חלק שני; שער היחוד והאמונה, פרק ו׳

פרק ו[מ: יז סיון] [פ: טז סיון]והנה, שם ״אלהים״, הוא שם מדת הגבורה והצמצום, ולכן הוא גם כן בגימטריא ״הטבע״, לפי שמסתיר האור שלמעלה – המהוה ומחיה העולם, ונראה, כאילו העולם עומד ומתנהג בדרך הטבע. ושם ״אלהים״ זה, הוא מגן ונרתק לשם הוי״ה, להעלים האור והחיות הנמשך משם הוי״ה ומהוה מאין ליש, שלא יתגלה לנבראים ויבטלו במציאות. והרי – בחינת גבורה זו וצמצום הזה, הוא גם כן בחינת חסד שהעולם יבנה בו, וזו היא בחינת גבורה הכלולה בחסד. [מ: יח סיון] [פ: יז סיון]והנה, מהתכללות המדות זו בזו, נראה לעין ד״איהו וגרמוהי חד״, שהן מדותיו, כי מאחר שהן ביחוד גמור עמו, לכן הן מתייחדות זו בזו וכלולות זו מזו, כמאמר אליהו: ״ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון וכו׳, ובר מינך לית יחודא בעילאי כו׳״. וזהו שכתוב: ״והשבות אל לבבך, כי ה׳ הוא האלהים״, פירוש, ששני שמות אלו – הם אחד ממש, שגם שם ״אלהים״ המצמצם ומעלים האור, הוא בחינת חסד – כמו שם הוי״ה, משום שמדותיו של הקדוש־ברוך־הוא מתיחדות עמו ביחוד גמור, והוא ושמו אחד, שמדותיו הן שמותיו. ואם כן, ממילא תדע ש״בשמים ממעל ועל הארץ מתחת – אין עוד״, פירוש, שגם הארץ החומרית שנראית יש גמור לעין כל, היא אין ואפס ממש לגבי הקדוש־ברוך־הוא, כי שם ״אלהים״ אינו מעלים ומצמצם אלא לתחתונים, ולא לגבי הקדוש־ברוך־הוא, מאחר שהוא ושמו ״אלהים״ – אחד, ולכן, גם הארץ ומתחת לארץ הן אין ואפס ממש לגבי הקדוש־ברוך־הוא, ואינן נקראות בשם כלל, אפילו בשם ״עוד״ שהוא לשון טפל, כמאמר רבותינו־זכרונם־לברכה ״יהודה ועוד לקרא״, וכגוף שהוא טפל לנשמה וחיות שבתוכו [וזהו שכתוב: ״אהללה ה׳ בחיי, אזמרה לאלהי בעודי״, שהחיים נמשכים משם הוי״ה, וה״עוד״ שהוא הגוף הטפל – משם ״אלהים״], לפי שהנשמה אינה מהוה הגוף מאין ליש, אבל הקדוש־ברוך־הוא המהוה את הכל מאין ליש – הכל בטל במציאות אצלו, כמו אור השמש בשמש. [מ: יט סיון] [פ: יח סיון]ולכן הוצרך הכתוב להזהיר ״וידעת היום והשבות אל לבבך וגו׳״, שלא תעלה על דעתך שהשמים וכל צבאם והארץ ומלואה הם דבר נפרד בפני עצמו, והקדוש־ברוך־הוא ממלא כל העולם כהתלבשות הנשמה בגוף, ומשפיע כח הצומח בארץ, וכח התנועה בגלגלים, ומניעם ומנהיגם כרצונו, כמו שהנשמה מניעה את הגוף ומנהיגתו כרצונה. אך באמת, אין המשל דומה לנמשל כלל, כי הנשמה והגוף הם באמת נפרדים זה מזה בשרשם, כי אין התהוות שרש הגוף ועצמותו – מנשמתו, אלא – מטפות אביו ואמו, וגם אחרי כן, אין גידולו מנשמתו לבדה, אלא על ידי אכילת ושתיית אמו כל תשעה חדשים, ואחר כך על ידי אכילתו ושתייתו בעצמו, מה־שאין־כן השמים והארץ, שכל עצמותם ומהותם נתהוה מאין ואפס המוחלט – רק בדבר ה׳ ורוח פיו יתברך, וגם עדיין נצב דבר ה׳ לעולם, ושופע בהם תמיד בכל רגע, ומהוה אותם תמיד מאין ליש, כהתהוות האור מהשמש בתוך גוף כדור השמש עצמו דרך משל, ואם כן, הם בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה׳ ורוח פיו יתברך, המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך כמו שיתבאר לקמן, כביטול אור השמש בשמש. רק שהן הן גבורותיו, במדת הגבורה והצמצום, להסתיר ולהעלים החיות השופע בהם, שיהיו נראים השמים והארץ וכל צבאם כאילו הם דבר בפני עצמו. אך אין הצמצום וההסתר אלא לתחתונים, אבל לגבי הקדוש־ברוך־הוא – ״כולא קמיה כלא ממש חשיבי״, כאור השמש בשמש, ואין מדת הגבורה מסתרת חס ושלום לפניו יתברך, כי איננה דבר בפני עצמו אלא ״ה׳ הוא האלהים״: