חלק ראשון; ליקוטי אמרים, פרק נ״ג

פרק נג[מ: ג סיון] [פ: א סיון]והנה, כשהיה בית ראשון קיים, שבו היה הארון והלוחות בבית קדשי קדשים – היתה השכינה, שהיא מלכות דאצילות, שהיא בחינת גילוי אור־אין־סוף ברוך־הוא, שורה שם, ומלובשת בעשרת הדברות, ביתר שאת ויתר עז, בגילוי רב ועצום יותר מגילויה בהיכלות קדשי קדשים שלמעלה בעולמות עליונים. כי עשרת הדברות הן כללות התורה כולה, דנפקא מגו חכמה עילאה, דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא, וכדי לחקקן בלוחות אבנים גשמיים – לא ירדה ממדרגה למדרגה, כדרך השתלשלות העולמות עד עולם הזה הגשמי, כי עולם הזה הגשמי – מתנהג בהתלבשות הטבע הגשמי, ״והלוחות – מעשה אלהים המה, והמכתב – מכתב אלהים הוא״, למעלה מהטבע של עולם הזה הגשמי, הנשפע מהארת השכינה שבהיכל קדשי קדשים דעשיה, שממנה נמשך אור וחיות לעולם העשיה, שגם עולם הזה בכללו, אלא, בחינת חכמה עילאה דאצילות, שהיא כללות התורה שבי׳ הדברות, נתלבשה במלכות דאצילות ודבריאה לבדן, והן לבדן המיוחדות באור־אין־סוף שבתוכן – הן הנקראות בשם ״שכינה״, השורה בקדשי קדשים דבית ראשון, על ידי התלבשותה בי׳ הדברות החקוקות בלוחות שבארון בנס ומעשה אלהים חיים [הוא ״עלמא דאתכסיא״, המקנן בעולם הבריאה, כנודע ליודעי חן]. [מ: ד סיון] [פ: ב סיון]ובבית שני שלא היה בו הארון והלוחות, אמרו רבותינו־זכרונם־לברכה, שלא היתה שכינה שורה בו, פירוש, מדרגת שכינה שהיתה שורה בבית ראשון שלא כדרך השתלשלות העולמות. אלא, בבית שני, היתה שורה כדרך השתלשלות והתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה, ודבריאה במלכות דיצירה, ודיצירה בהיכל קדשי קדשים דעשיה, וקדשי קדשים דעשיה היה מתלבש בקדשי קדשים שבבית המקדש שלמטה, ושרתה בו השכינה – מלכות דיצירה המלובשת בקדשי קדשים דעשיה, ולכן לא היה רשאי שום אדם ליכנס שם, לבד כהן גדול ביום הכפורים. – ו״משחרב בית המקדש אין לו להקדוש־ברוך־הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד״, ו״אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה – שכינה עמו״, כדאיתא בברכות פרק קמא, פירוש ״שכינה עמו״ – כדרך השתלשלות והתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה ויצירה ועשיה. כי תרי״ג מצות התורה, רובן ככולן הן מצות מעשיות, וגם התלויות בדבור ומחשבה, כמו תלמוד תורה וברכת המזון וקריאת שמע ותפלה – הא קיימא לן, ד״הרהור – לאו כדבור דמי״, ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור וכוונה לבד, עד שיוציא בשפתיו, וקיימא לן ד״עקימת שפתיו הוי מעשה״. ותרי״ג מצות התורה עם שבע מצות דרבנן – בגימטריא ״כת״ר״, שהוא רצון העליון ברוך הוא המלובש בחכמתו יתברך, המיוחדות באור־אין־סוף ברוך־הוא בתכלית היחוד. ו״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ היא תורה שבעל פה דנפקא מחכמה עילאה, כמו שכתוב בזהר ד״אבא יסד ברתא״. [מ: ה סיון] [פ: ג סיון]וזהו שאמר הינוקא: ״דנהורא עילאה דאדליק על רישיה״ היא שכינתא – ״אצטריך למשחא״, פירוש, להתלבש בחכמה, הנקראת ״שמן משחת קדש״, כמו שכתוב בזהר, ו״אינון עובדין טבין״ – הן תרי״ג מצות הנמשכות מחכמתו יתברך, כדי לאחוז אור השכינה בפתילה, היא נפש החיונית שבגוף, הנקראת פתילה על דרך משל. כי, כמו שבנר הגשמי, האור מאיר על ידי כליון ושריפת הפתילה הנהפכת לאש, כך, אור השכינה שורה על נפש האלהית על ידי כליון נפש הבהמית והתהפכותה מחשוכא לנהורא וממרירו למתקא – בצדיקים, או לפחות, על ידי כליון לבושיה שהן מחשבה דבור ומעשה, והתהפכותן מחשך הקליפות לאור ה׳ אין־סוף ברוך־הוא המלובש ומיוחד במחשבה דבור ומעשה של תרי״ג מצות התורה – בבינונים. כי על ידי התהפכות נפש הבהמית, הבאה מקליפת נוגה, מחשוכא לנהורא וכו׳ – נעשה בחינת ״העלאת מיין נוקבין״, להמשיך אור השכינה, היא בחינת גילוי אור־אין־סוף ברוך־הוא, על נפשו האלהית שבמוחין שבראשו. ובזה יובן היטב מה שכתוב: ״כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא״, וכמו שנתבאר במקום אחר: נשלם חלק ראשון בﬠזרת ה׳ יתברך ויתﬠלה