הלכות ת"ת פ"ד הט"ז
אך מי שחננו ה' שיוכל להתפרנס ממעשה ידיו שיעשה עראי לבד ותורתו קבע, אסור לו להתפרנס מהתורה, אע"פ שמניח מלאכתו ומעשה ידיו בשביל זה שהוא שכר בטלה דמוכח. ואפילו מתמנה להורות הוראות וכו', אין עליו להשתמש בכתר תורה בשביל כך, אא"כ רבים צריכים לו שאין במדינה גדול בחכמה כמוהו, והוא בורח מן הגדולה והגדולה מחזרת אחריו, שאז עוון בידו להמנע וחייב הוא להתמנות, ומאחר שנתמנה על הציבור אסור לו לעסוק בשום מלאכה בעצמו בפני שלשה כדי שלא יתבזה, והציבור מצווין לפרנסו בכבוד שלא יצטרך למעשה ידיו כלל, ואפי' לעשרו כמ"ש הגדול מאחיו גדלוהו משל אחיו, וה"ה לכל גדול הדור ופרנס בכל מדינה ומדינה.
א. רבנו משמיענו כאן חידוש גדול, דיש תרי גווני במינויים: הא' שמתמנה להורות הוראות (ועיין גם סט"ו: דיינות והוראות), ואזי אסור לו להתפרנס מהתורה אם יכול לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, וממילא מובן שאין חובה על הציבור לפרנסו. ומשמע דאפי' אם אינו יכול לעשות תורתו קבע דאז מותר לו להתפרנס מהוראה, היינו שיכול להתנות עם הציבור שיתנו לו שכר בטלה, אבל אין חובה על הציבור לפרנסו (דבגוונא שיש חובה על הציבור לפרנסו אין זה משום שכר בטלה, אלא הציבור מחוייבים לפרנסו מלכתחילה). והב' הוא כשאין במדינה גדול בחכמה כמוהו דאז חייב הוא להתמנות, והיינו כשהוא גדול הדור ופרנס בכל מדינה ומדינה וכו', ורק בכגון דא הציבור מצווין לפרנסו שלא יצטרך למעשה ידיו כלל ואפילו לעשרו וכו'.
וע"פ חידוש זה מבואר הא דנתחבטו נו"כ השו"ע ביו"ד סי' רמ"ו לענין שיטת הרמב"ם בפיה"מ דאבות פ"ד מ"ה שאפילו ת"ח ומורה יתפרנס ממעשה ידיו דוקא, והקשו מכ"מ בש"ס דמוכח שהציבור חייב לפרנסו, והעיקר דהרמב"ם סותר עצמו, שהרי פסק בפכ"ה מהל' סנהדרין ה"ד דמי שנתמנה פרנס על הציבור אסור לעשות מלאכה. וכן הקשו על מה שפסק הרמ"א ביו"ד שם דנהגו שהרב של עיר יש לו הכנסה וסיפוק מאנשי העיר, היינו שאינו אלא ממנהגא (ומקורו מפי' אברבנאל לאבות שם), והרי בחו"מ סי' ט' ס"ג פסק המחבר דחובה על הציבור לפרנס דייניהם וחכמיהם, היינו שהוא חיוב מעיקר הדין (ומקורו בטור בשם ר"י ברצלוני ומיוסד על הש"ס דאסור לו לעשות מלאכה), וכן פסק שם סי' ח' ס"ד דאסור לו לעשות מלאכה, וא"כ פשיטא שהציבור חייב לפרנסו, דאל"כ מאין יתפרנס כיון דאסור לו לעשות מלאכה.
ולשיטת רבנו הכל אתי שפיר, דמי שנתמנה להורות או דיינות בלבד ואינו בגדר פרנס על הציבור וגדול הדור אין עליו איסור לעשות מלאכה ואין על הציבור חובה לפרנסו, ועליו קאי הרמב"ם בפיה"מ דאבות והרמ"א ביו"ד וכו', אלא שאם אין מלאכתו מספקת כדי פרנסתו מותר לו ליקח שכר בטלה מן הציבור אם התנה עמם כן. משא"כ גדול הדור שנתמנה על הציבור, מאחר שאסור לו לעשות מלאכה (שהרי אפילו ביכול להתפרנס ממלאכת עראי עסקינן לשיטת רבנו), הרי הציבור מצווין לפרנסו בכבוד שלא יצטרך למעשה ידיו כלל, והיינו כדי סיפוקו שתהיה פרנסתו מצויה, ואין זה בגדר שכר כלל עבור עבודתו, גם לא שכר בטלה (דגם זה אסור אם יכול להתפרנס ממלאכת עראי), אלא כדי שיהיה לו כדי סיפוקו.
ובזה יובנו ג"כ שני הלשונות שהוזכרו בפוסקים לענין תשלום שכר לדיין מורה הוראה, שפעמים שהזכירו שכר בטלה ופעמים שהזכירו כדי סיפוקו ופרנסתו, ולכאורה הם סותרים זה לזה דאם חייבים ליתן לו כדי סיפוקו ופרנסתו ואפילו לעשרו למה הזכירו שכר בטלה. ולפי דברי רבנו מובן, דשכר בטלה הוא ההיתר לסוג הא' של מינוי (אבל אין בזה חיוב על הציבור כלל), וכדי סיפוקו ופרנסתו הוא החיוב לסוג הב'. ועוד הרבה קושיות מתורצות ע"פ שיטת רבנו בזה, ואכ"מ.
ב. והנה מורי הוראה ורבנים בזמננו הם בודאי רובם ככולם בסוג הא' של המינוי להורות כמובן ופשוט, ואפילו ברבנים הגדולים בדורות שלפנינו כתב הצ"צ בחידושי ב"ב ט' ע"א ס"ב לענין אדם חשוב דהיינו ת"ח הממונה פרנס על הציבור, ובס"ז שם כתב לגבי הרבנים הגדולים שהיו נותנים הסכמות שאינם בכלל המבואר בס"ב שלא הובררו אלא להורות וכו'. ואם לגבי הרבנים הגדולים שנתנו הסכמות שהם היו באמת ע"פ רוב גדולי המדינה וגדולי הדור ולא רק רבנים בעיר, ומ"מ כותב הצ"צ דלא הובררו אלא להורות ואין זה מינוי של פרנס על הציבור, ק"ו בן בנו של ק"ו לרבנים מקומיים בזמננו. והרי פשוט דסוג הב' של מנויים שכתב רבנו נכללים בסוג ת"ח הממונה פרנס על הציבור שכתב הצ"צ, ואדרבה בנידון דהצ"צ בעי רק ראש ומנהיג בעיר, ואילו רבנו מיירי בפרנס המדינה וגדול הדור.
ועפ"ז נמצא לגבי הרבנים בזמננו, דבאמת אם יכולים להתפרנס ממלאכת עראי אסור להם ליקח אפילו שכר בטלה, אלא שהמציאות הוא שברוב המקרים עכ"פ א"א להתפרנס ממלאכת עראי ולכן מותר להם ליקח שכר בטלה. ועכ"פ מפורש כאן דעצם המינוי להוראה ודיינות אינו מחייב את הציבור לשלם אפילו שכר בטלה (ואינו ענין לכדי סיפוקו או פרנסתו, שהם גופים מחולקים לגמרי), וכל עיקר דין התשלום הוא כשהרב טוען שאינו יכול להתפרנס ואז מתנים עמו מה שמתנים, והחוב בא מחמת תנאי זה שמתנים עמו ואינו חובה על הציבור מצ"ע. ופשוט דלא שייך בזה יורד לתוך שדה חבירו כשלא התנו, דמה שייך זה בשכר בטלה (אא"כ המנהג לשלם שכר בטלה בכיו"ב).
ג. ולפי האמור פשוט דגם בפרנס על הציבור שהציבור מחוייבים ליתן לו כדי סיפוקו ופרנסתו, הרי אם בפועל יש לו כדי סיפוקו ופרנסתו מחמת שהוא עשיר, אין שום חיוב על הציבור ליתן לו, שהרי כבר יש לו כדי פרנסתו, ואין נפק"מ כלל מהיכן יש לו זה (שהרי מה שהציבור נותנים כדי פרנסתו אינו בגדר שכר עבור עבודתו, דשכר יכול אפילו עשיר לתבוע, אלא שמחוייבים להבטיח שיהיה לו כדי סיפוקו, ובנדו"ד הרי כבר יש לו). ובקצירת האומר: לשון פרנסתו לא בא להגדיר כמות השכר שיקבל, אלא להגדיר מהות ואיכות החיוב שעל הציבור, וזה פשוט למעיין בדברי רבנו כאן.
ומפורש הדבר בתשו' חת"ס חו"מ סי' קס"ו וז"ל: מעיקרא ע"כ פסקו להם סך כך וכך משום שהוא שיעור הספקתם ופרנסתם וכו', והלא לא בסך שיעור הממון נשתכרו ח"ו כפועל, אלא כשיעור פרנסתם כדי שיהיו פנויים לעבודת ה', עכ"ל. וכ"כ שם סי' קס"ד (הובא בפ"ת חו"מ סי' ט') וז"ל: אם יש לאל ידו להתפרנס משלו בלי נטילת פרס מהציבור מחוייב הוא לעשות גם זה בחנם, עכ"ל. ואם כי לא ציין מקורו, הרי כן מפורש בש"ך יו"ד סי' רמ"ו סק"כ בשם רש"ל, וז"ל: אם יש לו ממון כבר המספיק לו להחיות את עצמו ולהלוות ברבית (ביש"ש כ' כאן "לכותים", והושמט מפני הצנזור) והדומה לו שאין ביטול תורה כלל, אז עוון הוא בידו ליהנות משל צבור אלא יגיע כפו יאכל, עכ"ל. והיינו מטעם הנ"ל, דכיון דהא דהציבור נותן לו הוא פרנסתו, הרי פשוט שאם כבר יש לו פרנסה, כל מה שיקח מן הציבור יהיה שכר תורה או אפי' שכר בטלה, וגם זה אסור אם יכול להתפרנס ממלאכת עראי כנ"ל בשיטת רבנו.
וכן פשוט דכמו שאם יש לו כל פרנסתו אין הציבור מחוייב ליתן לו יותר (זולת מצד החיוב לעשרו, ואם הוא עשיר גם זה אינו שייך), כיון שעיקר החוב הוא שיהיה לו כדי סיפוקו ולא יצטרך למעשה ידיו כלל, ה"ה באם יש לו חלק מכדי סיפוקו ממקום אחר (או חלק מהעשירות ממקום אחר), שאין הציבור מחוייב אלא להשלים פרנסתו לכדי סיפוקו שתהיה לו פרנסתו ולא יצטרך למעשה ידיו ויוכל להתמסר לפרנסת הציבור כדבעי, אבל אין על הציבור החוב ליתן לו סך קבוע שהוא כדי פרנסתו, וכנ"ל דכדי פרנסתו בא להגדיר מהות החיוב ולא כמות השכר, כיון שאין כאן גדר שכר אלא שעל הציבור מוטל להבטיח שיהיה לו כדי פרנסתו.
והנה החת"ס בחחו"מ סי' כ"א ויו"ד סי' רל"ב (והובא בפ"ת יו"ד סי' רמ"ה סקי"א) בין ימיהם שהיה הרב מקבל שבחא דממילא, וזה היה פרנסתו שעושין לו מלאכתו ומחוייבים ליתן לו פרנסתו, והוא מחוייב לעשות בחנם והם מצווין לעשות מלאכתו (והיינו כמשנת"ל שהם עושין מלאכתו או פרנסה השוה למלאכתו, אבל הוא עושה בחנם, שאינו מקבל שכר), אבל בזה"ז קוצבים שכירותו כפועל, ובתוך הקצבה היא שכרו מחופות וגיטין וכדומה וכו', והראו לו מקום לגבות מבעלי חתונות וכדומה.
ועפ"ז מעיקר הדין כמו שהיה בימיהם ודאי דשבחא דממילא הוא בכלל כדי פרנסתו, ואפי' בזה"ז ששוכרין אותו כפועל (היינו כמובן אם התנו עמו מראש ושכרוהו כפועל וקצבו שכירותו כפועל) ג"כ שכר חופות וגיטין הם בכלל שכרו, משום דהוי כמראה לו מקום שיגבה משם וזהו בכלל שכרו, ואם בא אחר ומקפח פרנסתו בזה ה"ז כגוזל ממש כיון שזהו שכרו ממש. ונמצא שבין מעיקר הדין בימיהם ובין בזה"ז, הן אם החיוב הוא שמצווין לפרנסו דאז בודאי כל שיש לו פרנסתו סגי בהכי, ובין היכא דשכרוהו כפועל וקצבו לו פרנסתו, הנה בדברים שהרב מקבל בקביעות אינם אלא כמראים לו מקום שיגבה משם, והם בכלל שכרו.
ומ"ש המהר"ם שיק ביו"ד סי' שצ"ו שלפי מנהג הקהילות רגילין להטיל החיוב לצורך צרכי הרב בשני פנים, א' דבר הקצוב לכל שבוע ושבוע להספיק להרב מזונותיו וזה יכול הרב לתבוע, אבל הרי הרב לא לבד למזונות הוא צריך ויש הרבה צרכים חוץ מצרכי המזונות הנצרכים לו מדי יום ביומו, לזה שוב יש תקנות הקהילות להספיק לו מתנות מן החתונות ושאר מתנות מענינים אחרים, הרי אינו חולק על רבו החת"ס, ואדרבה כל דבריו שם בנויים על דברי החת"ס הנ"ל עיי"ש, אלא דשכרו כולל מזונותיו ושאר צרכיו, כמו ברוב שכרים אחרים שהכל כלול ביחד, אלא שאצל הרב נחלק השכר לשנים כמבואר, והכל בכלל פרנסתו וקצבתו.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור