ממון חבירו חשוד על השבועה ודוקא שיש עדים שלקח כו'"], כי שבועה חמורה היא, כמבואר בשבועות (לט. ושם) באריכות [ואמרו (יל"ש תשפ"ה. ספרי ?) בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו]. והוא אשר ע"י השבועה מתעוררים כחות יותר פנימיים באדם, שלכן אמרו (יו"ד סי' רג' ס"ו) אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזה מצוה ממל"ת או יתרשל מקיום מ"ע מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו. וגם כאן הבירור הוא ע"י שנשבעין, כי, כדי לדעת אם פעלה ההדרכה או התוכחה שיעשה המצוה או שיתרחק מהעבירה, הוא, ע"י בחינה אם היתה התוכחה באופן הנרצה, היינו שבאה מקרב נפשו פנימה ולא מחמת שנאה, וכרמז סמוכין דקרא (ויקרא יט' יז'-יח') לא תשנא גו' הוכח תוכיח גו' ואהבת לרעך, גם לא שדוחהו בשתי ידים (סוטה מז.) או שמוכיחו ברבים (ערכין טז:), שעיכ"ז התוכחה אינה פועלת פעולתה, ואדרבה עוד יכולה לגרום שיוסיף עון על חטאו, וכמו שרואין במוחש. אבל אם הוא נשבע, שזהו הוכחה שנגע לו הענין בפנימיות נפשו, הרי אמרו ( ) דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ועוד אמרז"ל (ברכות ו:) כל אדם שיש בו יר"ש דבריו נשמעין. ולכן בודאי פעלה התוכחה ויש לו חלק בטלית.
וכן השני צריך לישבע, שזהו הוראה שלא היתה תורתו מן השפה ולחוץ, ועד"ז במצות, כי אז אין לו חלק בטלית זה, שאין התומ"צ מגינים עליו – שזהו פעולת הלבושים כנ"ל – וכדמפרש בתוד"ה כל (חגיגה טו:) ודואג ואחיתופל דלא מגני להו תורתן לפי שלא הי' להם יראה כלל. ואמרו (ברכות יז.) תכלית חכ' תומע"ט – עיקרה של תורה שיהא עמה תשומע"ט, פירש"י. ומפרש שם בש"ס התוצאות דאם אינו כן – שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו כו'. אבל כשנשבע שיש לו חלק בהטלית, היינו שבפנימיות נפשו נגע למוד התורה וקיום המצות, יש לו בה. ואזי יחלוקו, כי השתתפות שניהם יש כאן.
והנה סוג שני בבנ"א והם הבינונים, שעליהם אמרז"ל (ברכות סא:) בינונים זו"ז – יצ"ט ויצה"ר – שופטן, היינו דבענין דתומ"צ דעסקינן בי', מתלקחת מלחמה בנפשו, והן היצ"ט והן היצה"ר מחווים דעתם במשפט איך יעשה. ולכן כשסו"ס עשה המצוה, ובאים לדון ע"ד הטלית, הנה המדריך ומוכיח טענתו כנ"ל כולה שלי, אבל העושה המצוה, שהוא בינוני, טוען שגם לולא המוכיח חציו טוב, כי בינוני הוא, ולכן החצי מגיע לחלקו. והבירור הוא כנ"ל, ע"י שנשבעין.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור