ביעור כזית חמץ שנתערב בפחות מששים
בשוע"ר סי' תמב ס"א: "כזית חמץ דגן גמור שנתערב במין מאכל אחר אם יש בתערובת הזה טעם חמץ חייב לבערו בערב פסח מן התורה ואם לא ביערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא". ובס"ב: "ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח חייב לבערו מן העולם לגמרי אע"פ שכבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ כמו שיתבאר בסי' תמ"ו", והיינו מה שמבואר שם ס"א, במוצא חתיכת חמץ בפסח שצריך לבער ולברך אע"פ שכבר ביטל כל חמצו קודם הפסח.
המקור להלכה זו, שחייבים לבער תערובת חמץ אף שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, מצויין על הגליון "אחרונים". והכוונה למ"ש ח"י ס"ק א: "הסכמת אחרונים כדעת הפוסקים אפילו דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס עובר בבל יראה". וכ"ה בפר"ח ס"א ד"ה מ"ש דתערובת: "לדעת פוסקים דטעם כעיקר דאורייתא כל שיש בו טעם חמץ אפשר דעובר עליו בבל יראה ובל ימצא". וכ"ה משמעות מ"א רס"י תנא (כמובא לקמן ס"ז וקו"א ריש ס"ק ו).
[ובאמת מבואר כן במ"א כאן ריש הסימן, בשם כ"מ פ"ד ה"ה. וכן צויין במ"מ וציונים כאן, שזהו מקור דברי רבינו. אמנם הכ"מ סובר כן גם כשאין טעם החמץ בתערובת אלא קיוהא, ובזה לא קיי"ל כוותיה (אלא כמ"ש הרמב"ם לפירוש המ"מ שם והפר"ח שם ד"ה ומאחר), וכדלעיל במנין המצות שלפני סי' תכט מצוה ו, שבזה אין איסור מן התורה אפילו באכילה אלא כשיש כזית בכדי אכילת פרס. ולכן לא צויין כאן המקור עה"ג אלא ל"אחרונים"].
אמנם לקמן סי' תמו קו"א ס"ק א: "ועיין ברא"ש ריש פ' אלו עוברין דמשמע שם דאלו לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס לא היה צריך לבערו, והיינו אם ביטלו וכמ"ש. ובטור סי' תמ"ב משמע דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא אף אם לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס צריך לבערו, והיינו משום דהטור אזיל לשיטתיה דלא סבירא ליה כרבינו חיים אלא כרבינו תם דכל שיש בו טעם איסור נתהפך כולו להיות כגוף האיסור ועל כזית ממנו חייב כרת ועובר בבל יראה ובל ימצא, אבל אנן לא קיימא לן הכי כמו שכתבתי בסי' תמ"ב ע"ש באורך", והיינו מ"ש שם בקו"א ס"ק ו וס"ק ח דקיי"ל כרבינו חיים שכל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס לא נתהפך כולו להיות איסור, ומטעם זה סובר הרא"ש שם דהוי כחצי זית שמבואר כאן שלא יברך. ולפום ריהטא הוא סותר עצמו שם ממ"ש כאן שחייב לבערו מן התורה ומברך עליו.
ובאמת ביאר כאן רבינו בסוף ס"א (מהו הטעם שחייב לבערו כאן מן התורה, אף שלא נתהפך כולו להיות איסור, והוי כחצי זית שאין מברכים עליו): "כיון שכל חלקיו הן מונחין בכלי אחד ומעורבין במין מאכל אחד הרי הן מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית ואינן בטלין בהתערובת כיון שנרגש בו החמץ", והיינו כמבואר לקמן סכ"ח, שכל שב' חצאי זיתים הם בכלי אחד הכלי מצרפן לכזית.
ומה שכתב בקו"א שם ממשמעות הרא"ש שאינם מצטרפין לכזית ולכן אין צריך לברך עליו, צ"ל דסבירא ליה התם, שמה שהכלי מצרפן הוא דוקא כשב' חצאי הזיתים הם בעינם בתוך הכלי, משא"כ כאן שהם מעורבים במאכל. וכאן בסי' תמב מבאר, שאעפי"כ, כיון שהם מעורבין במין מאכל אחד ונרגש בו החמץ הרי הם מצטרפים. וראה גם ח"י ס"ק א: "דלדעת הרבה פוסקים בכל תערובות חמץ אין עוברים בב"י וב"י". אבל עדיין צ"ע ליישב שלא יסתרו דבריו כאן למ"ש בקו"א בסי' תמו.
וכד דייקינן שפיר, הנה שם גופא יש לכאורה סתירה בזה מרישא לסיפא. דז"ל שם: "ואף להתוס' ורא"ש דסבירא להו דטעם כעיקר דאורייתא, אין לוקין עליו לשיטת רבינו חיים כהן, משום דהוה כחצי שיעור כיון שאין שם כזית בכדי אכילת פרס ... לפיכך אין לברך על ביעור טעמו ולא ממשו", הרי התחיל לומר שגם תערובת ממשו, כל זמן שאין שם כזית בכדי אכילת פרס הוי כחצי שיעור (וא"כ אין לברך עליו), ומסיים "לפיכך אין לברך על ביעור טעמו ולא ממשו" דוקא. וממשיך וכותב: "ועיין ברא"ש ריש פ' אלו עוברין דמשמע שם דאלו לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס לא היה צריך לבערו", כתחלת דבריו.
ואפשר דמסתפקא ליה שם בסברא זו, אם חצאי הכזית שבתוך התערובת מצטרפים זה עם זה; וכאן פסק בפשיטות שמצטרפים, ולכן חייב לברך על ביעורו. ויותר נראה שם מהמשך הדברים, שמ"ש שם טעמו ולא ממשו הכוונה היא כפי שהוא לפירוש רש"י ורמב"ם ורבינו חיים, דהיינו שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס (ולא כפירוש הפשוט בטעמו ולא ממשו, שהוא כמבואר כאן ס"ז: כגון תבשיל שנתבשל בכלי אחד עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין בו כלום מממשו).
ואחר העיון נראה שיש עוד כמה סתירות בין מה שמבואר באותו קונטרס אחרון לבין מ"ש בשאר המקומות בשוע"ר:
בפנים שם ס"ג-ד ובתחלת הקו"א שם מסיק כדברי המ"א שכל שלא ביטל כולם מודים שצריך לבער אפילו פחות מכזית, ואילו בסי' תמב קו"א ריש ס"ק יח חולק על המ"א, ומסיק: ולא כתבתי כן בפנים, משום דבאמת דבריו תמוהים.
בתחלת הקו"א שם מבאר דברי הרא"ש בענין פחות מכזית שאינו דבוק לכותל, דקאי לשיטתו שפחות מכזית אין צריך לבער, ואין בסי' תמב קו"א סוף ס"ק יח מבאר שהרא"ש שם קאי לדעת הרמב"ם שס"ל שפחות מכזית צריך לבער.
בקו"א שם מבואר שכל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס אינו עובר על בל יראה (אלא לשיטת ר"ת והטור), ואילו כאן בסי' תמב ס"א מבואר שבכל אופן עובר, כיון שהכלי והטעם מצרפן.
בקו"א שם מבאר שטעמו ולא ממשו אינו עובר מטעם חצי שיעור, וכאן בסי' תמב ס"ז מבואר שטעמו ולא ממשו אינו עובר כיון שהטעם אינו נראה לך (ראה העו"ב ירות"ו ח"י ע' מב).
בקו"א שם מבאר את מ"ש הרא"ש, שחייב לבער היי"ש כיון שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, דבלא"ה אינו עובר כנ"ל, ואילו כאן בסי' תמב ס"ט כותב שכזית בכדי אכילת פרס צריך דוקא ביי"ש הנעשה משמרים של שכר זה.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור