בס"ד. ש"פ האזינו, ח' תשרי, שבת תשובה, ה'תשט"ז

בס"ד. ש"פ האזינו, ח' תשרי, שבת תשובה, ה'תשט"ז

(הנחה בלתי מוגה)

שובה ישראל עד הוי' אלקיך גו', ומסיים קחו עמכם דברים גו'^א. ומדייק כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר^ב שצריך להבין מהו ענין הזכרת השם שבפסוק זה, ולא כמ"ש^ג שובו שובו (סתם), ללא הזכרת השם. וכשמזכיר את השם, למה מזכיר ב' השמות, הוי' ואלקים. גם צריך להבין במש"נ קחו עמכם דברים, דהפירוש בזה^ד, שלאחרי התשובה (שובה ישראל עד הוי' אלקיך) צריך להיות קחו עמכם דברים, דדברים הם דברים הרבה שהם עניני התורה ומצוות, והיינו דכיון שהתשובה ענינה חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, לכן בעשיית התשובה צריך ליקח עמו הרבה דברים, תורה ומצוות, היינו שמכאן ולהבא תהי' הנהגתו בתומ"צ כדבעי למהוי. ובזה נכלל ג"כ הוידוי דברים^ה, כמו שפסק הרמב"ם^ו שכשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר^ז והתודו את חטאתם אשר עשו, זה וידוי דברים, והיינו, שהתשובה מועלת עם הוידוי דוקא, שזהו מ"ש קחו עמכם דברים. אך צריך להבין^ח מהו הטעם שענין הוידוי (והתודו את חטאתם אשר עשו) נאמר דוקא בשייכות לענין דוחמישיתו יוסף עליו^ז, שזהו ענין פרטי, הרי ענין הוידוי נוגע לכללות ענין התשובה, ומהי שייכותו לענין וחמישיתו יוסף עליו דוקא.

ב) ולהבין זה צריך להקדים תחלה כללות ענין התשובה, שהוא חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, היינו שמתחרט על הנהגתו הלא טובה, או על שלא עשה מה שצריך לעשות, ומקבל על עצמו שמכאן ולהבא יתנהג בטוב, ועוד בהוספה, כמאמר^ט הי' רגיללשנות פרק אחד ישנה ב' פרקים. והנה, כללות ההנהגה כפי שצריך להיות הו"ע העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים^י, שזהו כללות כוונת הבריאה וההשתלשלות בכדי לעשות דירה בתחתונים, ועשיית הדירה היא ע"י העבודה דיחו"ע ויחו"ת, שהו"ע המשכת אחדות הוי' בעולם.

והענין בזה, דהנה כתיב^יא וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ואיתא בזהר^יב שהציווי דוידעת הוא הציווי על האחדות, דכמה רזין וסתרין אית בה, והיינו שהציווי על ענין האחדות הוא ציווי כללי, אשר על ידו נשלמת כללות הכוונה דדירה בתחתונים. והנה, המשכת האחדות צ"ל בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, וכן הוא גם בנוגע להמשכה בנפש, שיש בה ג"כ בחי' שמים וארץ. דהנה, נת"ל במאמר הקודם^יג שהנפש כלולה מד' בחי', מעשה דיבור מחשבה ושכל. וזהו מ"ש^יד כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, דכחך קאי על הנשמה, כדאיתא בזהר^טו שהנשמה היא כח האדם, ועז"נ כל אשר בכחך לעשות עשה כי אין מעשה חשבון ודעת וחכמה בשאול, שהם ד' הבחי' שבנשמה. מעשה הוא ענין המעשה, וחשבון הו"ע הדיבור, כי חשבון הוא עולם הדיבור, ודעת הו"ע המחשבה כדאיתא בזהר^טז, וחכמה הו"ע השכל. וד' בחי' אלו הם ד' הבחי' של הנפש. והנה, בד' בחי' אלו חלוק השכל משאר הבחי' דמחשבה דיבור ומעשה, והיינו דעם היות שגם ג' הבחי' מחשבה דיבור ומעשה הם זה למעלה מזה, מ"מ, בכללותם משתוים הם, משא"כ השכל הוא בחי' אחרת לגמרי, כי, מחשבה דיבור ומעשה הם לבושים, והשכל הוא כח הנפש. וכמו"כ הוא בד' העולמות אבי"ע שכנגדם הם ד' בחי' אלו, שהמעשה הוא כנגד עולם העשי', ודיבור ומחשבה הם כנגד עולמות בריאה ויצירה^יז, דבריאה הוא המחשבה ויצירה הוא דיבור, כמ"ש^יח יוצר אור ובורא חושך, דאור הוא גילוי, כמו הדיבור שהוא גילוי לגבי המחשבה, והשכל הוא כנגד עולם האצילות, הנה עולם האצילות חלוק בכללותו מג' עולמות בי"ע, כמ"ש^יט כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, דמ"ש כל הנקראבשמי ולכבודי הו"ע בפ"ע שחלוק ממ"ש בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והנה, כללות ד' בחי' אלו מתחלקים לב' סוגים, שמים וארץ. מעשה ודיבור, להיותם נפרדים ובהגבלה, לא מבעי המעשה אלא גם הדיבור, כמ"ש^כ עת לחשות ועת לדבר, לכן הם בהסוג דארץ. משא"כ המחשבה, עם היותה ג"כ לבוש, שמצד זה היתה המחשבה צריכה להיות בהגבלה, מ"מ, להיותה לבוש המיוחד, שהרי כל גילוי השכל הוא ע"י המחשבה דוקא, שלכן גם המחשבה היא נצחית כמו השכל והנפש, שהמחשבה משוטטת תמיד, והיא גם מעין בלי גבול לגבי הדיבור, הנה גם המחשבה היא בהסוג דשמים, דכמו שהשמים מקיף את הארץ, שהארץ היא כגרגיר חרדל לגבי השמים, כמו"כ הוא בהדיבור ומעשה לגבי המחשבה ושכל. והנה, ב' סוגים אלו דשמים וארץ, נחלק כל אחד מהם לשנים, והיינו שבשמים יש שמים עילאין ושמים תתאין, וכמו"כ בארץ יש ארץ עילאה וארץ תתאה. וכמו"כ הוא בנפש, שבבחי' ארץ גופא יש חילוק גדול בין הדיבור והמעשה, וכמו"כ הוא בהעולמות יצירה ועשי', שיש הפרש גדול ביניהם, כמ"ש אף עשיתיו, אף הפסיק הענין. וכמו"כ בשמים שבנפש שהוא המחשבה ושכל, הרי יש חילוק גדול וריחוק הערך בין המחשבה והשכל, שהמחשבה עם היותה לבוש המיוחד מ"מ היא רק לבוש, והשכל הוא כח (כנ"ל). וזהו מ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, היינו, שהמשכת האחדות צריכה להיות בכל כחות הנפש דמעשה דיבור מחשבה ושכל, שבכל כחות אלו צריך להיות נרגש שהוי' הוא האלקים.

ג) והנה בהידיעה דהוי' הוא האלקים ישנם ב' ענינים, כמ"ש^כא וירא העם ויפלו על פניהם ויאמרו הוי' הוא האלקים הוי' הוא האלקים, הוי' הוא האלקים ב"פ, לפי שיש בזה ב' ענינים. ענין הא', שאלקים בגימטריא הטבע^כב, היינו שמשם אלקים נמשכים כל הגבלות טבע העולמות, עד שנעשה דבר המעלים ומסתיר על אלקות, ועוד יותר שנעשה גם מנגד כו', שכל זה נמשך משם אלקים. ועז"נ הוי' הוא האלקים, דהאמת הוא שכל הגבלות הטבע הם באמת הוי', הי' הוה ויהי' כאחד^כג, שלמעלה מהשתלשלות. אמנם, גם שם הוי' קשור עם עולמות,דעם היות שהוי' הוא הי' הוה ויהי' כאחד למעלה מהשתלשלות, מ"מ הרי הוא שייך ג"כ לעולמות, אלא שהשייכות היא בדרך סובב בלבד, אבל בדרך סובב עכ"פ שייך הוא לעולמות. ועז"נ הוי' הוא האלקים בפעם הב', שהכוונה בזה היא, שגם שם הוי' שהוא הי' הוה ויהי' כאחד שלמעלה מהשתלשלות, הרי זה צמצום לגבי' ית', שזהו הוי' הוא האלקים, שגם שם הוי' נמשך רק ע"י הצמצום (אלקים) בלבד. דהנה כתיב^כד כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים, היינו שגם שמו הוא נשגב לבדו ורק הודו בלבד על ארץ ושמים, וגם זה הוא רק בבחי' מקיף, שזהו אומרו על ארץ ושמים (על דייקא). ועז"נ הוי' הוא האלקים, שהוי' הוא רק בחי' שם בלבד, כמ"ש^כה אני הוי' הוא שמי, וא"כ המשכתו היא ע"י הצמצום^כו. וזהו מ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים, שנשמות ישראל צריכים להמשיך בחי' האחדות בעולם, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, שנכללים בזה גם כל כחות הנפש, והיינו ע"י הידיעה דהוי' הוא האלקים בב' הענינים שבזה, שעי"ז היא המשכת האחדות.

ד) והנה המשכת האחדות היא ע"י נשמות ישראל דוקא, לפי שבכחם להמשיך את האחדות, שזהו מ"ש^כז שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד. והענין בזה^כח, דהנה, (הוי') אחד מורה על ז' הרקיעים והארץ וד' רוחות העולם שצריך להמשיך בהם אלופו של עולם^כט. וענין האריכות באחד, הנה האריכות היא בהד'^ל, ד' רבתי, הוא בחי' המחשבה. דהנה אמרז"ל^לא בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא במאמר אחד יכול להבראות, וידוע^לב שמאמר אחד הוא בחי' המחשבה^לג, שבו כלולים כל העשרה מאמרות, ועד"מ באדם למטה שכל אריכות הדיבור כלולה במחשבה בנקודה אחת, וכמו"כ יובן למעלה שהמאמר אחד הוא בחי' המחשבה, אלא להיות שזוהי בחי' המחשבה כפי שנעשית שרש לדיבור, לכן נקראת בשם מאמר, אבל הוא בכלל המחשבה. וזהו ענין הד' רבתישהוא בחי' המחשבה, בחי' מאמר אחד, כידוע^לד שאתוון רברבן הם במחשבה. ולכן גם האריכות שבהד' אינו בהדיבור, אלא האריכות צ"ל בהכוונה והמחשבה. ומזה מובן שהוי' אחד היינו שם הוי' ששייך לבחי' המחשבה ומאמר אחד של הבריאה. והנה, בפסוק זה נאמר הוי' אלקינו הוי', ב"פ הוי', והיינו לפי שהוי' אלקינו (הוי' הא') הוא למעלה יותר מהוי' אחד (הוי' הב'), כי, הוי' אלקינו, שהוא שם הוי' ששייך לנשמות ישראל, הוא למעלה מבחי' המחשבה ומאמר אחד של הבריאה, שהרי מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר^לה, גם להמאמר אחד, דאף שהמאמר אחד הוא בחי' המחשבה, מ"מ, גם הוא בכלל המאמרות, דבראשית נמי מאמר הוא^לו, ונתחדש בששת ימי בראשית דוקא, אבל מחשבתם של ישראל קדמה, והיינו, דעם היות שגם המאמר אחד הוא בחי' מחשבה, מ"מ, במחשבה גופא הנה שרש הנשמות הוא מבחי' נעלה יותר. דהנה כתיב^לז כי לא מחשבותי גו', מחשבותי לשון רבים, שיש ב' בחי' מחשבה, מחשבה עילאה ומחשבה תתאה, ועד"מ באדם שיש מחשבה השייכת לדיבור, דבכדי שהדיבור יהי' בסדר מסודר ובפרט בחיות, צ"ל התלבשות המחשבה, אך מחשבה זו היא בשביל הדיבור שהוא לזולתו. ויש בחי' מחשבה שהיא לעצמו, כמו מחשבת השכל שאינה לזולתו כי אם לעצמו. ועד"ז יובן למעלה שיש מחשבה השייכת להדיבור, שהוא בחי' מאמר אחד, שרש העשרה מאמרות, ויש מחשבה עילאה שהוא שרש הנשמות. וזהו ישראל עלו במחשבה^לה, עלו דייקא, שהוא בחי' מחשבה עילאה^לח. וזהו שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, דנשמות ישראל ממשיכים אחדות הוי' בעולם, דכיון ששרשם הוא הוי' אלקינו, שעלו במחשבה, לכן הם פועלים אחדות בעולם, שזהו"ע הוי' אחד, שהוא היחוד דיחודא עילאה, וגם היחוד דברוך שם, שהוא היחוד דיחודא תתאה, כמ"ש בזהר^לט דשמע וברוך שם הם יחו"ע ויחו"ת.

וזהו מ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, דנשמות ישראל צריכים להמשיך אחדות הוי' בשמים וארץ, הן בכחות נפשם והן בעולם, והמשכת האחדות היא ע"י הידיעה דהוי' הוא האלקים, דזהו וידעת היום, שצריך להיות הידיעה בב' היחודים דיחו"ע ויחו"ת, והשבות אל לבבך, שצריך להשיב אל הלבב' יחודים אלו, וכמו"כ בפסוק שמע ישראל גו', שלאח"ז נאמר^מ ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך, שהו"ע ההשבה אל הלב. ולהיות שהאהבה היא שרש כל הרמ"ח מ"ע^מא, כולל גם יראה שהיא אחת מרמ"ח מ"ע, ויראה היא יסוד לכל התורה כולה, לכן ע"י האהבה יומשך בכל כחות נפשו, שזהו מ"ש^מ בכל נפשך, היינו, שכל כחות נפשו יתלבשו בעניני התומ"צ, כח המעשה במעשה המצוות, מחשבה ודיבור במחשבת ודיבור התורה (ומצוות), וכח השכל יתלבש בלימוד התורה ובעבודת התפלה. וכאשר ישנו ענין הידיעה בא' האופנים דיחו"ע או יחו"ת, ואח"כ ההשבה אל הלב, שמזה יהי' אח"כ הפועל כדבעי, הנה עי"ז משלימים הכוונה דדירה בתחתונים.

ה) והנה ב' אופני העבודה דיחו"ע ויחו"ת שעל ידם נשלמת הכוונה, נעשים ע"י ב' הבחי' בנשמות, יעקב וישראל. והענין בזה, דבחי' יעקב היינו שאין בו עדיין הענין דכי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל^מב (ער האַלט נאָך ניט באַ דעם ותוכל), שלכן הוא בבחי' יעקב, כמ"ש^מג בבטן עקב את אחיו, והיינו, שיש בו עדיין בחי' עשו, וצריך מלחמות ותחבולות לפעול שלא יהי' מושל ושולט עליו, אלא שאעפ"כ הוא בחי' יעקב, יו"ד עקב^מד, שנמשך בו המשכה משם הוי', הי' הוה ויהי' כאחד, שזה נותן לו כח לעבוד עבודתו באופן של אתכפיא עכ"פ. אמנם בחי' ישראל הוא כמ"ש כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, דאלקים בגימטריא הטבע, שמזה באים כל ההעלמות כו', וישראל הוא בחי' כי שרית עם אלקים, שהוא מושל ושולט על אלקים, ועם אנשים הם כחות המתפשטים משם אלקים, ולכן, בבחי' ישראל אין שום דבר המעלים לפניו, ועבודתו היא העבודה דאתהפכא. וב' עבודות אלו דיעקב וישראל, הם ב' אופני היחוד דיחו"ת ויחו"ע, יעקב הוא בחי' יחו"ת, וישראל הוא בחי' יחו"ע. וע"י ב' העבודות דיחו"ת ויחו"ע שנעשים ע"י ב' סוגי הנשמות דיעקב וישראל, נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים.

ו) והנה כל האמור לעיל הוא במי שהנהגתו היא כדבעי למהוי, והיינו, שעבודתו היא באופן דעבודת הצדיקים, הנה אצלו שם הוי'הוא בשלימות, כמ"ש^מה תמים תהי' עם הוי' אלקיך. אמנם, מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, הנה שם הוי' אצלו אינו בשלימות, לפי שפגם בו, כמ"ש^מו אם פגמתי באות יו"ד ונתחייבתי בבית דינך הצדק סקילה. דהנה^מז, סקילה היא על עון ע"ז, ואין הכוונה להחטא דע"ז בגסות דוקא, אלא גם בדקות וברוחניות, שגם עי"ז נעשה פגם באות יו"ד, שהרי אות יו"ד היא נקודה שאין בה התפשטות, ולמעלה יותר נקודה שאין בה ציור, ולכן שייך בה פגם גם ע"י עון ע"ז בדקות וברוחניות. והענין בזה, דכשם שע"ז בגשמיות ענינה שהוא משתחוה לכוכבים ולמזלות, היינו שמכופף ראשו וקומתו להכו"מ לפי שמקבל מהם השפעה, כמ"ש^מח ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, כמו"כ הוא גם ברוחניות, שכאשר מכניס את עצמו, ראשו ורובו בהעסק, לפי שחושב שמהעסק נשפע לו ההשפעה, הרי זה ג"כ ע"ז ברוחניות. דהנה, האמת הוא כמ"ש^מט וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה, והיינו שבתחלה צריך להיות הוי' אלקיך, שהו"ע העבודה והידיעה בענין הוי' הוא האלקים, שאז דוקא אפשר להיות בכל אשר תעשה, ושהעשי' שלו תהי' כדבעי, היינו שעשיית העסק תהי' רק כלי לברכת הוי'. אבל כאשר חסרה ההקדמה דהוי' אלקיך, היינו שאינו עוסק בענין הוי' הוא האלקים, הנה מצד זה הוא מכניס את עצמו ראשו ורובו בהעסק, עם תחבולות שונות, שעי"ז הוא מפריד את עצמו וגם את הענינים שעוסק בהם כו', והו"ע ע"ז ברוחניות. וכמו"כ הוא גם בעבודה, שכאשר חושב שכל עבודתו היא בכחו ועוצם ידו, כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה^נ, והיינו שיש לו חיל אמיתי, שהתורה קוראתו בשם חיל, אך הוא חושב שחיל זה בא בכחו ועצם ידו, שהרי העבודה נקנית ע"י היגיעה דוקא, כמאמר^נא יגעת ומצאת, וכיון שהתייגע על זה, לכן חושב שכחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, הנה ענין זה הוא ג"כ ע"ז ברוחניות, והיינו לפי שהאמת הוא שהוי' אלקיך, שהוי' הוא כחך וחיותך, שהוא הנותן לך כח לעשות חיל^נב. וע"י הענין דע"ז בדקות נעשה הפגם שפגמתי באות יו"ד ונתחייבתי בבית דינך הצדק סקילה, דסקילה היא באופן שמניח אבן על לבו^נג, והיינו שנעשה לבו כלב האבן, דתמורת זה שבהתבוננותקלה צריך להיות התעוררות ופתיחת הלב, נעשה לבו כלב האבן, שהו"ע טמטום הלב. וכמו"כ ישנו גם הפגם באות ה"א, אם פגמתי באות ה"א ונתחייבתי בבית דינך שריפה. והענין בזה, דהנה, אות ה"א מורה על התפשטות לאורך ורוחב, בחי' הבינה, והו"ע ההתבוננות בענין הוי' הוא האלקים, שמצד זה נעשה התעוררות המדות כנ"ל. והפגם באות ה"א היינו שמכניס מדותיו בעניני תאוות כו', ומצד זה נתחייבתי בבית דינך שריפה, שנשרף בהאש זרה, והיינו שנשרף לגמרי בתאוותיו עד כדי כך שנעשה משוקע בתאוות אפילו בענינים שאינו רוצה בהם (אפילו דאָס וואָס ער וויל שוין ניט) והם גם נגד שכלו, אפילו שכלו האנושי, והיינו, שנכנס בו רוח שטות^נד, נגד שכלו האנושי ורצונו, ונעשה משוקע לגמרי בעניני תאוות, בתאות היתר ולמטה יותר^נה. וכמו"כ ישנו הפגם באות וא"ו, דאות וא"ו הו"ע המדות, והפגם באות וא"ו הוא עי"ז שמגרה את היצה"ר ומכניס מדותיו בענינים הלא טובים, ומצד זה נתחייבתי בבית דינך הרג, שהו"ע הפרדת הלב מן המוח. וכמו"כ ישנו הפגם באות ה"א (אחרונה), שהוא הפועל, ומצד זה נתחייבתי בבית דינך חנק, שהוא העדר הפועל.

והנה כאשר פגם באחד האותיות דשם הוי', שאז השם הוי' אינו בשלימות אצלו לפי שפגם בחלק אחד ממנו, ובמילא אינו יכול להמשיך משם הוי' לפי שאינו בשלימות, אזי העצה היא כמ"ש^נו ויצעקו אל הוי', ותתפלל על הוי'^נז, והוא ע"י המרירות שמתמרמר בנפשו על מעמדו ומצבו, שמצד זה הנה בכה יבכה במר נפשו, דכאשר מתבונן במעמדו ומצבו אזי מיד בכה יבכה במר נפשו על מצבו הלא טוב, וכמו העני, שכאשר רק נזכר על מצבו אזי מיד בוכה במר נפשו^נח, כמו"כ הוא במי שפגם באחד האותיות דשם הוי', שמיד שמתבונן במצבו אזי מתמרמר מאד בנפשו, והמרירות היא בעומק נפשו, בחי' בכל מאדך, שעי"ז הוא מגיע למעלה מהוי', ומשם היא ההמשכה כו'.

ז) ובזה יובן מ"ש והתודו את חטאתם גו' וחמישיתו יוסף עליו, דהנה^נט, חמישיתו הוא בחי' יחידה, דכשם שהחומש כפשוטו חלוק מהקרן, כמו"כ הוא ברוחניות, שארבע ידות הם הקרן של הנשמה,שהו"ע הד' אותיות דשם הוי' (בחי' מעשה דיבור מחשבה ושכל), והחומש הוא בחי' היחידה שלמעלה מהם. וכן הוא למעלה, שחמישית מורה על בחי' שלמעלה מהשתלשלות, שזהו מ"ש^ס חמישית לפרעה (וארבע הידות יהי' לכם), ואיתא בזהר^סא שענינו של פרעה הוא דבי' אתפריעו ואתגליאו כל נהורין, היינו שבעוה"ז דוקא, עלמא דאתגליא, צריך לגלות ולהמשיך כל המדריגות, עד לבחי' החמישית, שלמעלה מהשתלשלות. וזהו מ"ש וחמישיתו יוסף עליו, שמי שפגם בד' אותיות שם הוי', צריך להוסיף עוד חומש, היינו שעבודתו צריכה להיות בבחי' היחידה, שלמעלה משם הוי' שבנפש, ועי"ז הוא מגיע למעלה משם הוי', שמשם הוא תקון הפגמים, כמ"ש^סב אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך, היינו, שסליחת העונות היא מבחי' אנכי אנכי דוקא שלמעלה מהשתלשלות, וכמ"ש בזהר^סג ע"פ^סד ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, מאן ישוב ישוב עתיקא קדישא, היינו שהתקון הוא מבחי' עתיק, לשון המעתיק^סה הרים, שלמעלה מהשתלשלות, והיינו לפי שלגבי עתיק הנה הוי' דז"א כאלקים יחשב^סו, ולכן משם הוא יכבוש עונותינו, תקון כל הפגמים שנעשו בשם הוי'. וזהו מ"ש וחמישיתו יוסף עליו הוא תקון על אכילת הקודש. והענין בזה, דהנה כתיב^סז קדש ישראל להוי' גו' כל אוכליו יאשמו, קדש ישראל להוי' הוא השם הוי' שבנפש, וכאשר פגם בהשם הוי', אזי נאכל (עס ווערט אויפגעגעסן) הבחי' דקדש ישראל, שזהו מ"ש כל אוכליו (ולכן) יאשמו, ונתן לאשר אשם לו, שהשבת האשם הוא ע"י הוספת החומש דוקא, שהיא העבודה בבחי' יחידה. ועפ"ז מובן מ"ש והתודו את חטאתם אשר עשו בענין וחמישיתו יוסף עליו דוקא, דכיון שמ"ש וחמישיתו יוסף עליו הוא (לא ענין פרטי, אלא) כללות ענין התשובה, לכן נאמר כאן סדר התשובה, שבכדי שתהי' התשובה תשובה מעלייתא צ"ל קרבן וגם וידוי דברים, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ באריכות^סח, שע"י הוידוי דברים הורג גם את גוף הקליפות (נוסף על הוצאת הנפש ע"י החרטה ועקירת הרצון).ח) והנה הענין דחמישיתו יוסף עליו ישנו גם בזמני השנה, ועיקרו ביום הכפורים שהוא זמן תשובה לכל^סט, וזהו שהתפלות דיום הכפורים חלוקים מהתפלות דכל השנה, שהתפלות דכל השנה הם ג' או ד', בימי החול יש ג' תפלות, ובשבת וימים טובים וראשי חדשים יש ד' תפלות, שכל זה הוא בהגבלה, אמנם ביום הכפורים יש חמש תפלות, והיינו, לפי שיום הכפורים הוא זמן התשובה לתקן הפגמים ע"י ההמשכה שלמעלה משם הוי', כמ"ש^ע כי ביום הזה יכפר עליכם גו' (יכפר עליכם סתם, ולא נאמר מי יכפר^עא) לפני הוי' תטהרו, שהטהרה היא למעלה משם הוי', לכן צ"ל ביום הכפורים חמש תפלות, לפי שאז העבודה היא מבחי' היחידה דוקא. וכמו"כ הוא גם ביום הכפורים גופא, הנה עם היות שעיצומו של יום מכפר^עב במשך כל היום, מתחלת יום הכפורים עד רגע האחרונה, מ"מ, עיקר התשובה היא בתפלת נעילה דוקא, היינו, לא בד' תפלות שלפנ"ז שדוגמתם יש גם בכל השנה, שאז העבודה היא ע"ד עבודת הצדיקים, אלא בתפלת נעילה דוקא, תפלה החמישית. וזהו שבתפלת נעילה אומרים אתה נותן יד לפושעים, דאתה נותן יד הוא המשכת יד החמישית, שהוא ההמשכה על התשובה^עג.

וזהו ג"כ הענין שאחרי נעילה אומרים שמע ישראל, ברוך שם והוי' הוא האלקים. דהנה נת"ל שענין התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, דזהו קחו עמכם דברים, דברים הרבה, שהם הדברים דתומ"צ, לכן הנה מיד אחרי יום הכפורים אומרים פסוקי שמע וברוך שם, היינו שאומרים סדר העבודה שצריך להיות, שהו"ע העבודה דיחו"ע ויחו"ת, שזהו סדר העבודה מכאן ולהבא שאפשר להיות אחרי תקון הפגמים. וזהו ששמע ישראל אומרים פעם אחת וברוך שם אומרים ג"פ, כי, שמע ישראל הוא יחו"ע שהוא באצילות, וברוך שם הוא יחו"ת שהוא בג' עולמות בי"ע, וכנגדם אומרים ברוך שם ג"פ. ומסיימים הוי' הוא האלקים ז"פ, לפי שכל ענין העבודה דיחו"ע ויחו"ת בשנה הבאה הוא להיות היחוד דהוי' הוא האלקים (ע"י ההמשכה מעתיקא, ששם הנה גם הוי' כאלקים יחשב), והאמירה ז"פ היא שממשיכים ענין זה בכל הז' מדות, שמצד זה אפשר להיות העבודה דיחו"ע ויחו"ת.ט) וזהו שובה ישראל עד הוי' אלקיך, שובה ישראל היינו שצריך להשיב את בחי' ישראל, דכיון שפגם בו, כנ"ל בפירוש קדש ישראל לה' כל אוכליו גו', לכן צריך להשיב את בחי' ישראל, והתשובה צריכה להיות עד הוי' אלקיך, היינו שצריך להגיע לבחי' עתיקא דשם הוי' הוא אלקיך, היינו שהוי' דז"א כאלקים יחשב, וזהו אומרו עד הוי' אלקיך (עד דייקא), היינו, עד למקום כזה ששם הוי' הוא אלקיך. וממשיך בכתוב קחו עמכם דברים, שהו"ע הוידוי דברים, כי בענין התשובה צריך להיות גם וידוי דברים. ועוד פירוש בקחו עמכם דברים, שקאי על דברים הרבה דתורה ומצוות, דכיון שהתשובה היא חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, לכן צריך ליקח עמו דברים הרבה, שמכאן ולהבא תהי' הנהגתו כדבעי בקיום התומ"צ לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ובאופן שמתוך בריאות הנכונה והרחבת הדעת משלימים את הכוונה דדירה בתחתונים.

**********

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org