מצה שמברכים עליה בורא מיני מזונות
בשוע"ר סי' תסב ס"א: "עיסה שנילושה במי פירות ... אינו יוצא בה ידי חובתו ... מפני שהיא מצה עשירה והתורה אמרה לחם עוני ועוד שאין יוצאין אלא במצה שהיתה יכולה לבא לידי חימוץ אם לא היה משמרה מחימוץ".
הטעם הראשון מבואר בגמרא פסחים (לה, א): "דהויא לה מצה עשירה", וברש"י שם ד"ה מצה עשירה "ורחמנא אמר לחם עוני". והטעם השני מצויין על הגליון "מ"א סי' תעא" ס"ק ה. ובאמת כבר הובאה סברא זו במלחמות פ"ב (י, ב) ד"ה אמר הכותב השיב: "ואם בלא מים תיפוק ליה משום שכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה".
אמנם במ"א שם הביא טעם שלישי: "דהא בסי' קס"ח פסק דאין מברכין ברכת המזון על דבר שנילוש במי פירות, ובסוף סי' קפ"ח איתא דחייב לאכול ביום טוב כזית פת שחייבין עליו ברכת המזון". ומזה מוכיח המ"א שהברייתא והגמרא (לו, א) לא מיירי בנילוש במי פירות בלבד (שבזה אינו יוצא ידי חובתו כיון שמברכים עליה בורא מיני מזונות), אלא במי פירות עם מים (שמברכים עליה המוציא), ומ"מ אינו יוצא בה ידי חובתו כיון שהיא מצה עשירה.
טעם שלישי זה אינו מובא בשוע"ר שם, אמנם הלכה זו מבוארת בשוע"ר סי' קפח ס"י (בדיני חובת סעודת שבת ויו"ט): "ומיני לחמים שאין קובעין עליהם סעודה צריך לאכול מהם כשיעור קביעות סעודה". אבל עה"ג שם ישנה הגהת אחיו הרה"ק מהרי"ל: "שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר בו ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה שהרי גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום". ולא נתבאר בדבריו מהו הטעם שבתחלה סבר כדעת המ"א, ומהו הטעם שבסוף ימיו חזר בו וחולק על דעת המ"א הנ"ל, וסובר שסגי במזונות לסעודת שבת ויו"ט.
ב) כד מעיינינן בהלכה זו היא תמוהה ביותר לכאורה, שהרי מפורש בגמרא ברכות (לח, א), וכן נפסק בשוע"ר סי' תסא ס"ז: "אם נאפה בקרקע כגון טרוקנין והוא שעושין גומא בקרקע הכירה ונותנין שם קמח ומים מעורבין ונאפה שם אע"פ שבלילתה רכה מאוד ואין עליו צורת פת ולכך אין מברכין עליו המוציא אלא אם כן קבע עליו סעודתו כמ"ש בסי' קס"ח אף על פי כן אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אפילו לכתחלה לפי שזהו לחם עוני שאין לעני תנור ואופה לחמו בקרקע". הרי לנו שיוצאים אפילו בלילה ראשונה במצה שמברכין עליה בורא מיני מזונות, וכ"ש בשאר סעודות שבת ויו"ט.
והמקור לזה הוא גמרא מפורשת בברכות (לח, א): "האי כובא דארעא ... גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה וברך עלויה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות. אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה".
ואם נאמר דלא מיירי הכא בחובת סעודת יו"ט, רק בא להודיעני שיוצא עכ"פ חובת אכילת מצה בפסח, א"כ מהי הוכחת המ"א שם לענין עיסה שנילושה במי פירות, אולי מיירי הכא רק בחובת אכילת מצה ולא בחובת סעודת יו"ט. אלא על כרחך צריכים אנו לפרש, שכשהגמרא אומרת יוצא י"ח בפסח, הכוונה שיוצא באכילה זו ידי חובת אכילת לילה זו, גם ידי חובת סעודת יו"ט. וא"כ מוכח מכאן שיוצאים ידי חובת סעודת יו"ט גם על אכילת מצה שמברכין עליה בורא מיני מזונות, וכמסקנת רבנו בסוף ימיו.
ובשלמא לשיטת רבנו הזקן בשו"ע שלו (לפני חזרתו) היה אפשר לתרץ דמיירי הכא שאכל שיעור קביעות סעודה של מצה זו, שאז יוצאים בה גם י"ח סעודת יו"ט, כמבואר בסי' קפח שם. אמנם את דברי המ"א אי אפשר לתרץ כן, שאם נאמר דהכא מיירי שאכל שיעור קביעות סעודה ולכן בירך עליה המוציא וברכת המזון, א"כ נפלה הוכחת המ"א בסי' תע"א ס"ק ה, שהרי גם עיסה שנילושה במי פירות מועלת בהם קביעות סעודה (ראה שוע"ר סי' קסח סי"א, וסדר ברה"נ פ"ב ה"ז), וא"כ אפשר לומר שגם התם מיירי שאכל שיעור קביעות סעודה, ולכן יוצא י"ח סעודת יו"ט, ורק ידי חובת מצה לא יצא כיון שהיא מצה עשירה.
ואפשר זו היא הוכחת רבנו הזקן בסוף ימיו, שגם כשלא אכל קביעות סעודה יוצא בה י"ח סעודת יו"ט, שהרי בגמרא (ברכות לח, א) מפורש שברכתו בורא מיני מזונות בלי קביעות סעודה ושיוצאים בה י"ח מצה בפסח, ונראה מפשטות לשון הגמרא שגם בלא קביעות סעודה יוצא בה י"ח אכילת מצה וסעודת ליל הראשון של פסח.
ג) הלכה זו כותב המ"א גם בסי' קסח ס"ק ל (לענין פירורי מצה שרויה שנתמסמסה במים שמברכין עליה בורא מיני מזונות): "צ"ע דבסי' תסא ס"ד כ' דיוצאין במצה שרויה שלא נימוחה משמע אע"פ ששרויה הרבה, וא"כ לא יצטרך לברך ברכת המזון ... וי"ל דצריך לשרות כל הכזית ביחד ולאכלו ... וא"כ מברך המוציא וברכת המזון".
וכן נפסק בשוע"ר סי' תסא סי"ב: "יוצא אדם ידי חובתו במצה שרוייה במים לאחר אפייתה ... וצריך ליזהר לשרות כזית שלם ביחד אבל אם ישרה פרוסות פחותות מכזית אינו יוצא בהן ידי חובתו אם נשרו כל כך עד שנתלבנו המים מחמתן שכבר נתבטלו מתורת לחם כמו שנתבאר בסי' קס"ח". ומצויין על הגליון, שהמקור להלכה זו הוא במ"א סי' קסח. ולכאורה מה בין זה לדין טרוקנין שבסעיף ז, שאע"פ שאין מברכין עליו המוציא מ"מ יוצאים בה י"ח מצה בפסח.
ולכאורה היה אפשר לחלק ביניהם, עפ"י מה שמבואר בשוע"ר סי' קסח סי"ח: "פירורים השרויים במים צוננים שהלך מהם תאר הלחם על ידי שרייה זו מברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין ג' אפילו אם אוכל שיעור קביעות סעודה שכבר נתבטלו ויצאו מתורת לחם לגמרי כיון שאין כזית בכל אחד וגם לא תאר לחם וכל שהמים מתלבנים מחמת הפירורים כבר הלך מהם תאר הלחם". וכיון שאין מועלת בזה קביעות סעודה לכן אינו יוצא בזה י"ח מצה וסעודת יו"ט.
וכל זה הוא לפי סברת רבנו בשו"ע שלו, משא"כ לאחר חזרתו שגם בלא אכל שיעור קביעות סעודה י"ח ידי חובת סעודת יו"ט, א"כ היה אפשר לומר לכאורה שיוצא י"ח גם במצה שרויה בפרוסות פחותות מכזית.
אבל אין בזה הוכחה, שאפשר שגם אחר חזרתו, שלא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה, היינו דוקא בלחם שמועלת בו קביעות סעודה, משא"כ לחם שקביעות סעודה אינה מועלת בו כלל, לא מקרי לחם ואינו יוצא בה י"ח מצה וסעודת יו"ט.
גם אפשר לומר, שבאמת לפי דעת רבנו לאחר חזרתו, סגי לסעודת יו"ט אפילו במזונות שלא מועילה בהן קביעות סעודה. אמנם כדי לצאת ידי חובת מצה בפסח, בזה צריך שיהי' לחם דוקא, כאמור "לחם עוני", דהיינו שעכ"פ מועילה בה קביעות סעודה.
ואף שגם לחם האפוי שנתבשל אח"כ מחויב בחלה (ראה שוע"ר סי' קסח סט"ו ואילך), והרי נתבאר ברס"י תנד, שמה שנקרא לחם לענין חלה מקרי לחם אף לענין מצה. הנה הטעם לזה נתבאר בשוע"ר סי' קסח שם: "לפי שבחלה הכל הולך אחר גלגול הקמח במים שאז חל חיוב חלה ולפיכך כשהיתה עליו תורת לחם בשעת לישה שהיתה בלילתה עבה מיד חל עליו חיוב חלה ושוב לא נפקע ממנו ע"י בישול וטיגון, אבל לענין המוציא וברכת המזון הכל הולך אחר האפיה כשנעשה ראוי לאכילה וכל שלא נאפה בתנור או במחבת בלי משקה אינו קרוי לחם". וכן אפשר לומר לענין חובת מצה וסעודת יו"ט.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור