120

שהוא יודע שבגמ' יש מחלוקת בין ש­אינו יודע מזה — יש לו לפרשה פשוטה כמשמעה, והיינו ש"מותרין לעשות מלא­כה בשבת לעצמן" — כל מלאכה ב­משמע].

ב. אבל כד דייקת שפיר, מדברי ה­רמב"ם גופא מוכח שאין כוונתו בהתי­בות "כישראל בחול" ללשון ר"ש בהב­רייתא — שהרי מוסיף תיבת "בפרהסיא", שאינה בדברי ר"ש^ט.

והרי הוספה זו היא שינוי בתוכן: כל תוכן דבריו של ר"ש בהברייתא ("עושין. . כישראל בחול") הוא לקבוע באיזה סוג מלאכה הוא מותר — שלדברי הת"ק מותר במלאכת דבר האבד (כישראל ב­חולו של מועד), ולדברי רע"ק מותר רק במלאכת אוכל נפש (כישראל ביו"ט), ול­דעת (ר"י ו)ר"ש מותר בכל המלאכות "כישראל בחול"; אבל ברמב"ם מפורש שהתיבות "כישראל בחול" הן טעם להתיר אופן עשיית המלאכה — אפילו "בפרהסיא".

[הרדב"ז^י כתב שהרמב"ם הוסיף תי­בת "בפרהסיא" — "לפרושי להברייתא". ולכאורה כוונתו, שלהרמב"ם מחלוקת התנאים (אם גר תושב עושה מלאכה כישראל בחוה"מ, או כישראל ביו"ט או כישראל בחול) היא אם אסור לעשות מלאכה בפרהסיא ושרי רק בצנעא כ­ישראל בחוה"מ, או שעושה גם בפר­הסיא, כישראל בחול.

אבל פירוש זה צ"ע^יא, דלכאורה פש­טות דבריהם "כישראל בחוה"מ", "כיש­ראל ביו"ט", "כישראל בחול", מורה (כפרש"י^יב) שפלוגתתם היא באיזה סוג מלאכה מותר ולא באיזה אופן; וכן מפו­רש בירושלמי^יג דמ"ד גר תושב בשבת כישראל ביום טוב כוונתו: "מה ישראל ביום טוב אופה ומבשל ואסור בכל מלאכה אף גר תושב בשבת כן"; ומ"ד גר תושב בשבת כישראל בחולו של מועד — "מה ישראל בחולו של מועד מגבב מעל פני השדה ואסור בכל מלאכת השדה אף גר תושב בשבת כן"; ודעת ר"ש גר תושב בשבת כישראל ב­שאר ימות השנה^יד פירושה: "מה ישראל בשאר ימות השנה חורש וזורע וקוצר אף גר תושב בשבת כן"].

וצריך ביאור: מדוע הוצרך הרמב"ם להוסיף שההיתר לעשות מלאכה הוא גם "בפרהסיא"^טו (ומשום זה — להוסיף גם טעם והסברה "כישראל בחול")?

ג. בפשטות י"ל הטעם שהוסיף ה­רמב"ם "בפרהסיא":

מצב זה "עבדים שלא מלו ולא טבלו" אינו מצב הרצוי לעבד, דעבד ברשות ישראל או נלקח מן העכו"ם צריך שיכנס "לכלל עבדי ישראל" ע"י מילה וטבילה, ורק כשלא רצה העבד מגלגלין עמו כל

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org