חלק שני; שער היחוד והאמונה, פרק י״א

פרק יא[מ: ז תמוז] [פ: ג תמוז]והנה, גם עשרה מאמרות, גם כן נקראו בשם ״מאמרות״ לגבי הנבראים בלבד. כי כמו שהמדות שבנשמת האדם, כשבאות להתגלות במעשה, הן באות מלובשות באותיות המחשבה, כגון, מדת חסד ורחמים שבנשמה, אי אפשר לבא לידי התגלות בפועל ממש, כי אם על ידי שמחשב בדעתו ומהרהר מעשה הצדקה וחסד לעשותה בפועל ממש, כי אי אפשר לעשות בלי מחשבה, ואם מצוה לאחרים לעשות, כמו המלך, אזי מתלבשת מדת החסד וגם אותיות המחשבה – באותיות הדבור [וכן כשמדבר דברי חסד ורחמים לרעהו] כך על דרך משל, מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא, כשבאות לבחינת התגלות פעולתן בתחתונים, נקרא גילוי זה והמשכת פעולה זו – בשם ״מאמר״ ו״צירוף אותיות״, שהרי אי אפשר שתהיה שום פעולה נמשכת ממדותיו הקדושות בלי צירופים הנקראים בשם ״אותיות״. כגון, לבריאת האור ממדת החסד – נמשך ממנה המשכת פעולה וכח לפעול ולברוא בו את האור, והמשכת כח זה וחיות זו, נקראת בשם מאמר ואותיות ״יהי אור״. כי אף שאינן כאותיות מחשבה שלנו חס ושלום, מכל מקום, הם ענין המורה על התהוות האור מאין ליש, שלכן נברא האור מהמשכת כח זה, ולא נבראו ממנו דברים אחרים שנבראו גם כן ממדת חסד, כמו מים וכיוצא בהם, מפני שנתלבשו בהם כחות בבחינות צירופים אחרים, המורים על התהוות המים וכיוצא. ונמצא, כי כל חיות וכחות הנמשכות ממדותיו הקדושות לתחתונים לבראם מאין ליש ולהחיותם ולקיימם – נקראות בשם ״אותיות הקדושות״, שהן בחינת המשכת החיות מרצונו וחכמתו ומדותיו להתהוות עולמות ולהחיותם. והם שני מיני עולמות: עלמין סתימין דלא אתגליין, הם המתהוים וחיים וקיימים מכחות והמשכות נעלמות, כמו אותיות המחשבה שבנשמת האדם על דרך משל; ו״עלמין דאתגליין״, נבראו וחיים מהתגלות שנתגלו כחות והמשכות הנעלמות, הנקראות בשם ״אותיות המחשבה״, וכשהן בבחינת התגלות להחיות עלמין דאתגליין, נקראות בשם ״מאמרות״ ו״דבר ה׳״ ו״רוח פיו״, כמו אותיות הדבור באדם על דרך משל, שהן מגלות לשומעים מה שהיה צפון וסתום בלבו. [מ: ח תמוז] [פ: ד תמוז]אבל באמת, בחינת אותיות הדבור של מעלה – היא למעלה מעלה ממדרגת ומהות חכמה ושכל הנבראים, שהרי במאמר ואותיות ״נעשה אדם בצלמינו וגו׳״ – נברא האדם בעל חכמה ושכל, או אפילו בהבל העליון לבד, כדכתיב: ״ויפח באפיו נשמת חיים״, ואם כן, הדבור והבל העליון, הוא מקור החכמה והשכל שבנשמת אדם הראשון, הכוללת כל נשמות הצדיקים, שהם גדולים ממלאכי השרת. והיינו, לפי שאותיות דיבורו יתברך הן בחינות המשכות כחות וחיות ממדותיו יתברך, המיוחדות במהותו ועצמותו בתכלית היחוד, שהוא למעלה מעלה לאין קץ ממדרגת חכמה שבנבראים. ולא נקראו בשם ״אותיות״ לגבי הנבראים, אלא לגבי מדותיו יתברך בכבודן ובעצמן. והנה הן כ״ב מיני המשכות חיות וכחות שונים זה מזה, שבהן נבראו כל העולמות עליונים ותחתונים וכל הברואים שבתוכם, שכך עלה ברצונו וחכמתו יתברך לברוא העולם בכ״ב מיני המשכות שונות דוקא, לא פחות ולא יותר. והן הן כ״ב אותיות הקבועות בפה ולשון, כדתנן בספר יצירה [ותמונתן בכתב – היא מורה על ציור ההמשכה, כמו שיתבאר לקמן] – שגם אותיות הדבור והמחשבה שבנפש האדם, הן המשכות מהשכל והמדות שבנפש, ממהותן ועצמותן, כמו שנתבאר במקום אחר: