תיקון המקוה של כ"ק אדמו"ר הזקן

תיקון המקוה של כ"ק אדמו"ר הזקן

פתיחה

טבילת הנשים במעיינות, בורות ומאגרי מים, בימות החורף הקרים, היה אחד מהדברים שהטריד מאד את הנשים. בזה אין הפרש בין "מעין ובור מקוה מים" לבין נהרות (גם לדעת המתירים טבילה בנהרות), שבכל אלו אי אפשר להחם את המים שבהם, ואם מחממים מים במיחם ושופכים לתוך המקוה של מי המעין או הנהר, הרי מיד יחזרו המים להיות קרים כמו שהיו בתחלה.

כבר בזמן בעלי התוספות דנו בבעיה של המקוואות הנהוגים, שקשה על הנשים לטבול במים צוננים. רבינו יצחק ב"ר אברהם (ריב"א; ריצב"א) בעל התוספות רצה לתקן מקוה של מים חמים, על ידי חפירת מקוה טבילה ליד הנהר, למלאותו במים שאובים חמים, ולהכשירו על ידי השקה לנהר. אחיו רבינו שמשון משאנץ, בעל תוספות שאנץ, השיב לו על כך (מרדכי הל' מקוואות סי' תשנ): "אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלא מקוה מים חמין, ולחברו אל הנהר כשפופרת הנאד. ודבר זה ראוי לאסור יותר משום גזירת מרחצאות ... ואף על גב דתנן בפרק אמר להם (יומא לא:) אם היה כהן גדול אסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפוג צינתן יש לומר כמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולין מדרבנן".

לכן המשיכו בכל הדורות לטבול במקוואות של מים קרים. וכן הובא בשו"ע (יו"ד סי' רא סע"ה): "יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין לתוך המקוה לחממו, וכן למלאת מקוה מים חמין ולחברו לנהר בשפופרת הנוד". ובט"ז שם (ס"ק פח): "משום גזירת מרחצאות שתטבול בהם".

אבל ברמ"א (שם): "ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממו. ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל, אז אין למחות בידן".

ובמדינות הקרות ובזמנינו הקילו בזה בכל אופן; אלא שעדיין מסובכת מאד הדרך להחם את מי המקוה, ושישארו המים כשרות לטבילה.

וזאת היתה תקנת רבינו הזקן, שמצא הדרך איך לבנות את התיבה בנהר, באופן שתהי' כשרה למקוה לכל הדעות, ובאופן שיהי' אפשר לחמם את המים שבה, כדלקמן בהמשך פרק זה.

אודות תקנה זו כותב כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" (שו"ת חיו"ד סי' שלד): "לכאורה הי' כוונת רבינו ז"ל בעשיית התיבה דוקא, כדי שעל ידי זה יוכלו לעשותה חמה, שזה תיקון גדול הוא לשמירת הנזק מצינים כו' כמ"ש¹ שומר נפשו וכו', וכל שכן בקור העצום דמדינתנו וחולשת המזג דנשים רכות כו'. וגם יש לומר שיש קצת קפידא מדינא, דאם חשו שלא תטבול בטוב היכא דבעיתא², כל שכן שיש לחוש כן מפאת הקור".

ועוד כותב אודות תקנה זו (סי' קעו ח"ג אות ב): "כל עיקר מגמתו בתיקון התיבה הוא, כדי שיהיו יכולים לחממה על ידי שיטילו מים חמין לתוך התיבה, כדי שלא יזיקו המים הקרים ביותר במדינות אלו, ובפרט בימות החורף. וגם שתוכל לטבול במתינות קצת ולא תהיה דחופה ומבוהלת מחמת קרירות המים ביותר, שיש לחוש שמחמת בהילותה לא תפשוט קמטי' כל כך וכה"ג. ועל דרך שמצינו בש"ס אשה לא תטבול על גבי כלי חרס משום דבעיתא, ופרש"י ולא טבלה שפיר, וכן בנמל לפר"ח³, שממהרת לטבול מפני שבושה מבני אדם המצויין שם. וכמו כן יש לומר לכאורה כשהמים קרים ביותר, שגם כן ממהרת לטבול משום דבעיתא שלא יזיקו לה המים, או משום שקשה לסבול הצנה, והלכך עדיף טפי להטיל חמין לתוך המקוה. וכך נשמע ממנו ז"ל, שהתפאר מאד במה שתיקן מקוואות שיהיו יכולים לחממן (וכמדומה לי ששמעתי מאיש נאמן ששמע ממנו בנסיעתו בדרך לפני הסתלקותו, שזה א' מן ג' דברים⁴ שהתקין הוא ז"ל בחייו זי"ע).

ועוד כתב בזה שם (סוס"י קעב): "מאד היה מקפיד כאאזמו"ר נ"ע והיה מזהיר מאד שיעשו מקוה חמה, הן מצד בריאות הגוף בדורות חלושים כאלו כידוע, והן מצד הדין, שלעוצם הקור ממהרת לטבול ואי אפשר להקפיד כל כך להפשיט הקמטים שבבטנה".

והגאון החסיד רבי יצחק אייזיק מהומיל מסכם (שו"ת שבסוף חנה אריאל חלק המאמרות): "תיקון המקוה לדורותינו אלה, שהכל חולין הן אצל צינה, ומשום חולשא לחוד מבעי לתקוני מלתא לטבול בחמין. אלא דאיכא נמי חששא דמשום דבהיתי ובעיתי מן הצינה תמהרנה לטול בלא דקדוק כראוי בטבילתן, וע"ד שאמרו בסי' קצ"ח סל"[ד] בנמל לדעת ר"ת, ועל גבי חתיכת עץ או אחורי כלי לדברי הכל יעו"ש ... אשר על כן כבר פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לטבול במים חמין, ולית דחש לה לההיא דסוף סי' ר"א, אפילו לכתחלה, ושלא במקום אסטניסות, כי היכי דלא ליפוק מיני' חורבה היכא דאיכא חששא כנ"ל. ותקנות קבועות שנה כאן, שוה לעשירים ולעניים, שאין ידם משגת להטיל בכל עת חמין למקוה לעשות באופן שלא יתקררו מי המקוה החמין מחמת חבורן למקוה הקרה".

*

תכנית בניית מקוה זו ביאר רבינו הזקן, ברשימה קצרה (דלקמן) בשם "דיני תקוני המקוה ועשייתה" שנדפסה בשו"ע שלו חיו"ד. ברשימה זו מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן את אופן עשיית התיבה שבה טובלים, והיא מונחת בחפירת המקוה המחוברת לנהר או למעין.

התיבה סתומה בסיד ובזפת באופן שמי חפירת המקוה אינן נכנסים בה ואין יוצאים ממנה אלא לאט לאט, באופן שאין בה חשש זוחלין, ובאופן שהמים החמים שמטילים בה נשארים בחמימותם במשך איזה זמן, כי אחר שהתיבה מתמלאית לאט לאט במ' סאה מים כשרים מהנהר, ממלא הבלן את התיבה במים חמין השאובין, שנשארים בחמימותן למשך זמן, כיון שהתיבה מזופפת כנ"ל.

עיקר הקושי במקוה זה הוא, שצריך לדייק שהתיבה לא יהי' לה דין כלי, כדי שהמים שבתוכו לא יהיו שאובין; ואפילו באופן שהמים אינם שאובין לא מועלת הטבילה בתוך הכלי, וכמבואר בתורת כהנים, על הפסוק "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו): "יכול אף בור שבספינה יהא טהור, תלמוד לומר מעין, מה מעין שעיקרו בקרקע, אף מקוה שעיקרו בקרקע". והעצה לזה היא, שיהי' נקב גדול בשולי התיבה, שמבטל את התיבה מהיות כלי.

אמנם באופן זה אי אפשר יהי' למלאות את התיבה במים חמין, כי מיד יתערבו במים הצוננים שבמעין או באר ויצטננו מיד כל המים. ויתירה מזו, שזחילת המים דרך הנקב תפסול את המקוה שאינה נכשרת בזוחלין. והעצה לזה היא, שיעמידו את התיבה על קרשים שברצפת החפירה, באופן שיסתמו הקרשים האלה את נקב התיבה, ולא יצאו ממנה המים החמים.

ועדיין יש בעיה, שהרי המים החמים שמכניסים לתיבה הם מים שאובין שאינם כשרים לטבילה, וכיון שהנקב נסתם על ידי רצפת החפירה שוב אין כאן השקה בין המים השאובין שבתוך התיבה ובין מי המעין או הבאר שבתוך החפירה. והעצה לזה היא, שגם כאשר הנקב מכוסה ברצפת החפירה, עדיין נכנסים מ' סאה של מי המעין או הבאר אל התיבה לאט לאט, ואחרי שיש בה מ' סאה מים כשרים מוסיפין בתוכה מים חמים, שנשארים בחמימותן במשך זמן הטבילה.

אמנם יש ראשונים הסוברים, שגם כלי מנוקב אסור לטבול בו עד שיהיו המים שבתוכו מעורבים למי המעין בנקב כשפופרת הנוד, וכאן הרי אינם מעורבים, כדי שתישאר חמימות המים שבתיבה. והעצה לזה היא, שיעשו את הנקב שבשולי התיבה לפני שמחברים את השולים לדפנות, שאז לא הי' על התיבה תורת כלי מעולם, ובזה יודו כולם שאין המים שבתוכה צריכים להיות מעורבים עם מי המעין בנקב כשפופרת הנוד.

ועדיין לא יצאנו ידי חובתינו, שהרי גם כאשר מעמידים את נקב התיבה על הקרקע עדיין לא נסתם בזה הנקב לגמרי ולא ישמרו המים חמים שבתיבה, שיזלו החוצה דרך אותו נקב. והעצה לזה היא, שלאחר שמעמידים את התיבה ברצפת החפירה מחברים את התיבה לקרקע החפירה במסמרים ובחול, שנעשית בזה התיבה קבועה בארץ, שאז מתבטל ממנה שם כלי לגמרי, ואחר כך סותמים את הנקב בסיד, ושוב לא מקבל על ידי זה שם כלי.

ועדיין יש פוסקים (שיובאו לקמן) הסוברים, שגם עץ שקבעוהו בקרקע ואחר כך חקקו בו ועשאוהו כלי אסור לטבול בו, וגם כאן אחרי שנסתם הנקב ברצפת החפירה ובסיד נעשית התיבה כלי ויהי' אם כן אסור לטבול בתוכה לשיטת פוסקים אלו. והעצה לזה היא, שלא יסתמו את הנקב בחומר העשוי לקיום כי אם בסיד, ועל ידי זה לא נעשתה התיבה כלי אפילו אחר שנסתם הנקב⁵.

תיקון מקוה זו נתקבלה בחוגים רבים. וכך מסיים הרה"ק מוהרמ"ד מהורנוסטייפל, בספרו "חיבור לטהרה" (ברדיטשוב תרנ"ח), אחר שמבאר פרטי אופני עשיית המקוה (כלל ד ס"ה): "כדי לצאת כל הדיעות המבוארין לעיל בסעיף ג', יעשה כמו שביאר הק' הגאון ז"ל מלאדי בסוף הלכות נדה".

*

רשימת "דיני תקוני המקוה ועשייתה" שרשם רבינו הזקן נכתבה בקצרה, אולם נכדו כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" כתב ביאור ארוך לרשימה הזאת. הביאור נחלק לשלושה חלקים שבהם עשרות פרקי משנה, ונדפס בשו"ת שלו חיו"ד סי' קעו. ועוד דן בזה בתשובות רבות.

רבים הם הספרים הדנים בפרטי הדינים שברשימה זו. בספר "מקוה ישראל" (וולודורסקי, סעיף ז אות לח) מבאר פרטים רבים שברשימה זו. ובספר "מקוה מים" ח"א (ירושלים, תשנ"ב. ירושלים תשס"ב), עמ' קסה-קעא, מעתיק ומבאר רשימה זו, ומלקט מספרים הדנים בדבריו.

מועתקת בזה רשימת רבינו הזקן "דיני תקוני המקוה ועשייתה". ובשוה"ג בא ביאור קצר (המיוסד על הנ"ל ועוד):

א) הטבילה

נודע בשערים המצויינים בהלכה⁶, שגובה המים במקוה צריך להיות כחצי אמה ממעל לטיבורה⁷, בכדי שלא יהיו קמטים בבטנה כאשר תשוח ראשה ביותר⁸ אם היא טובלת מעומד.

ולפי שקשה הדבר מאד להטיל מים חמין הרבה כל כך למקוה, לכן ההכרח הוא שתטבול במתיחת גופה⁹ לארכה תחת המים כעין דג¹⁰ לאורך התיבה, דהיינו שתדחוק רגליה בדופן הקצר של התיבה סמוך לשולים, ובידיה תאחוז בשליבה הסמוכה לדופן הקצר שכנגדו¹¹, בשליבה התחתונה דוקא הסמוכה לשולי התיבה, בכדי שלא יהיה שערה צף על פני המים¹² אפילו משהו ח"ו¹³.

ב) גודל התיבה

ואי לזאת צריך להיות אורך התיבה מבפנים ערך ח"י טפחים מרווחים, ורוחב השליבות באורך התיבה ערך ד' טפחים, ונשאר י"ד טפחים להתפשטות גוף האשה תחת המים (אם היא ארוכה¹⁴), וראשה יהיה על השליבה התחתונה¹⁵, רק שלא יהיה שערה חוץ למים כנ"ל.

ורוחב התיבה מבפנים יהי' ששה טפחים מרווחים יותר מעט בכדי שיהיה כל שטח התיבה למטה עולה יותר ממאה טפחים טפח על טפח¹⁶.

וגובה המים במקוה יותר מעט משבעה טפחים מרווחים¹⁷. ושם יעשו סימן בהתיבה להזהיר הבלן¹⁸ הממונה על המקוה שיזהר מאד בנפשו שלא לשפוך מים חמין השאובין לתיבה עד שיראה שמים הכשרים שבתיבה הם מגיעים עד הסימן ועד בכלל בכדי שיהיה מים כשרים מ' סאה¹⁹ בריוח ולא בצימצום.

ג) נקב בתיבה טפח על טפח

להזהיר האומן העושה התיבה²⁰ שלא יחבר השוליים אל הדפנות עד שיעשה תחלה נקב בקצה השוליים (שיהיה תחת השליבות²¹) בכדי שלא יהיה עליה תורת כלי מעולם²².

ויהיה הנקב טפח על טפח מרובע²³, שהוא יותר מעט ממוציא רמון²⁴ לפי שאין אנו בקיאים בשיעור מוציא רמון (שיש אומרים שהם ג' אחוזים זה בזה²⁵).

ולא יכניס השולים תוך הדפנות, אלא יכניס הדפנות תוך חריצים שבשוליים, בכדי שהנקב שבשוליים יהיה סמוך מאד וסתום יפה בנסר חלק שישימו תחתיו²⁶ כמשי"ת.

ד) חיבור התיבה לקרקע

אחר שישפכו המים²⁷ לגמרי מחפירת המקוה²⁸ יקבע ב' נסרים חלקים בקרקעית המקוה של הרצפה סמוך לדופן בצד שיורידו שם התיבה. ואחר כך יורידו את התיבה לתוך המקוה לקרן זוית דהיינו שב' דפנות התיבה עכ"פ, שהן דופן הארוך והקצר, יהיו סמוכים ותכופים לדפנות המקוה, שהן בנין קבוע מעצים²⁹, וישפילו התיבה ויורידוה עד למטה ממש על הנסרים החלקים הקבועים על הרצפה ממש. ויחברו שם התיבה³⁰ במסמרים³¹ של ברזל³² או של עץ הנכנסים תוך הנסרים ותוך הרצפה ממש³³. וגם יחברוה במסמרים לב' דפנותיה הארוך והקצר לב' דפנות המקוה הסמוכים להם³⁴.

וטוב לשפוך עפר בחלל מועט שביניהם הנראה מלמעלה³⁵. הגם שאינו מעכב מאחר שמחוברת היטב במסמרים קבועים אל הדפנות ואל הרצפה.

ה) מילוי הנקב בסיד

ואחר כך³⁶ יכולים לשום סיד הרבה תוך הנקב שבשולי התיבה הנסתם בנסר חלק שתחתיו. וכשיכנסו המים לתיבה יתקשה הסיד ויסתום יפה את הנקב שלא יכנסו בו מים צוננין שמתחת לרצפה. ואעפ"כ אינה נעשית כלי על ידי סתימה זו של סיד דוקא³⁷.

ו) מילוי התיבה במי הנהר

וצריך להושיב שם תיכף שומר נאמן³⁸ לשמור שלא יפלו מים שאובין למקוה (או לסגור המקוה) עד שיתאספו המים ויתרבו תוך התיבה עד הסימן הנ"ל³⁹ מאליהם. ואפילו התיבה היא זפותה בזפת, וכנודע מהספינות המזופפות שהמים נכנסים לתוכן⁴⁰. אלא שאין למים אלו אלא דין מקוה כשר ולא דין מעין⁴¹, אף גם אם הם מי מעין הנובע לחפירות המקוה כידוע ליודעים.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org