אור תורה
נ
ותשב בפתח עינים ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה. פי' תמ"ר נקרא ת"ם מ"ר, המחשבה זרה היא מר אבל באמת היא תמה. ע"ד ראיתי עבדים (רוכבים) על סוסים. סוסים נקרא אותיות של התפלה. (והמחשבה) [וכאשר מחשבה] זרה רוכבת עליהם (ירחם אדם) [וראה אותו האדם, תמה] מאוד כי עבד רוכב על סוס המלך. אבל כשנותן על לבו שזה מהאותיות הקדושים רק הצירוף הוא דבר שטות [נ"א: אבל כשמשים על לבו שהלא המה אותיות קדושים רק הצירוף הוא לא טוב], וכשמביא את האותיות למחשבה בא [נ"א: מביא] זה לעולם התמורה, ונעשה מאלו הצרופים דברים אחרים, מדברי שטות דברי תורה. וזהו ותשב בפתח עינים, באותו פתח שהכל מסתכלים בה להקב"ה, ויראה יהודה ויחשבה לזונ"ה, פי' זו נאה, שהיא אבר מהשכינה. אך [קשה, אם זו אבר מהשכינה מדוע הוא כך מלובש בדברי שטות. ואמר] כי כסתה פניה, [כלומר] פנימיותה [נ"א: הפנימיות] הוא מכוסה. וזהו פי' וימלוך באדום בלע בן בעור. (פי' ריב"ש זלה"ה) [דהבעל שם טוב ע"ה] אמר על מה דאיתא בזוה"ק שדנין (אותו) [את האדם] בכל היכל והיכל ומגרשין אותו מההיכל כשאינו ראוי, (זהו) פירושו ההיכלות נקראו הדבורים שהשכל שורה בהן, (והוא) [והאדם המתפלל הוא] הולך מאות לאות ומתיבה לתיבה, וכשהוא אינו כדאי מגרשין אותו, פי' שזורקין לו מחשבה זרה וממילא הוא בחוץ. וזהו וימלוך באדום [בלע בן בעור]. אדו"ם נקרא התלהבות. וכשאדם מתפלל בהתלהבות ושולטת עליו מחשבה זרה נקרא בלע, לשון כריתה, ב"ן, כשמבין זאת המחשבה זרה מה היא, בעור, מבער אותה, שמכחה בא אל התלהבות יתירה להבורא [נ"א: בא להתלהבות הבורא] ית' [כידוע]. ושם עיר"ו, [כלומר] מפני מה נתעורר עליו, עירו לשון התעוררות, דנהבה, שנותן על דעתו שיתן דין על זה [נ"א: שנותן אל דעתו ומשים אל לבו שזהו נתינת הדין, רצה לומר שדנין אותו]. וזה פירוש איה סופר את המגדלים. דקשה איך המחשבה אין לה בושה לתפוס בתפלה ולבלבל אותה [נ"א: לתפוס ולהאחז בתוך התפלה]. אך התירוץ הוא שבאה [נ"א: שהיא מביאה] למדת גדלות מכח שרוצה לעלות [למעלה] להקב"ה. ומה [נ"א: וזהו] סופ"ר המגדלים, שמנהיר את המגדלים, (עם) [ר"ל] המ"ז שהיא בבחי' (נ"א [שעל ידה] בא לידי בחי') גדלות כדלעיל.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור