חלק ראשון; ליקוטי אמרים, פרק כ׳

פרק כ[מ: יא שבט] [פ: ה שבט]והנה מודעת זאת לכל, כי מצות ואזהרת עבודה זרה, שהם שני דברות הראשונים, ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״, הם כללות כל התורה כולה; כי דבור ״אנכי״ – כולל כל רמ״ח מצות עשה, ו״לא יהיה לך״ – כולל כל שס״ה מצות לא תעשה, ולכן שמענו ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ לבד מפי הגבורה כמאמר רבותינו־זכרונם־לברכה, מפני שהם כללות התורה כולה. ולבאר היטב ענין זה, צריך להזכיר תחלה בקצרה ענין ומהות אחדותו של הקדוש־ברוך־הוא, שנקרא ״יחיד ומיוחד״, ״וכל מאמינים שהוא לבדו הוא״, כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש, וכמו שאומרים: ״אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא כו׳״, פירוש – ״הוא״ ממש בלי שום שינוי, כדכתיב: ״אני ה׳ לא שניתי״. כי, עולם הזה וכן כל העולמות העליונים – אינם פועלים שום שינוי באחדותו יתברך בהבראם מאין ליש. שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם, כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם, משום דכולא קמיה כלא חשיב, וכאין ואפס ממש. [מ: יב שבט]כי התהוות כל העולמות עליונים ותחתונים מאין ליש, וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה, אינו אלא דבר ה׳ ורוח פיו יתברך המלובש בהם. [פ: ו שבט]ולמשל, כמו בנפש האדם, כשמדבר דבור אחד; שדבור זה לבדו כלא ממש, אפילו לגבי כללות נפשו המדברת, שהוא בחינת לבוש האמצעי שלה, שהוא כח הדבור שלה, שיכול לדבר דבורים לאין קץ ותכלית; וכל שכן לגבי בחינת לבוש הפנימי שלה שהוא המחשבה, שממנה נמשכו הדבורים והיא חיותם; ואין צריך לומר לגבי מהות ועצמות הנפש, שהן עשר בחינותיה הנזכרות לעיל: חכמה־בינה־דעת כו׳, שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו המלובשות בדבור זה כשמדבר, כי המחשבה היא גם כן בחינת אותיות כמו הדבור, רק שהן רוחניות ודקות יותר. [מ: יג שבט]אבל עשר בחינות חכמה־בינה־דעת כו׳, הן שרש ומקור המחשבה, ואין בהם בחינת אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה. למשל, כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם, קודם שעולה מהלב אל המוח לחשב ולהרהר בה – אין בה בחינת אותיות עדיין, רק חפץ פשוט וחשיקה בלב אל הדבר ההוא הנחמד אצלו. וכל שכן קודם שנפלה התאוה והחמדה בלבו לאותו דבר, רק היתה בכח חכמתו ושכלו וידיעתו, שהיה נודע אצלו אותו דבר שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה להשיגו ולידבק בו, כגון: ללמוד איזו חכמה, או לאכול איזה מאכל ערב, רק לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה בלבו בכח חכמתו ושכלו וידיעתו, ואחר כך חזרה ועלתה מהלב למוח – לחשב ולהרהר בה איך להוציא תאותו מכח אל הפועל להשיג המאכל, או למידת החכמה בפועל, הרי בכאן נולדו בחינות אותיות במוחו, שהן אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם כל ענייני העולם: