א. גרסינן במס' חוליןא "מאי דכתיבב וטבוח טבח והכןג פרע להן בית השחיטה, והכן טול גיד הנשה בפניהם". ובפרש"י "פרע להן בית השחיטה — שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכלד, לפי שבני יעקב שומרי מצות היוה, דאע"פ שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם".
ובפרש"י עה"ת כותב "וטבוח טבח והכן — כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון ציווי שהי' לו לומר וטבח", ולא רמז אפילו שהכוונה לשחיטה כשירהו.
וכן לא פירש ורמז לעילז מ"ש (גבי יעקב ולבן) "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם" שהיתה שחיטה כשירהח.
ובפשטות י"ל שרק לעילט גבי יצחק שנדגש "שא נא כליך", ד"שא" הוא "ל' השחזה. . חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבילה" (כפרש"י שם), שזהו הפירוש דלשון זביחה וטביחה, ידעינן שאצל האבות (כולל יעקב) היתה שחיטה כשרה. משא"כ (ע"ד פשש"מ) בשבטים, כדלקמן סעיף ה.
ובנדו"ד הרי אמר יוסף "לאשר על ביתו" לטבוח, וא"כ ה"ז שחיטת נכריי, שגם אם נעשתה כדין (וישראל עומד ע"ג) שחיטתו נבילהיא.
ולהעיר שבתיב"ע מפרש שהממונה על ביתו הי' מנשה, ובבחיי מפורש "צוה זה למנשה בנו שהרי בני יעקב נזהרים היו על השחיטה",
אבל רש"י לשיטתי' שלא היתה שחיטה כשירה ולא פירש שהממונה על ביתו (שבכתוב זה) הוא מנשהיב (ע"ד שפי' לעיליג "שהמליץ בינותם — זה מנשה בנו"), כי בפשטות הי' זה מצרי, כפשטות הענין.
ב. לכאורה יש מקום לומר שהיתה שחיטה כשירה (אף שהשוחט הי' מצרי), בהקדם המבואר במ"איד בהא דקיימו ה