28
נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי158. ואיתא בגמרא159 וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר160 כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אלא חרבי זו תפלה וקשתי זו בקשה. וזהו גם מה שתרגם אונקלוס בצלותי ובבעותי. וצריך להבין, מהי השייכות דענין התפלה (בחרבי ובקשתי, בצלותי ובבעותי) ליוסף דוקא יותר משאר השבטים, שעל זה אמר יעקב ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך גו', שנותן לו חלק אחד יותר ממה שנותן לשאר השבטים אחיו. ובזה גופא מדייק על אחיך, היינו, שהשייכות ליוסף היא לא כפי שהוא אחד מהשבטים, אלא כפי שהוא למעלה מהם161. גם צריך להבין מדוע נקרא ענין התפלה כאן בלשון חרבי וקשתי, הרי ישנם כמה שמות על ענין התפלה, כדאיתא במדרש162 עשרה לשונות נקראת תפלה, וא"כ, הי' הכתוב יכול לומר לשון אחר שמורה על ענין התפלה, ולמה אומר הלשון בחרבי ובקשתי דוקא, שמשמעותו חרב וקשת כפשוטם, שלא זו בלבד שאינם מורים על ענין התפלה, אלא ענינם הוא היפך ענין התפלה, כדמוכח מקושיית הגמרא וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר כו', וכמובן גם ממ"ש163 אלה ברכב ואלה בסוסים (דקאי על אומות העולם, אבל) ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר, וכתיב164 לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' גו', והיינו, שיכול להיות אופן המלחמה ברכב וסוסים, בחיל גו', שזהו"ע חרבי וקשתי כפשוטו, ועז"א לא בחיל גו' כי אם ברוחי גו', שהו"ע התפלה. וכיון שהענין דחרבי וקשתי הוא היפך ענין התפלה, אינו מובן, למה נקרא ענין התפלה כאן בלשון חרבי וקשתי דוקא.
ע"פ המבואר בדא"ח (בדרושי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצ"צ ורבותינו נשיאינו שלאח"ז165), שנוסף על
29
ההפרש שבין האבות להשבטים166, שאין קוראין אבות אלא לשלשה167, לפי שעבודת האבות צריכה להיות אצל כל אחד מישראל, משא"כ עבודת השבטים, אין הכרח שתהי' אצל כל אחד מישראל, כיון שכל שבט חלוק בעבודתו (כמבואר בתו"א168 ד"ה יהודה אתה יודוך אחיך, ההפרש שבין עבודת ראובן, שמעון, לוי ויהודה, ומזה מובן גם בנוגע לשאר השבטים, שכל א' חלוק בעבודתו כו'), הנה בנוגע לשבטים גופא יש חילוק בין יוסף לשאר השבטים, שעבודת יוסף היא בסוג אחר לגמרי.
בזה, דהנה כתיב169 ששם עלו שבטים שבטי י-ה, שעבודת השבטים היא בדרך העלאה מלמטלמ"ע (דאף ששבטים הוא מלשון כוכבא דשביט כו'170, שהו"ע המשכה, מ"מ, בהיותם בבריאה עבודתם היא בבחי' עלי' מלמטלמ"ע171). אבל ביוסף כתיב172 ויוסף הורד מצרימה, שענינו המשכה מלמעלה למטה, ובאופן שההמשכה היא למטה ביותר, שלכן נאמר מצרימה (בתוספת ה'), לפי שהירידה היא למטה ביותר [ע"ד המבואר בכ"מ173 בענין סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה174, שארצה בה' הוא למטה מארץ סתם, והשמימה בה' הוא למעלה משמים סתם], עד למצרים, ערות הארץ175. ובכללות הרי זה החילוק שבין תפלה לתורה, שעבודת השבטים באופן של העלאה מלמטה למעלה הו"ע התפלה, עלי' נאמר17 סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שעולה מלמטה למעלה בד' שליבות הסולם176, שההתחלה היא מהודו לה' קראו בשמו (ועוד לפנ"ז באמירת מודה אני), בחי' הודאה בלבד, ואח"כ היא ההתבוננות דפסוד"ז וכו', וכך עולה משליבה לשליבה וממדרי' למדרי' עד שמגיע לשמו"ע באופן של תכלית הביטול, כעבדא קמי' מרי'177. ועבודתו של יוסף באופן של המשכה מלמעלה למטה הו"ע התורה, כמבואר בתניא178 שהתורה נסעה וירדה בסתר המדריגות עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עוה"ז כו', בכדי לבררם כו', כי ענין התורה הוא להורות את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה179,
30
ולהבדיל בין הטהור וגו'180, שבירור בחי' הטהור הוא ע"י עשי', עשה טוב181, שהו"ע מ"ע, ובירור בחי' הטמא הוא ע"י דחי', סור מרע24, שהו"ע מל"ת. והיינו לפי שע"י לימוד התורה נעשה מלך, כמאמר182 מאן מלכי רבנן, וכיון שאמר מלכא עקר טורא183, הנה עי"ז נעשית גם המציאות בעולם184, ובכח זה נעשה בירור העולם, להיות לו ית' דירה בתחתונים185. וזוהי גם הנתינת כח לעבודת השבטים באופן של העלאה מלמטה למעלה ע"י התפלה כו' [ומ"מ, העבודה בפועל היא באופן שעיקר מעלת לימוד התורה הוא לאחרי התפלה דוקא, כידוע186 בפירוש דברי אבא בנימין שתהא תפלתי סמוכה למטתי187, שמעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה שקודם התפלה. וזהו גם מ"ש בספר הבהיר188 (נ"א מעין החכמה189) הובא בזהר190, שדוד הי' מחבר תורה שלמעלה בקוב"ה, דכיון שדוד הוא נעים זמירות ישראל191, שהו"ע התפלה, לכן הי' בכחו דוקא לחבר תורה שלמעלה בקוב"ה].
ויוסף הורד מצרימה, שענינו בתורה הוא ירידתה להיות הוראה לכל אחד מישראל כפי שנמצא למטה דוקא, במעמד ומצב שלמצרים ירדתם ויצה"ר יש ביניכם192, החל מירידת הנשמה בגוף, וכמבואר בתניא193 דלכל איש ישראל יש שתי נפשות כו', ונפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש וכו', וכמ"ש בזהר194 דמאן דנפח מתוכי' נפח פי' מתוכיותו ומפנימיותו וכו', שזוהי ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא195. וכפי שאומר כל אחד מישראל בכל יום בברכות השחר196, אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא, דטהורה היא קאי על הנשמה כפי שהיא באצילות197, ומ"ש לפנ"ז נתת, הרי זה למעלה גם מבחי' טהורה היא (שהרי הסדר כאן הוא מלמעלה למטה, דכשם שבראת הוא למעלה מיצרת, ויצרת הוא למעלה מנפחת, כמו"כ טהורה הוא למעלה מבראת,
31
ונתת הוא למעלה גם מטהורה), ועל זה אומר נשמה שנתת בי, היינו, בגופו של האדם למטה, שבעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו גופא ה"ה למטה מכל שאר הנבראים, כמו צומח וחי, שהגשם שלהם נתהווה ביחד עם הרוחניות והחיות, משא"כ בבריאת האדם שנעשה גופו תחלה בפ"ע עפר בלי שום נפש חיונית, כמ"ש198 ויצר גו' את האדם עפר מן האדמה (ועש"ז נקרא אדם199), ומתחילה הי' גולם, כמ"ש200 גלמי ראו עיניך, ורק אח"כ ניתנה בו נשמה, כמ"ש41 ויפח באפיו נשמת חיים, וכמבואר בד"ה להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים201 [ויש להוסיף בזה, שהפחיתות שלו היא לא רק לגבי חי וצומח, אלא הוא גרוע ופחות גם מדומם, כי, הדומם מצ"ע, ענינו ותכלית שלימותו הוא רק ענין הדומם (ומה שמתעלה ונכלל בצומח, אינו מצ"ע אלא מצד ענין שמחוץ הימנו), משא"כ באדם, הרי ענינו של הגוף הוא שיתאחד עם הנשמה, ועד לתכלית השלימות שתהי' לעת"ל שהנשמה תהי' נזונית מן הגוף202, ולכן, כפי שהגוף הוא קודם להזמן דלעת"ל, ולפני שמתאחד עם הנשמה, הרי אין זה ענינו ושלימותו, ולכן ה"ה במדריגה נמוכה גם מדומם (וע"ד מ"ש203 רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם גו', שמצד היוקר דישראל, נרגש בהם החסרון ביותר)]. אך דוקא עי"ז שיוסף הורד מצרימה, שהו"ע הירידה והמשכה למטה מטה ביותר, נעשית העלאת המטה. וכידוע204 משל הליווע"ר, דכשמגביהים דבר מעליונו או מאמצעיתו או גם קרוב לתחתיתו, אז לא יוגבה כל הבנין, ורק כשמגביהו מתחתיתו ממש, אז יגבי' כל הבנין. וכן הוא בענין ויוסף הורד מצרימה, שדוקא ע"י הירידה למטה מטה ביותר (מצרימה, למטה ממצרים סתם), נעשה בירור והגבהת כל סדר השתלשלות כו' (וכמו בפשטות הענינים, שעי"ז שיוסף הורד מצרימה, אזי ויצבור יוסף בר גו'205, וכלכל את כל הארצות206, והיינו, שדוקא מארץ מצרים באה ההשפעה לכל הארצות, גם לא"י).
שאמר יעקב ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד, פי' שכם הוא הכתף, שהוא בחי' אחוריים, והיינו, שענינו של יוסף (שמורה
32
על ההמשכה שע"י התורה) הוא לברר גם בחי' שכם, החל מבירור בחי' שכם באדם עצמו, ואח"כ גם בירור בחי' שכם בעולם כולו, ועד לשלימות הבירור באופן דלעבדו שכם אחד207. ועז"נ ואני נתתי לך גו', כי הכח על הבירור הוא מהאבות, ויעקב הוא בחיר האבות208, אבל הבירור בפועל הוא ע"י יוסף, עליו נאמר209 אלה תולדות יעקב יוסף, דאע"פ שיעקב הוא יו"ד עקב210, הרי זה עדיין במדריגת האצילות, ואילו ההמשכה בבי"ע היא ע"י יוסף (כמבואר בביאורי הזהר211). ומ"ש על אחיך, למעלה מאחיך, הרי זה לפי שההמשכה שע"י התורה שנעשית ע"י יוסף היא נעלית יותר מעבודת השבטים [ולכן נאמר212 ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, כיון שזוהי מדריגה נעלית שהם לא היו שייכים אלי' כו'213], אבל אעפ"כ ה"ה שייכת אליהם ופועלת בהם, כנ"ל (ס"ב) שהיא הנתינת כח לעבודת השבטים באופן של העלאה מלמטה למעלה [ומ"מ הרי זה גם על אחיך, לאחרי אחיך214, כנ"ל שהעבודה בפועל היא באופן שעיקר לימוד התורה הוא לאחרי התפלה].
מובן הטעם שיעקב אמר ואני הנה נתתי לך וגו' קודם שברך את כל השבטים, דלכאורה, כיון שענין זה הוא שכר על טירחתו של יוסף להתעסק בקבורתו (לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, גם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה215), הנה לאחרי שברך את השבטים, ואמר להם אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי גו'216, אזי הי' לו לומר ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד גו'. אך הענין הוא, שכיון שזוהי הנתינת כח על עבודת השבטים, לכן הוצרך לומר זאת קודם נתינת הברכות, שענינם נתינת כח על אופני העבודה דכל שבט ושבט לפי ענינו, שהם י"ב דרכי העבודה כו' (כולל גם הענין דאיש אשר כברכתו ברך אותם217, כפירוש רש"י, לפי שנתן כו' יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, ת"ל ברך אותם, שזהו בדוגמת שער הי"ג שהוא שער הכולל ששייך לכאו"א218).
33
בחרבי ובקשתי, בצלותי ובבעותי, יובן בהקדם הידוע שאע"פ שעיקר ענין התורה הוא באופן של המשכה מלמעלה למטה, ועיקר ענין התפלה הוא באופן של העלאה מלמטה למעלה, מ"מ, כיון שכל הענינים שבקדושה כלולים זמ"ז, הרי מובן, שגם בתורה יש בחי' תפלה באופן של העלאה מלמטה למעלה, וגם בתפלה יש בחי' תורה באופן של המשכה מלמעלה למטה. והענין בזה, שבחי' ההעלאה שבתורה הוא תושבע"פ, כי, תושב"כ היא לחם מן השמים219, המשכה מלמעלה למטה, אבל תושבע"פ, ובמיוחד תלמוד בבלי הוא באופן של העלאה מלמטלמ"ע, שהרי על תלמוד בבלי אמרו במחשכים הושיבני220, שדוקא ע"י בירור החושך בא להבנת הענין כו'221, והיינו שמגיע לזה ע"י יגיעה גדולה כו'. וכמו שאמר רשב"י222 אשריך שראיתני בכך כו', דמעיקרא כי הוה מקשי רשב"י כו', לסוף כי הוה מקשי ר"פ בן יאיר קושיא, הוה מפרק לי' רשב"י עשרין וארבעה פירוקי, שהמעלה בזה היא לא רק בריבוי התירוצים, אלא שכל תירוץ בא לאחרי הקדמת קושיא על התירוץ שלפנ"ז, שעי"ז מגיעים לעומק הענין יותר כו'223. וכמו"כ יש בתפלה גם ענין ההמשכה מלמעלה למטה (כמו התורה), כי, אע"פ שכללות ענין התפלה הו"ע העלי' בד' השליבות שבסולם, הרי בסולם זה עצמו יורדים בו ג"כ, וכמ"ש17 ביעקב עולים ויורדים בו, והיינו, שלאחרי שמתעלה ומגיע לביטול כעבדא קמי מרי' בשמו"ע, צ"ל הענין דבקשת צרכיו כפשוטו [דאע"פ שאיתא בזהר224 שהמתפלל על צרכיו (הגשמיים) דומה להני כלבין דחציפין דאמרי הב הב, מ"מ, ע"פ פסק ההלכה בנגלה225, הנה ג' ראשונות שהם סידור שבחיו של מקום, הם רק הכנה לעיקר התפלה דבקשת צרכיו, והג' אחרונות הם הודאה כו'226, ואילו עיקר התפלה הוא בקשת צרכיו (הגשמיים)], החל מאתה חונן לאדם דעת כו', שזוהי הבקשה בנוגע לשכל שבאדם, ואח"כ גם בקשת דברים גשמיים כפשוטם, כמו רופא חולים (ביטול החסרון דחולי כו') ומברך השנים כו', ועד ברכת בונה ירושלים, ואת צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, שהו"ע הגאולה מהגלות שהוא חושך כפול ומכופל, ועד לותחזינה עינינו בשובך
34
כו'. ועד"ז ישנו ההתכללות דתורה ותפלה בפשטות, שבתפלה יש חלקים מתורה, וגם בתורה ישנו ענין התפלה, שזהו ספר תהלים שהוא חלק בתורה, וענינו שירים ותשבחות שענינם תפלה (כנ"ל ס"ב). וע"פ האמור לעיל שמ"ש ואני נתתי לך שכם אחד גו' קאי על הירידה וההמשכה למטה שע"י התורה, הנה הענין דבחרבי ובקשתי, בצלותי ובבעותי, הו"ע התפלה שבתורה.
נמשך גם הענין דבחרבי ובקשתי כפשוטו בנוגע לעבודת הבירורים, כמבואר בזה227, שבנוגע לאויב הקרוב, שהו"ע גסות הרע, שזהו דבר המגולה כו' שיודעו ומכירו שהוא אויב, אזי מספיק חרב, אבל בנוגע לאויב רחוק, שהו"ע דקות הרע, שזהו רע הנעלם שאינו יודע ממנו, הנה על זה יש צורך בקשת, שהחץ מגיע גם למרחוק, ועי"ז יוכל לברר גם את הרע הנעלם. וכמו שבקשת כפשוטה הנה ככל שמושכים אותו יותר ע"ג היתר ילך החץ ויגיע למרחוק יותר ובדיוק יותר, כן הוא גם בעבודה הרוחנית, שככל שהוא בשפלות וביטול יותר, יוכל להגיע ולברר את הרע הנעלם יותר228. וע"י שמסיימים עבודת הבירורים זוכים לגאולה האמיתית והשלימה, עלי' נאמר229 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ובאופן שקהל גדול ישובו הנה230, בביאת משיח צדקנו בעגלא דידן.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור