חלק ראשון; ליקוטי אמרים, פרק מ׳

פרק מ[מ: ה ניסן] [פ: יג ניסן]אך כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה, אין לימודו עולה אפילו בי׳ ספירות המאירות בעולם היצירה והעשיה, כי הספירות הן בחינת אלהות, ובהן מתלבש ומתייחד אור־אין־סוף ברוך־הוא ממש, ״ובלא דחילו ורחימו לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה׳״, כמו שכתוב בתיקונים, רק לימודו עולה להיכלות ומדורין שהן חיצוניות העולמות שבהן עומדים המלאכים; וכמו שכתב הרב חיים ויטאל זכרונו לברכה בשער הנבואה פרק ב׳, שמהתורה שלא בכוונה – נבראים מלאכים בעולם היצירה, ומהמצות בלי כוונה – נבראים מלאכים בעולם העשייה, וכל המלאכים, הם בעלי חומר וצורה. אבל תורה שלא לשמה ממש, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא, אינה עולה כלל למעלה אפילו להיכלות ומדור המלאכים דקדושה, אלא נשארת למטה בעולם הזה הגשמי שהוא מדור הקליפות;

הגהה
כמו שכתוב בזהר חלק ג׳ דף ל״א ﬠמוד ב׳ ודף קכ״א ﬠמוד ב׳, ﬠיין שם: ההיא מלה סלקא ובקﬠא רקיﬠין כו׳ ואתﬠר מה דאתﬠר אי טב טב כו׳, ﬠיין שם; ודף ק״ה ﬠמוד א׳: מלה דאורייתא אתﬠביד מיניה קלא וסליק כו׳; ודף קס״ח ﬠמוד ב׳: קלין דאורייתא וצלותא בקﬠין רקיﬠין כו׳:

וכמו שכתוב בזהר על פסוק: ״מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש״ ד״אפילו עמלא דאורייתא, אי עביד בגין יקריה כו׳״. וזהו שאמרו: ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו״, פירוש – שלא נשאר למטה בעולם הזה. [פ: יד ניסן]ואף דאורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד, שהוא ורצונו אחד, הרי קודשא־בריך־הוא איהו ממלא כל עלמין בשוה, ואף־על־פי־כן, אין העולמות שוים במעלתם; והשינוי הוא מהמקבלים, בב׳ בחינות: האחד, שהעליונים מקבלים הארה יותר גדולה לאין קץ מהתחתונים; והשנית, שמקבלים בלי לבושים ומסכים רבים כל כך כבתחתונים; ועולם הזה הוא עולם השפל בב׳ בחינות: כי ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון, ולכן הוא חומרי וגשמי, וגם זאת, היא בלבושים ומסכים רבים, עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל דברים הטהורים שבעולם הזה, ובכללם – הוא נפש החיונית המדברת שבאדם. ולכן, כשמדברת דברי תורה ותפלה בלא כוונה, אף שהן אותיות קדושות, ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו יתברך המלובשת בהן, כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדושתו יתברך שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים, ושבנפש החיונית שבשאר בעלי חיים הטהורים, דאף ד״לית אתר פנוי מיניה״, מכל מקום, איהו סתימו דכל סתימין, ונקרא – ״אל מסתתר״, וגם ההארה והתפשטות החיות ממנו יתברך, מסתתרת בלבושים ומסכים רבים ועצומים, עד שנתלבשה ונסתתרה בלבוש נוגה; מה שאין כן באותיות הקדושות של דברי תורה ותפלה, דאדרבה, קליפת נוגה מתהפכת לטוב ונכללת בקדושה זו, כנזכר לעיל, מכל מקום, ההארה שבהן מקדושתו יתברך, היא בבחינת צמצום עד קצה האחרון, מאחר שהקול והדבור הוא גשמי. [פ: טו ניסן]אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה, הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, הואיל והיא מקור ושרש להן, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו, לכן היא מעלה אותן עד מקומה בי׳ ספירות דיצירה או דבריאה, לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים או טבעיים כו׳, כנכתב לעיל. ושם מאיר ומתגלה אור־אין־סוף ברוך־הוא, שהוא רצון העליון ברוך־הוא, המלובש באותיות התורה שלומד ובכוונתן, או בתפלה ובכוונתה, או במצוה ובכוונתה, בהארה גדולה לאין קץ, מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות והמצוה בעולם הזה הגשמי, לא מינה ולא מקצתה, עד עת קץ הימין, שיתעלה העולם מגשמיותו, ״ונגלה כבוד ה׳ וגו׳״, כנכתב לעיל באריכות.

[מ: ו ניסן]הגהה
ושם מאיר ומתגלה גם כן היחוד הﬠליון הנﬠשה בכל מצוה ותלמוד תורה, שהוא יחוד מדותיו יתברך, שנכללות זו בזו, ונמתקות הגבורות בחסדים, ﬠל ידי ﬠת רצון הﬠליון אין־סוף ברוך־הוא, המאיר ומתגלה בבחינת גילוי רב וﬠצום, באתﬠרותא דלתתא היא ﬠשיית המצוה או ﬠסק התורה, שבהן מלובש רצון הﬠליון אין־סוף ברוך־הוא. אך ﬠיקר היחוד הוא למﬠלה מﬠלה בעולם האצילות, ששם הוא מהות וﬠצמות מדותיו יתברך, מיוחדות במאצילן אין־סוף ברוך־הוא, ושם הוא מהות וﬠצמות רצון הﬠליון אין־סוף ברוך־הוא, והארתן לבד היא מאירה בבריאה יצירה ﬠשיה, בכל עולם מהן לפי מﬠלתו. ואף שנפש האדם העוסק בתורה ומצוה זו אינה מאצילות, מכל מקום הרי רצון הﬠליון המלובש במצוה זו, והוא הוא ﬠצמו הדבר הלכה והתורה שעוסק בה, הוא אלהות ואור־אין־סוף המאציל ברוך־הוא, שהוא ורצונו אחד, וברצונו יתברך האציל מדותיו המיוחדות בו יתברך, וﬠל ידי גילוי רצונו המתגלה ﬠל ידי ﬠסק תורה ומצוה זו, הן נכללות זו בזו ונמתקות הגבורות בחסדים, בﬠת רצון זו:

[מ: ז ניסן]ובזה יובן היטב, הא דדחילו ורחימו נקראין ״גדפין״ דרך משל, כדכתיב: ״ובשתים יעופף״ [וכמו שכתב הרב חיים ויטאל זכרונו לברכה בשער היחודים פרק י״א], שהכנפים בעוף הן זרועות האדם כו׳; ובתיקונים פירשו, שהעוסקים בתורה ומצות בדחילו ורחימו – נקראים ״בנים״, ואם לאו – נקראים ״אפרוחים״, דלא יכלין לפרחא.

הגהה
ובתיקון מ״ה, דעופא הוא מט״ט, רישא דיליה – י׳, וגופא – וא״ו, ותרין גדפין – ה׳ ה׳ כו׳, והיינו עולם היצירה שנקרא מט״ט, ובו הן גופי הלכות שבמשנה, ורישא דיליה הן המוחין ובחינות חכמה בינה דﬠת, שהן פנימיות ההלכות וסודן וטﬠמיהן, ותרין גדפין דחילו ורחימו הן ה׳ ﬠילאה, שהיא רחימו, וה׳ תתאה היא יראה תתאה, עול מלכות שמים ופחד ה׳, כפחד המלך דרך משל, שהיא יראה חיצונית ונגלית; מה שאין כן יראה ﬠילאה, ירא בושת, היא מ״הנסתרות לה׳ אלהינו״, והיא בחכמה ﬠילאה יו״ד של שם הוי״ה ברוך־הוא, כמו שכתוב ברﬠיא מהימנא:

[מ: ח ניסן]כי, כמו שכנפי העוף אינם עיקר העוף, ואין חיותו תלוי בהם כלל, כדתנן: ״ניטלו אגפיה – כשרה״, והעיקר, הוא ראשו וכל גופו, והכנפיים אינם רק משמשים לראשו וגופו לפרחא בהון; וכך דרך משל, התורה ומצות הן עיקר היחוד העליון, על ידי גילוי רצון העליון המתגלה על ידיהן, והדחילו ורחימו – הם מעלים אותן למקום שיתגלה בו הרצון אור־אין־סוף ברוך־הוא והיחוד, שהן יצירה ובריאה.

הגהה
או אפילו בﬠשיה בי׳ ספירות דקדושה, מקום מצות מﬠשיות, וכן מקרא. אבל במשנה מתגלה היחוד ואור־אין־סוף ברוך־הוא ביצירה, ובתלמוד בבריאה. דהיינו, שבלימוד מקרא מתפשט היחוד ואור־אין־סוף ברוך־הוא מאצילות ﬠד הﬠשיה, ובמשנה ﬠד היצירה לבדה, ובתלמוד ﬠד הבריאה לבדה, כי כולן באצילות. אבל קבלה אינה מתפשטת כלל מאצילות לבריאה יצירה ﬠשיה, כמו שכתוב בפרי ﬠץ חיים:

[מ: ט ניסן] [פ: טז ניסן]והנה, אף דדחילו ורחימו הם גם כן מתרי״ג מצות, אף על פי כן, נקראין ״גדפין״, להיות, כי תכלית האהבה היא העבודה מאהבה, ואהבה בלי עבודה, היא ״אהבה בתענוגים״, להתענג על ה׳ מעין עולם הבא וקבלת שכר, ו״היום לעשותם״, כתיב, ו״למחר לקבל שכרם״. ומי שלא הגיע למדה זו, לטעום מעין עולם הבא, אלא עדיין נפשו שוקקה וצמאה לה׳ וכלתה אליו כל היום, ואינו מרוה צמאונו במי התורה שלפניו – הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק: ״מים! מים לשתות!״, כמו שקובל עליו הנביא: ״הוי כל צמא לכו למים״. כי לפי פשוטו אינו מובן, דמי שהוא צמא ומתאווה ללמוד, פשיטא שילמוד מעצמו, ולמה לו לנביא לצעוק עליו ״הוי״? וכמו שמבואר במקום אחר באריכות: