חלק ראשון; ליקוטי אמרים, פרק ל״ו

פרק לו[מ: ז אדר-ב'] [פ: כא אדר]והנה, מודעת זאת מאמר רבותינו־זכרונם־לברכה, שתכלית בריאת עולם הזה הוא – שנתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים. והנה, לא שייך לפניו יתברך בחינת מעלה ומטה, כי הוא יתברך ממלא כל עלמין בשוה. אלא ביאור הענין, כי קודם שנברא העולם היה הוא לבדו יתברך יחיד ומיוחד, וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם, וגם עתה כן הוא לפניו יתברך. רק שהשינוי הוא אל המקבלים חיותו ואורו יתברך, שמקבלים על ידי לבושים רבים המכסים ומסתירים אורו יתברך, כדכתיב: ״כי לא יראני האדם וחי״, וכדפירשו רבותינו־זכרונם־לברכה, שאפילו מלאכים הנקראים ״חיות״ אין רואין כו׳. וזהו ענין השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה, על ידי ריבוי הלבושים המסתירים האור והחיות שממנו יתברך, עד שנברא עולם הזה הגשמי והחומרי ממש, והוא התחתון במדרגה, שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו יתברך וחשך כפול ומכופל, עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא, שהן נגד ה׳ ממש, לומר: ״אני ואפסי עוד״. [מ: ח אדר-ב']והנה, תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה – אינו בשביל עולמות העליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך, אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון, שכך עלה ברצונו יתברך, להיות נחת רוח לפניו יתברך, כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא – שיאיר אור ה׳ אין־סוף ברוך־הוא במקום החשך והסטרא אחרא של כל עולם הזה כולו, ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך, מהארתו בעולמות עליונים, שמאיר שם על ידי לבושים והסתר פנים, המסתירים ומעלימים אור־אין־סוף ברוך־הוא שלא יבטלו במציאות. [מ: ט אדר-ב']ולזה נתן הקדוש־ברוך־הוא לישראל את התורה, שנקראת עוז וכח, וכמאמר רבותינו־זכרונם־לברכה, שהקדוש־ברוך־הוא נותן כח בצדיקים לקבל שכרם לעתיד לבא, שלא יתבטלו במציאות ממש באור ה׳ הנגלה לעתיד בלי שום לבוש, כדכתיב: ״ולא יכנף עוד מוריך [פירוש, שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש], והיו עיניך רואות את מוריך״, וכתיב: ״כי עין בעין יראו וגו׳״, וכתיב: ״לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו׳, כי ה׳ יהיה לך לאור עולם וגו׳״. ונודע, שימות המשיח, ובפרט כשיחיו המתים, הם תכלית ושלימות בריאת עולם הזה, שלכך נברא מתחילתו

הגהה
וקבלת שכר ﬠיקרו באלף השביﬠי, כמו שכתוב בלקוטי תורה מהאר״י זכרונו לברכה:

[מ: י אדר-ב'] [פ: כב אדר]וגם כבר היה לעולמים מעין זה, בשעת מתן תורה, כדכתיב: ״אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו״ – ״הראת״ ממש, בראיה חושיית, כדכתיב: ״וכל העם רואים את הקולות״ – ״רואים את הנשמע״, ופירשו רבותינו־זכרונם־לברכה: מסתכלים למזרח ושומעין את הדבור יוצא אנכי כו׳. וכן לארבע רוחות ולמעלה ולמטה, וכדפירשו בתיקונים ״דלית אתר דלא מליל מיניה עמהון כו׳״. והיינו, מפני גילוי רצונו יתברך בעשרת הדברות, שהן כללות התורה, שהיא פנימית רצונו יתברך וחכמתו, ואין שם הסתר פנים כלל, כמו שנאמר: ״כי באור פניך נתת לנו תורת חיים״. ולכן היו בטלים במציאות ממש, כמאמר רבותינו־זכרונם־לברכה ״שעל כל דבור פרחה נשמתן כו׳, אלא שהחזירה הקדוש־ברוך־הוא להן בטל שעתיד להחיות בו את המתים״, והוא טל תורה שנקרא ״עוז״, כמאמר רבותינו־זכרונם־לברכה: ״כל העוסק בתורה – טל תורה מחייהו כו׳״. [מ: יא אדר-ב']רק שאחר כך גרם החטא ונתגשמו הם והעולם, עד עת קץ הימין, שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם, ויוכלו לקבל גילוי אור ה׳, שיאיר לישראל על ידי התורה שנקראת ״עוז״. ומיתרון ההארה לישראל – יגיה חשך האומות גם כן, כדכתיב: ״והלכו גוים לאורך וגו׳״, וכתיב: ״בית יעקב לכו ונלכה באור ה׳״, וכתיב: ״ונגלה כבוד ה׳, וראו כל בשר יחדיו וגו׳״, וכתיב: ״לבוא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד ה׳ והדר גאונו וגו׳״, וכמו שאומרים: ״והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך וגו׳״: