מדת חסידות שלא לשנות בדיבורו, כיון שזה דבר השייך להקהל (או ליחידים) שרכושם נמצא ברשותו — ולכן אין מדת חסידות שלו (של רב) שייכת בנוגע לרכוש זה (דהקהל או היחידים).
ולכן, הן בנוגע לנכסי יחיד הנמצאים ברשותו, צריך לשער דעתו של בעל הרכוש כמה רוצה ליתן, והן בנוגע לקופת הקהל וכיו"ב, יש לשער דעת (רוב) הקהל והאחראים דהקופה.
ולכן אמר רב למשרתו, שכאשר אומר לו לתת מתנה לעני, יתן לו מיד, כי ודאי וברור לרב, דלא רק בקופת הקהל המיועדת לצדקת הקהל סומכים עליו (רב) לחלקם, אלא דגם בנוגע ליחיד — ניחא לי' לזה היחיד, כיון שהוא רב הקהל, שיתן להעני; משא"כ בנוגע לעשיר ציוה "אמליך בי תניינות", כי אמירתו בתחלה לתת היתה כפי דעתו של רב (בעצמו), ולכן צריך לשער (עוה"פ) דעתם של בעלי הרכוש — אם מסכימים למתנה זו (לעשיר), ולכן "אמליך בי תניינות".
ד. ויש להבין בזה: אפילו אם בסוגיא דב"מ איירי ברכוש אחרים, מ"מ, כשרב שינה אח"כ מדיבורו יש בזה שלילת מדת חסידות דרב (כיון שאינו עומד בדיבורו — אף שיש לו טעם ע"ז). וא"כ הרי מצד מדת חסידות לא הי' לרב לומר אודות נתינה זו בתחלה אם אפשר שישנה דיבורו. ועוד זאת: אם ניתנה לרב האחריות והבעלות המלאה (בתור גבאי וכיו"ב), לכאורה לא איכפת לן מהו רצונם של בעלי הרכוש, שהרי הכל ברשותו של רב?
ויש לומר הביאור בזה:
הא דמס' שביעית שמצד מדת חסידות לא חזר בו רב מדיבורו, הכוונה, שנוסף לזה שלאחרי שאמר לא חזר בו, הנה עוד זאת, שזה פעל שינוי בגוף דיבורו. מכיון שבשעת דיבורו הנהגתו הרגילה ש"הן שלך (יהי') צדק"כב, היינו לקיים את דברו ולהצדיק אותוכג (וכ"ש דבשעת האמירה צ"ל "הן שלך צדק"כד — שיאמר לו ודאות ליתן לו, ולא דרך היתול וכיו"בכה — אחד בפה ואחד בלבכו) — בהדיבור לבד גמר ומקני, ע"י הדיבור עצמו נעשה קניןכז בהחפץ שנותן במתנה.
וכמו שמוכח מהתחלת דברי הירושלמי שביעית שם, שהקשו על הנהגת רב — "מתניתא פליגא על רב אימתי אמרו