סי' של"ט ס"ד ואילך
אין מקדשין את האשה ולא חולצין ולא מגרשין גזרה שמא יכתוב וכו'.
וכן אין מייבמין, ולא כונסין אשה לחופה אפילו קידשה מבעוד יום, מפני שעל ידי כך קונה אותה ליורשה, ואסור לקנות קנין בשבת.
בתהלה לדוד (סק"ג) הקשה על מ"ש רבנו בטעמא דאין מייבמין משום קונה קנין בשבת, והא להדיא אמרינן בגמרא (ביצה ל"ז ע"א) וכולהו טעמא מאי גזירה שמא יכתוב.
ובמ"מ וציונים כתב לתרץ, דבגמרא מיירי ביבום שאין מאמר לפניו, ובהא גזרינן שמא יכתוב, משא"כ רבנו מיירי ביבום אחר מאמר, ובהא לא שייך למיגזר שמא יכתוב, אלא טעמא משום דהוי כקונה קנין בשבת דומיא דאין כונסין. אבל עדיין אין הדברים מיושבים כל צרכם, דהא ודאי קשה לומר דאיסור יבום הוא רק משום קונה קנין בשבת, דהא מבואר בשו"ת רמ"א סי' קכ"ה דגמרא דידן לית לה טעמא דקונה קנין בשבת, וא"כ מכח טעם זה לחוד לא הוה אסרינן.
ולכן נ"ל דמה שהביא רבנו טעמא דקונה קנין בשבת אין כוונתו לומר שאין כאן אלא טעם זה בלבד, אלא כוונתו להביא טעם נוסף, היינו דנוסף על הטעם דגזרה שמא יכתוב ישנו ג"כ הטעם דקונה קנין בשבת המבואר בירושלמי (עיי"ש ברמ"א). וזהו מ"ש רבנו "וכן אין מייבמין", דקאי אדלעיל מיניה, והיינו שגם באיסור יבום שייך הטעם דגזרה שמא יכתוב שבסעיף שלפניו (ע"ד שכתב בס"ו "וכן אין מעריכין" כיון שהטעם הוא כמו בסעיף שלפניו, משא"כ בס"ז לא כתב "וכן" לפי שהוא טעם חדש), אלא שכתבו בסעיף בפ"ע להורות שיש בו גם הטעם דקונה קנין בשבת1.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור