יחוד הראוי לביאה

יחוד הראוי לביאה

שתי הדעות האלו, אם צריך דוקא יחוד הראוי לביאה, או דסגי אף בזה שנכנסים למקום צנוע, מובאים בשו"ע (אהע"ז סי' סא ס"א): "כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה אע"ג שלא נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובה ותוספת אם תתאלמן או תתגרש. במה דברים אמורים כשראויה לביאה, אבל אם היתה נדה ואחר כך כנסה לחופה ונתייחד עמה אינה כאשתו, אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה, מאחר שהיתה נדה¹. ויש אומרים דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה, אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה".

רואים אנו כאן, שכולם מודים שלענין תוספת כתובה אינה כנשואה עד שיהי' יחוד הראוי לביאה. אמנם לשאר הלכות אירוסין ונישואין יש שתי דעות, הרמב"ם סובר שאין הנישואין נגמרים עד שיהי' יחוד הראוי לביאה, והרא"ש סובר, דסגי במה שנכנסים למקום צנוע.

והמקור לשתי דעות אלו הוא במשנה (כתובות נד, ב): "אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רוצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף. נתארמלה או נתגרשה ... מן הנשואין גובה את הכל, מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה". היינו שאם הבעל כתב לה כתובה ותוספת כתובה בין אירוסין לנישואין, ואחר כך מת הבעל, אם הוא מת לפני הנישואין אזי מקבלת האשה רק עיקר כתובה, ואם מת אחר הנישואין אזי מקבלת האשה גם את תוספת הכתובה.

ובגמרא שם (נו, א): "בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נידה מהו ... חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא, או דלמא לא שנא, תיקו".

וסובר הרמב"ם (הל' אישות פ"י ה"ב) שאיבעיא זאת היא לא רק לענין תוספת כתובה, אלא גם לכל שאר הלכות נישואין, ועלתה בתיקו, לכן לא הוי חופה עד שתהי' ראויה לביאה. אמנם הרא"ש חולק על הרמב"ם, וכתב (כתובות פ"ה סי' ו): "והמדקדק בשמועה זו יבין דפשיטא ליה דחופת נדה הוי חופה, אלא דמיבעיא ליה ... דאע"ג דחופתה חופה, לא כתב לה [תוספת כתובה] אדעתא דחופה שאינה ראויה לביאה".

ועוד הוסיף וכתב הרמב"ם שם (הל' אישות פ"י ה"ו): "ולא תנשא נדה עד שתטהר, ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר". והיינו כיון שהנישואין אינם נגמרים עד שתטהר ויהי' יחוד הראוי לביאה, וכיון ששבע הברכות שאנו מברכים הן ברכות נישואין, לכן אם קורה שהאשה נטמאה לפני החתונה, אין לברך את השבע הברכות בשעת החופה, כי אם אחר שתטהר.

אמנם לא קיי"ל כדעת הרמב"ם בזה, וסגי ביחוד שאינו ראוי לביאה, וגם בחופת נדה מברכים שבע ברכות מיד, ואין מחכים עד שתטהר; אלא שלכתחלה משתדלים שיהיו הנישואין כשהיא טהורה.

וכך נפסק בשו"ע (אהע"ז סי' סא ס"ב): "כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר". והגיה הרמ"א: "ועכשיו המנהג שלא לדקדק, ואין ממתינין". ויתירה מזו כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות קודש ח"ז אגרת א'תתקנו): "ידוע פסק נשיאינו רבותינו הקדושים, וכן שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אדמו"ר הצמח צדק, אשר לא הקפידו על חופת נדה".

והיינו שאף אם נטמאה הכלה קודם החתונה, עושים החופה מיד, ומכניסים את החתן והכלה לחדר היחוד, שהוא מקום צנוע, אף שנשארים שם אנשים והוי יחוד שאינו ראוי לביאה, וכמבואר בשוע"ר (או"ח סי' שלט ס"ח): "ונתייחדה עמו על ידי ב' שומרים, שאין זה יחוד הראוי לביאה". ומברכים מיד שבע ברכות, וסומכים על דעת הרא"ש דסגי ביחוד שאינו ראוי לביאה.

אמנם בשעה שהיא טהורה, אזי משתדלים שיהיו הנישואין אף לדעת הרמב"ם, ולכן אחרי שנכנסים לחדר היחוד, יוצאים כולם מהחדר, ונשארים שם החתן והכלה בלבדם, שהם הנישואין לדעת הרמב"ם.

ויתירה מזו משתדלים, שעדי הקדושין יעמדו ליד חדר היחוד, ויהי' יחוד בשיעור הראוי לביאה², כדי שיהיו שני עדים כשרים גם על הנישואין לדעת הרמב"ם.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org