל אחת מהן לאכול גם פרוסה קטנה מהקערה של בעל הבית, שבלא"ה אינן יוצאות ידי חיוב לחם משנה של קערת בעל הבית, וכמבואר כאן בהמשך הסעיף: "ובשבת ויום טוב צריך להיות לפני המסובין לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע ... שאל"כ זקוקים הם לככר שלפני הבוצע לצאת בהן ידי חובת לחם משנה". וכ"ה לקמן סי' עדר ס"ד.
וכיון שאין לפני כל אחת מבנות הבית קערה של מצות (לחם משנה) ע"כ צריכות לטעום פרוסה קטנה (אפילו אם היא פחות מכזית, שגם זה מספיק לברכת המוציא כמבואר בשוע"ר סי' תעה ס"ה. ובמילא מובן שסגי בזה גם לחיוב לחם משנה) מהקערה של בעל הבית. וא"כ תהיה השאלה מתי יתן לכן אחת מבני הבית את הפרוסה הזאת, לפני אכילתו או אח"כ, שהרי ע"ז כותב רבנו כאן: "אבל הוא לא יתן להם כלל קודם שיטעום שלא להפסיק בשהיית נתינה זו בין ברכה לאכילה שלא לצורך".
אלא בעל כרחן יצטרכו לבצוע בעצמן (כל אחת) מהמצה הנשארת בקערה (היינו החצי הנשאר מהמצה העליונה); או שהוא יתן לכל אחת מהן אחרי שהוא התחיל לאכול מהמצה בהסיבה. וכמדומה ברור שלא ראינו ולא שמענו לא כך ולא כך, רק בעה"ב מחלק לכל אחת מהן פרוסה קטנה מהמצה שבקערה – אחר שברך ובצע וקודם שהתחיל לאכול בהסיבה. ולכאורה הוי הפסק.
ונראה לבאר זאת, שסדר של פסח שאני, שכיון שהוא צריך לאכול ב' כזיתים מצה בהסיבה, אינו יכול לגרום לכל בני הבית שיחכו עליו, ואח"כ יחכה הוא להם עד שיסיימו, כדי להמשיך בעריכת הסדר מרור וכורך, ולכן מקרי לצורך, ויכול לבצוע מעט מהמצה העליונה לכל אחת מבני הבית – בין ברכה לאכילה.
* * *
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור