הפקיר חמצו ודעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח
בתחלת סדר מכירת חמץ: "ומי שעולה על דעתו שמכירת חמץ הוא מדברי סופרים לפי המנהג שהכל מבטלין החמץ ואומרים כל חמירא ליבטל ולהוי הפקר כו' שגגה היא בידו, כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח כמבואר בתשובת הרשב"א1 בשם ירושלמי2 וכן פסק הרמ"א בד"מ3 ובפר"ח4, ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא5".
מה שכתב "ומי שעולה על דעתו" הכוונה כנראה לשו"ת תורת השלמים (לבעל החק יעקב) סי' ו, שדן באחד שציוה לאשתו למכור היי"ש שבביתו לנכרי, והאשה מסרה לאשה אחרת ולא נמכר, ומסיק שם (ד"ה מה שהבין): "בנדון זה שלא היה דעתו עליו כל ימי הפסח, שהיה סבור שמכור כדינו, ודאי ביטול אמירת כל חמירא מהני והפקר גמור הוא לענין שאין עוברין עליו בבל יראה ובל ימצא". וע"ז חולק רבינו וכותב "כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח".
ולפום ריהטא נראית הכוונה לכאורה, דהיינו כיון שבשעת אמירת כל חמירא כו' אינו מכוון לבטל גם את החמץ הנמכר. ואין הכי נמי אם יכוון בפירוש בשעת אמירת כל חמירא גם על החמץ הנמכר, היינו שיחשוב שאם המכירה לא תועיל אזי קאי גם על זה אמירת כל חמירא כו', אפשר שיועיל.
אבל באמת אין לפרש כן כוונת רבינו, שהרי זהו המשך לשונו שם: "כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח כמבואר בתשובת הרשב"א בשם ירושלמי וכן פסק הרמ"א בד"מ ובפר"ח".
והכוונה היא לשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע' (הובאה גם בשוע"ר סי' תלו סוף סי"ח, ובסי' תמה קו"א ס"ק א): "דהרי זה [אוצר שיש בתחתיתו חטים חמוצות שבדעתו לפנותם אחר הפסח] כמבטל ומתכוין לחזור ולמכרו לאחר הפסח", שמזה רואים שביטול והפקר לזמן אינו מועיל בפסח.
אח"כ מביא הרשב"א שם מהירושלמי פסחים פ"ב ה"ב: "הפקיר חמצו משלושה עשר, לאחר הפסח מהו, רבי יוחנן אמר אסור [וכן קיי"ל בשוע"ר סי' תמח סכ"ט] ... רבי יוחנן חושש על הערמה" היינו שמא בשעת ההפקר יחשוב שאחר הפסח יחזור ויזכה בו, שאז עובר עליו מדינא, ומזה לומד כנראה הרשב"א, שביטול והפקר לזמן אינו מועיל בפסח.
וכן פסק בדרכי משה סי' תמה ס"ק א, שבתחלה מביא מהאור זרוע (ח"ב סי' רמו) שמותר להפקיר חמצו קודם זמן איסורו על מנת לזכות בו אחר הפסח (האור זרוע מביא שם את הירושלמי הנזכר, וכותב: "אין לפרש דהערמה דר' יוחנן חייש לה, דהיינו שיפקיר ע"מ לזכות בו, אלא דחייש שמא לא יפקיר כלל ויאמר הפקרתי קודם הפסח וחזרתי וזכיתי בו אחר הפסח"; וכן ביאר טעם החשש בשוע"ר לקמן שם), ואח"כ מביא בדרכי משה שם מדברי הפוסקים וממסקנת הדברים שבאור זרוע שם, שהמפקיר חמצו על מנת לזכות בו אחר הפסח אינו מועיל. וכן פסק בפרי חדש סוס"י תמה, וסי' תסז ס"ט ד"ה והשבתי, שהוכיח כן משו"ת הרשב"א כנ"ל.
ומכל זה רואים אנו, שמ"ש כאן רבינו "כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח", אין כוונתו בזה, כיון שלפועל לא חשב בעת אמירת כל חמירא כו' לבטל את החמץ הנמכר, אלא כוונתו בזה שאף אם כיוון גם על החמץ הנמכר אינו מועיל, כיון שהפקר לזמן אינו הפקר.
פסק זה (שהפקר לזמן אינו הפקר) מובא גם בשוע"ר (סי' תמה ס"ב): "צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח אם לא יקדמנו אחר שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור והרי הוא כשלו ממש כל זמן שלא זכה בו אחר כיון שהוא יושב ומצפה שמא לא יזכה אחר ויזכה בו הוא", ומצויין על הגליון שם המקור לדרכי משה ופרי חדש הנ"ל. וכן נתבאר מקור הלכה זו בקו"א שם ס"ק א: "כך כתב הדרכי משה ממשמעות הפוסקים, והפרי חדש הוציא זה מתשובת הרשב"א". ועוד האריך להוכיח כן מגמרא נדרים מג, ב ואילך, שלכל הפירושים אינו מועיל הפקר לזמן, וכן לא מועיל הפקר הרמאים, שדעתם לחזור ולזכות בהם.
אמנם צ"ע, שהרי בהמשך הקו"א שם כתב: "ולא דמי להפקיר בהמתו בשבת בלבד שאף שדעתו לחזור ולזכות בה שרי". והכוונה למ"ש בשוע"ר סי' רמו ס"ז-ט: "אסור להשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה מפני שהנכרי עושה בה גם בשבת ואדם מצווה על שביתת בהמתו ... מותר להשכיר או להשאיל בהמתו לנכרי ולהתנות עמו שיחזירנה לו קודם השבת ואם עבר הנכרי על תנאו ועיכבה ולא החזירה קודם השבת יפקירנה הישראל בינו לבין עצמו קודם השבת ... אינו מפקירה אלא ליום השבת בלבד".
וממשיך לבאר זאת בקו"א: "דהתם לא התירו אלא כשהוא כבר בידי נכרי שאי אפשר בענין אחר ... לא גזרו על מה שאינו מפקירה אלא ליום אחד ... היכא שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן דכיון ששינה משאר הפקר גזרו חכמים לענין מעשר ושבת וחמץ דלא הוה הפקר גמור ... והכי קיי"ל לענין שבת אם כבר השכירה לו דלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו".
בהמשך הדברים מביא שם רבינו ג' דעות בהפקר שדעתו לחזור ולזכות בו: א) דלא מהני מדאורייתא. ב) דמדאורייתא מהני וחכמים גזרו מטעם הערמה שדומה להפקר הרמאים. ג) שאף מדרבנן מהני בשבת ופסח דמסתמא מפקירה בלי ערמה להפקיע מעליו איסור. אבל בסוף מסיק, דקיי"ל שמן התורה גם הפקר לזמן הוי הפקר, וחכמים גזרו שאינו הפקר (ולא התירו אלא כשאי אפשר באופן אחר). ולפי"ז צ"ע איך זה כותב רבינו בריש סדר מכירת חמץ, שכיון שהפקר לזמן אינו הפקר "לזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא", והרי מן התורה גם הפקר לזמן הוי הפקר.
ובפרט לפי המבואר לעיל סי' רמו ס"ט, שאף לכתחלה אין חשש בהפקר לזמן, ומה שאסרו להפקיר שם לכתחלה הוא רק מחשש מראית העין (כמבואר שם סי"א), שלפי"ז בודאי לא יתאים לכאורה מה שמסיק כאן "לזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא".
ואפשר שזאת היא כוונת הצמח צדק בפס"ד (לב, ד), שאחר שמבאר דעת רבנו הזקן בסדר מכירת חמץ, מסיים: "ומ"מ עיקר דינו שכל שדעתו לחזור ולזכות בו אינו ביטול, נראה שהוא רק מדרבנן, והאור זרוע מתיר, ועיין בקו"א שלו לסי' תמ"ה ס"ב ובמה שכתבתי שם" [היינו מ"ש בפס"ד כ, ג-ד]. וא"כ עדיין צ"ע מהו שמסיים "ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא".
ואפשר יש חילוק בזה בין ביטול לבין הפקר. ולבאר זאת יש להקדים מ"ש בשוע"ר (סי' תלד ס"י): "כשמבטל החמץ בליל י"ד מיד אחר הבדיקה אינו מבטל אלא החמץ שאינו ידוע לו שלא מצאו בבדיקה אבל חמץ הידוע לו שדעתו לאכול ממנו בלילה ולמחר עד שעה ה' אף אם ביטלו אינו מבוטל שעיקר הביטול הוא בלב שיסיח דעתו ממנו לגמרי וחמץ זה ששייר למאכלו הרי לבו ודעתו עליו לאכול ממנו ואינו מופקר אצלו".
והנה זה כבר נתבאר לעיל שם ס"ז, שבביטול של הלילה אומרים כל חמירא דלא חזיתיה ודלא ביערתיה, וא"כ מובן שאינו מבטל בזה את החמץ הידוע לו שהשאיר למאכלו. אמנם כאן מחדש וכותב, ש"אף אם ביטלו אינו מבוטל", היינו אף שאומר בפירוש שמבטל גם את החמץ שידוע לו ודעתו לאכול ממנו מ"מ אינו מבוטל, ולכאורה מאי טעמא?
והביאור בזה, כי דין הביטול חלוק בתוכנו מדין ההפקר, הפקר פירושו שהוא מוציא את החפץ מרשותו, משא"כ הביטול ענינו, כפי שנתבאר בסי' תלד ס"ז: "שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאילו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל". ומקורו מהרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ב ה"ב): "שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל".
ביטול זה אינו שייך בחמץ ששייר למאכלו, שכיון שחושב לאכלו איננו אצלו כעפר. ולכן כותב רבנו (בסי' תלד ס"י) שגם אם ביטל בפירוש את החמץ ששייר למאכלו אינו מבוטל, ומבאר הטעם: "שעיקר הביטול הוא בלב שיסיח דעתו ממנו לגמרי, וחמץ זה ששייר למאכלו הרי לבו ודעתו עליו לאכול ממנו ואינו מופקר אצלו".
ומזה יובן גם הטעם שחמץ הנמכר אינו בכלל ביטול, אף אם ביטלו בפירוש, שכיון שרוצה למכור את החמץ הזה לנכרי "ודעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח", א"כ בודאי אינו משימו כאילו אינו, ואינו אצלו כעפר, ולכן "אינו בכלל ביטול והפקר", "ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא".
והן אמת שרבינו מביא מהרשב"א והדרכי משה ופרי חדש שגם הפקר לזמן אינו הפקר, אבל טעם זה לבדו אינו מספיק, דהא קיי"ל שזה אינו אלא מדרבנן, ולכן כתב גם הטעם "כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר", שאף אם יבטל בפירוש את החמץ הנמכר, לא יועיל כלל, מטעם האמור.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור