אור תורה
קכ
במדרש שבעת ימים יהיה תחת אמו ומיום השמיני וגו', וזה שאמר הכתוב אדם ובהמה תושיע ה'. משל למלך שנכנסו לגיונותיו למדינה אמר אני גוזר שכל הלגיונות לא יראו פני עד שיראו תחלה פני המטרוניתא. כך אמר הקב"ה והיה שבעת ימים וגו', ואין שבעת ימים בלא שבת. ואח"כ ירצה לקרבן. וכן באדם ביום השמיני ימול, ע"כ. וי"ל על פי מ"ש רז"ל סוף המעשה תחלת המחשבה. וזהו משל למי שמחשב בלבו לבנות לו בית או לעשות לו בגד. הנה המחשבה היא בכללות, שרצונו להיות לו בית גמור ושלם או הבגד שלם וגמור, [ואחר כך חושב שצריך לו בעלי מלאכות ושאר דברים]. ואח"כ כשבא לפעול המעשה, הנה הוא בהיפך, מתחלה הוא מכין צרכי הבנין כמו עצים ואבנים [ובעלי מלאכות], ואח"כ נשלם הבנין. וזהו כלל ופרט [ופרט] וכלל. כי במחשבה הכלל קודם לפרט, ובמעשה הפרט קודם לכלל. וזהו מתחלה ו"ד כלל ופרט, ואח"כ ה' ד"ו הוא פרט וכלל, וזהו ו' של ש"ם, ואח"כ ה' תתאה ד"ו פרט וכלל1. נמצא כי מה שהיה במחשבה תחילה, דהיינו בהעלם יו"ד שהוא כלל ופרט, זהו סוף המעשה, ה' תתאה הנקרא עשיה, והוא ד"ו, נמצא פרט וכלל, ונגמרה המחשבה בשלימות. והנה ידוע כי ה' תתאה נק' שבת, בראשי"ת אותיות יר"א שב"ת. כי מתחילה היה העולם חסר מנוחה ולא היה עולם שלם, וכשבא שבת בא מנוחה, וזהו קיום העולם שהוא עתה בשלימות. ולכך מתחלה לא נאמר השם שלם עד השבת כנזכר, וזה היה במחשבה תחילה במלת בראשי"ת. וכן בראשי"ת בשביל ישראל שנקראו ראשית. נמצא כי היו ישראל תחלה במחשבה ואחור במעשה כנזכר. גם [כי] הקב"ה ברא את העולם יש מאין, והצדיקים עושים במעשיהם אי"ן מי"ש. כמו מעשה הקרבנות, שהבהמה היא יש, מעשה גשמי, והצדיקים מקרבין אותה אל הקדושה ונעשה אין רוחני. נמצא כי מתחילה היה אי"ן ולבסוף אי"ן. וזהו אנ"י אותיות אי"ן, כי מאנ"י שהוא עשייה נעשה אי"ן. וכל זה יכולים הצדיקים לעשות אחר שלימות הבריאה והיצירה והעשייה כנזכר. וזהו אחר שבא שבת נברא [נ"א: ובא] המנוחה ולא היה העולם חסר. אבל קודם שבת לא היו יכולים לפעול מעשיהם אין מיש [נ"א: מעשיהם, שהם מגמתם לעשות מיש אי"ן], ואז אף הי"ש לא נגמר בשלימותו. וז"ש מיום השמיני וגו' וכן במילה וכו', כי כל מעשה המצות הן כנזכר על הכוונה הנזכר (חסר).
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור