ואשר הקשה לשאול בסוגיא דסוף פרק החובל מסוגיא דסוף פ"ק ומריש פ"ו דכריתות, לכאורה היא קושיא אלימתא, אך כבר יישבה הרמב"ם פי"אא, במה שסמכו ענין לו לדין זהב (דאע"ג דסבירא ליהג דאינו משלם אלא מרידיא הרי גם רידיא עלייה דמרה הואד כדאיתא שם בגמרא) דין השנוי בברייתא סוף פ"דה דלאחר שנגמר דינו אם הקדישו אינו מוקדש וכן במתנהו, והוסיף מדיליה עוד (אף שאין דרכו בכך כנודעז אלא בכדי ליישב קושית כת"ר) דאם הפקירו אינו מופקר. ולכאורה אינו מובן וסותר דברי עצמו בהלכה י"ג שםח שכל הקודם זכה שהרי הפקירוהו כו', והוא תלמוד ערוך ריש פ"ו דכריתות שהביא כת"ר, ולמאי נ"מ אינו מופקר. אלא דהתם משום יאוש לחודיה נגעו בהט (כמ"ש הרא"ש פ"י דב"קי), וס"ל לרמב"ם כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"[ו] סוף ע"איא דאע"ג דכל הקודם זכה לאחר יאוש כמו בהפקר אעפ"כ אין דינו כמפקיר בפירוש ממש מדעתו ורצונו הטוב, ויש חילוק ונפקא מינה אפילו לעניין זכייה עצמה, ומכל שכן הכא לענין שאינו יכול להפקירו מדעתו ורצונו לאחר שנגמר דינו, כמו שאינו יכול להקדישו, משום דלאו ברשותיה קאי, כדפרש"י שםיב. וכמו חמץ לאחר שש אינו יכול לבטלו ולהפקירו ולהוציאו מרשותו שלא יעבור עליו בבל יראה, וגם אם הפקירו אינו יוצא מרשותו ועובר עליו בבל יראה כאילו הוא שלו, וכן בור ברשות הרבים שהפקירו חייב על נזקיו כשלו, כדאיתא בגמראיג אמר ר' אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו כו', והוא הדין נמי בשור שהמית והזיק ונגמר דינו למיתה, אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו ע"י שמפקירו, שלא נוכל לגמור דינו על הנזקין משום דכתיביד והועד בבעליו והוא אינו בעליו משהפקירו והוציאו מרשותוטו, אלא בעל כרחו הוא בעליו לענין שגומרים דינו בפניו על הנזקין. ואף שכל הקודם זכה, זהו ענין הפקר ממילא על ידי יאוש שלא ברצונו, אבל הוא אינו יכול להפקירו ולהוציאו מרשותו מדעתו ורצונו כמו שאינו יכול להקדישו. ומאחר שהוא אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו ע"י הפקר זה קרינן ביה והועד בבעליו.
וקצת יש להוכיח כן, מדר' יהודה סבירא ליה דפטור גם ממיתה בנגח ואח"כ הפקיר, משום דבעי והועד בבעליו בשעת גמר דין, והרי תיכף משנחקרו העדים וכיוונו עדותם ונמנו הבית דין וגמרו ביניהם שלא בפני בעליו שהשור חייב מיתה, אם נודע זה לבעליו ידיעה נאמנה בודאי אסחיה לדעתיה ונתייאש, וכשהבית דין שולחים אח"כ לקרוא לבעליו לבית דין ואומרים לו ששורך חייב סקילה כדין התורהטז, אליבא דר' יהודה עכ"פ (ולפי דעת הרמב"םיז אפילו לרבנןיח אם יש לו בעלים צריך לגמור בפניהם. ומ"ש המגיד משנה שכן הוא בברייתאיט צ"ע, דבברייתא מיירי בפני השור), למה יומת הרי כבר נתייאשו והוי הפקר ממילא. ודוחק לומר שלא חייבה תורה סקילה אלא כשלא היתה ידיעה נאמנה בתחילה לבעליו איך שנחקרו העדים שהעידו בפניו דייקא וכיוונו עדותם. אלא ודאי דלא פטר ר' יהודה אלא כשהפקירו בפירוש מדעתו ורצונו, והוא הדין לרבנן לענין נזקין, כמ"ש הרא"שכ דשוין הן.
והא דחשיב ר' אלעזר שני דברים בלבד, היינו שעשאן הכתוב דייקא, אבל נגח והזיק אינו מפורש בכתוב, וכן לר' יהודה אם היתה ידיעה בתחלה לבעלים ג"כ אינו מפורש בכתוב.
ותדע דלא קא חשיב נמי ר' אלעזר ישראל שמצא עבודה זרה והגביהה וזכה בה, שאינה ברשותו כמו חמץ בפסח ממש שאסורה בהנאה, וצריך לבערה מן העולם כמו חמץכא, כדתנןכב שוחק וזורה לרוח כו', וכדאיתא בפסחים דף כ"חכג, ואפילו הכי היא כשלו לענין שאין לה ביטול, כדאיתא בעבודה זרה דף מ"ב ע"אכד ובב"ח ליו"ד סי' קמ"וכה, דלא כט"ז שםכו.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור