אור תורה
כג
בזוה"ק אברהם אברהם אית פסיק טעמא בגוויה משה משה לית פסיק טעמא בגוויה. כי הקדוש ברוך הוא ברא בהדבור את כל העולמות, והדבור מקבל מהמחשבה, נמצא הוי במחשבה כל העולמות. וכשדיבר הקדוש ברוך הוא עם הנביא, פי' שהביא א"ע להמחשבה שהוא נכלל שם, וחלקו כביכול דיבר עמו. לפיכך ראה הנביא בדמות אדם, כי היה משורש אדם, ונתצמצם [נ"א: מתצמצם] כביכול הקדוש ברוך הוא באותו דמות. וזהו ובי"ד הנביאים אדמה. י"ד היינו כח, כי המחשבה מקבלת מהמשכיל. וזהו י"ד, יו"ד היא חכמה שבאה ממדריגה תחתונה [נ"א: שבאה מכח המדריגה התחתונה], שנמשך מבחי' דל"ת. באותו כח נדמה אליו ית'. וזהו אברהם אברהם [אית פסיק טעמא] אברהם שלמעלה המחשבה [נ"א: מהתיבה] ואברהם שלמטה הדבור, ואית פסקי טעמי בגוויה פי' כי הטעם הוא מסבב את כל דבר (ממילא) [וממלא] כל דבר, נמצא בין ב' דברים הוי הפסק הטעם. אבל משה רבינו ע"ה היה פרוש מן האשה, פירוש מכל דבר נוקבא, והיה תמיד בדביקות המחשבה להקדוש ברוך הוא [נ"א: והיה תמיד דבוק למחשבה ולא היה הפסק בין משה של מעלה למשה של מטה, וכל דבר שראה ראה את הש"י ולא היתה לו בשום פעם מחשבה זרה, לכך לא פסיק טעמא].
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור