חלק ראשון; ליקוטי אמרים, פרק ה׳

פרק ה[מ: ד טבת] [פ: ל כסלו]ולתוספת ביאור, באר היטב לשון ״תפיסא״ שאמר אליהו: ״לית מחשבה תפיסא בך כו׳״. הנה, כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל, הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו. וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו. דרך משל: כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה, וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה, הלכה זו, היא חכמתו ורצונו של הקדוש־ברוך־הוא, שעלה ברצונו, שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך – יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם, לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום, מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקדוש־ברוך־הוא, שאם יטעון זה כך וזה כך, יהיה הפסק כך, הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים, הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקדוש־ברוך־הוא, דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו, כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו, וגם שכלו מלובש בהם. והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות, להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. [פ: א טבת]וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות, ואפילו על מצות התלויות בדבור, ואפילו על מצות תלמוד תורה שבדבור. כי על ידי כל המצות שבדבור ומעשה, הקדוש־ברוך־הוא מלביש את הנפש, ומקיפה אור ה׳ מראשה ועד רגלה, ובידיעת התורה, מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה׳, הנה גם חכמת ה׳ בקרבו – מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה, איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפשט־רמז־דרוש־סוד. ולפי שבידיעת התורה, התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם, לכן נקראת בשם ״לחם״ ו״מזון הנפש״. כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש, ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו, ואזי יחיה ויתקים, כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים – נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה, מחיי החיים אין־סוף ברוך־הוא המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה. וזהו שכתוב: ״ותורתך בתוך מעי״, וכמו שכתוב ב״עץ חיים״ שער מ״ד פרק ג׳, שלבושי הנשמות בגן עדן הן המצות, והתורה היא המזון לנשמות שעסקו בעולם הזה בתורה לשמה, וכמו שכתוב בזהר ויקהל דף ר״י. ו״לשמה״, היינו כדי לקשר נפשו לה׳ על ידי השגת התורה, איש כפי שכלו, כמו שכתוב ב״פרי עץ חיים״. [והמזון היא בחינת אור פנימי, והלבושים בחינת מקיפים. ולכן אמרו רבותינו־זכרונם־לברכה, שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצות, לפי שהמצות הן לבושים לבד, והתורה היא מזון וגם לבוש לנפש המשכלת, שמתלבש בה בעיונה ולמודה, וכל שכן כשמוציא בפיו בדבור, שהבל הדבור נעשה בחינת אור מקיף, כמו שכתוב ב״פרי עץ חיים״]: