115

דכאשר יש עני נצרך, ואין מעשר או חומש נכסיו מספיקין לו כל מחסורו, אוסרים עליו לבזבז יותר מחומש (וישאר העני בדוחקו, או בפדיון שבוים — שי­שאר בשביו)^לז! ולכן אמרו שאין פוסקין עליהם צדקה^לח, כדי שלא יהי' ענין של בלבול כו' בכללות חינוכם^לט.

ועפ"ז מתורץ בפשטות ההפרש בין יתומים קטנים שאין פוסקין עליהם צד­קה, ל"מי שנשתטה או שנתחרש (ש)בית דין פוסקין עליו צדקה" — כיון שאצלם לא קיים החשש האמור בנוגע לענין החינוך, ולכן פוסקין עליהם צדקה, כנ"ל מכסף משנה "משום דמסתמא כל אדם ניחא לי' למעבד צדקה מממוני'".

ויש לומר שמטעם זה הביא הרמב"ם דין זה דפוסקין צדקה על חרש ושוטה כאן, אף שלכאורה אין מקומו בהלכות נחלות (בדיני ירושה), והו"ל להביאו ב­הלכות מתנות עניים וכיו"ב^מ? אלא זהו ללמדנו על הא דאין פוסקין צדקה על היתומים, שאינו משום שאינם בני חיובא או שחוששין שמא יכלו נכסיהם, אלא זהו משום שלא שייך בזה ענין החינוך^מא, כנ"ל.

{*} {*} {*}

ה. והנה בהמשך לב' הלכות אלו או­דות פוסקין צדקה על יתומים וחרש ושוטה כ' הרמב"ם (בהלכה האחרונה דהל' נחלות): "אע"פ שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון כמו שביארנו^מב, צריך לחשב בינו לבין עצמו לדקדק ול­הזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות שנאמר^מג סולו לרו­כב בערבות וגו' אבי יתומים וגו'".

ובפשטות הטעם שסידר הרמב"ם ה­לכה זו כאן (אף שהדין אודות עשיית חשבון כתב לפני זה באמצע הפרק^מב) הוא כדי לסיים הלכות נחלות, שהוא גם סיום ספר משפטים, בענין של מוסר כו' (כדרך הרמב"ם בסיום כל י"ד ספרי היד).

אבל ע"פ הידוע גודל הדיוק בספר הרמב"ם, מסתבר לומר, שיש כאן המשך גם עם ההלכות הסמוכות בענין מצוות שעושה האפוטרופוס עבור היתומים.

ויש לומר בזה:

מהדין הנ"ל ע"ד המצוות שאפוטרו­פוס עושה עבור היתומים מובן, שמינוי האפוטרופוס אינו רק מינוי בנוגע לנכסי היתומים, שעליו להשתדל לטובתם בכל הקשור לממונם, אלא שהוא חייב לטפל

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org