מה (79) שאתה מתנצל לפני שלא אחשוב כי תתכוין עלי, אין אני חושד אותך בזה, רק אני יודע בעצמי אשר זה שייך לי ולא לך, ולא הייתי מתרעם עליך גם אם הי' כוונתך עלי, והייתי מקבל באהבה תוכחתך המגולה מאהבה המסותרת, ובטח לא אקוץ בדבריך, כי המה לי לשעשועי נפש, ונא אל תמנעם ממני גם לימים יבואו עלינו לטובה. כי תעיר ותעורר לפני כמה ענינים אשר יצלחו וירכבו על דבר אמת.
בהדבר אשר חלקתי מרירות מעצבות, לזה נתתי חלק בארץ הקדושה, וזה יחסתי רק למילי דעלמא (80), שגיתי בזה, והאמת כדבריך אשר אין לחלקם רק בעניניהם חיות והפכו, זה פועל וזה בלתי פועל, וכאשר נדבר בזה להלן.
גם בזה הנני מודה לך אשר הליצנות הוא עובר בקום ועשה על מצות ה' אשר לא תעשינה ופורק ממנו עומ"ש ועובר על מ"ע שבתורה (לפי"ד הרמב"ם בס' המצות שלו עשין ד') וז"ל את ה' אלקיך תירא הוא שציוונו להאמין יראתו ולהפחד ממנו ולא נהי' ככופרים ההולכים בשרירות לבם כו' אבל לירא ביראת עונשו בכל עת כו' (מדע ה' יסוה"ת פ"ב).
אבל עצבות אין עובר בזה על איזה מצוה אפי' ממצות דרבנן, ובפרט מי שהוא בעל מ"ש מתולדתו, לכאורה מה הוא אשם בזה, דכמו ענין מחלה הוא אצלו (ואם כי גם מרה לבנה הוא טבע תולדתו, אבל סוף סוף הוא עושה מעשה דעקימת שפתיו כו'). אשר ע"כ מצאנו שתקנו בנוסח ע"ח שחטאנו לפניך בלצון ולא נמצא שחטאנו לפניך בעצבות.
אמנם אני מדבר בפחיתות ערך נפשו ע"פ ד' יסודות שבה, וגם לשניהם יש עונש ע"ז מה שלא יגעו להלך נגד טבעם (וכמו מי שהוא מחומם בטבעו אין לו שום התנצלות כו' כמבואר בתניא פ"ל), ועל מה נצטוה לעבדו, היינו בבחי' אתכפיא כו' עפ"י עצות חז"ל לעולם ירגיז כו' וכאשר ביארו לנו רבותינו הקדושים את דברי חז"ל בענינים אלו, אם פגע בך מנוול זה כו' בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, ואשר לא דרש על מחלתו ברופאי הנפש מה ששייך אליו לתקנה. והעונש אם הוא אינו מבטש א"ע מבטשין אותו שלא ברצונו, דהא והא אעא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא הוא (עי' פירש"י בישעי' כ"ח פ' כ"ט, כי כאשר הכמון והקצח כו'), וע"ז אחז"ל טובה מרדות א' בלבו כו' ממאה מלקות.
אמנם מ"ש במכתבך הראשון וחברת לאחדים בידך עצבות ומ"ש עם מאנין תבירין, לא אשא פניך בדבר הזה, ושני הפכים יחסת לנושא אחד, תכלית גסה"ר עם שפל רוח, צרפת שני תלמידים בכת אחת, הא' מתלמידיו של בלעם הרשע והב' מתלמידיו של אאע"ה, ע"ז אמרז"ל אין אני והוא יכולים לדור, ועז"נ אשכון את דכא כו'.
אומרי תכלית גסה"ר כלומר סוף גסה"ר גם במדריגה, והיינו בחי' מקבל מגסה"ר, וממילא הוא פחות ממנו, כי בחי' עפר הוא מקבל לגבי רוח, וכמו בקדושה כן להבדיל בקליפה בחי' אמ"ר כולם משפיעים לבחי' עפר, שמשא ומטרא וזיקא כולם נותנים כח בעפר להצמיח, כדאי' בגמרא כמדומה בתענית (81) שמשא דבתר מטרא זיקא דבתר כו'.
וזה ידוע אשר כל ענין עצבות ומ"ש נלקח מזה שחסר לו, יען כי הוא יש ודבר נפרד, וכולא עלמא דילי', והדברים אשר יחסר לו הוא מחשיב ליש ודבר.
והוא היפך ממש מבחי' דכא ושפל רוח, מי שמשים עצמו כשירים הוא לעולם משפיע לזולתו, כמו אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר, זהו עפר דקדושה דנפיק מינה איבין, בחי' ארץ ממנה תצא לחם, וע"ז אנו מבקשים ונפשי כעפר לכל תהי' שהכל דשין עלי', עפר בחי' מל' כל הו"ע יסוד, וזהו בחי' מאנין תבירין, לב נשבר ונדכה רוח נשברה, והוא בחי' ענווה ושפלות היפך גסה"ר אשר בחי' זה רחוק מאד מעצבות ומ"ש, כמ"ש בדרוש ויספו ענוים כו' שמחה (82), כי אין מחסור כו' ועקב ענווה יראת ה' מה שעשתה ענוה עקב לסולית' עשתה יראה עטרה לראשה, כי מצד הביטול שלו בחי' מה כמ"ש (משלי כ"ט) ושפל רוח יתמוך כבוד, ל"ב נה"ח, כח מה, לא יחסר לו כלום.
כן מה שכתבת עמ"ש בזהר (83) על מאן דבעי בר"ה הב לן מזוני הב לן סליחה כו' צווחין ככלבא "כי אצלינו הוא עבודה תמה" תמה אני עליך, מניין? ומה הי' לך לכנות זה בשם עבודה, ולא הספיק לך שם עבודה לחוד, עד כי הוספת לאמר עוד עבודה תמה, לא כן דברת, אין כאן לא עבודה ולא תמימות, אבל יש כאן ישות וגסות ולגרמי'.
[זכרתי את ההלצה אשר שמעתי מספרים (84) על החסיד ר' שמואל מונקעש, בנסעו לאדמו"ר על ר"ה עם חבריא דילי', ולנו ליל ער"ה במלון אחד סמוך למחוז חפצם, וישמח בעל המלון לקראת בואם, כי לא יצטרך לנדד שינה מעיניו כל הלילה לנסוע לעיר קודם אור היום לאמר סליחות, כי יהי' לו מנין עשרה בביתו. בעל המלון מיהר לאכול סעודת הערב תיכף בצה"כ, וילך לחדרו לנוח על משכבו בשלום, למען יוכל להשיב רוחו לקום באשמורת לעבוד את ה' באמירת סליחות.
ר"ש ואנשיו ישבו כמעט כל הלילה וישיחו איש עם רעהו שיחת חולין של חסידים על כוס יי"ש כמנהגם. לעת אשמורת שכבו ג"כ לנוח איש על מקומו. בעל המלון איש שיבה ונשוא פנים קם בחמת רוחו ובחבלי שינה על עפעפיו קפץ ממטתו כחץ מקשת להיות מקיץ נרדמים, מהרו וקומו כי קרוב היום לבוא.
איש אשר תקפתו שינה אינו יודע ואינו זוכר מאומה, אמר בעה"מ, הלא היום ער"ה.
ומה בכך - שאל אותו ר"ש בניחותא, נים ולא נים.
סליחות! מהרו וקומו כי אין פנאי כעת לדברים בטלים. לפי דעתי תיכף יאירו פני המזרח והיום מרבים בסליחות.
מה טיבו של האיש הזה, האם בין חייתו יער נתגדל פרא כזה עד שאינו ידוע מה סליחות.
איני יודע, ילמדני רבינו, בקול תחנה ובקשה.
"בור" איך לא תדע כי היום נהגו כל ישראל לקום קודם אור היום להתפלל לה' ולבקש על המחי' ועל הכלכלה.
בוש והכלם אמר לו ר"ש, איש זקן כמותך יקום קודם אור היום לבקש אוכל, כמו תינוק הצריך לאמו.
וירף ממנו כי חשבהו לאפיקורוס או למשוגע].
עי' בלקו"ת פ' בלק ע"פ לא הביט און ביעקב אות א' מהו"ע עבודה ומהו לשון עבודה, היינו להיות כי נתאוה כו' להיות לו דירה בתחתונים, היינו בעולם השפל יהי' דירה והתגלות אלקותו בידיעה שלנו, כמו שהוא למעלה בידיעה עליונה דכולא קמי' כל"ח, ולזה הי' תכלית המכוון כו' ואיך ממשיכים גילוי זה ודירה זו כו' הוא ע"י אתכפיא ואתהפכא כו' מ"ע ול"ת, וזהו נק' עבודה לשון תיקון.
ושם באות ב' והנה עבודה שבלב זהו תפלה כו', וכל הבקשות שבשמו"ע הוא רק שיהי' ברוך ונמשך מבחי' אתה היינו מלמעלה מסדר השתל' בבחי' שם הוי' צמצום והתפשטות כו' (ובמ"א מבואר להיפך דההמשכה הוא בחי' הוי' לבחי' אתה לנוכח ושניהם אמת, דשם מדבר בבחי' הוי' הא' ופסיק טעמא כו') ורופא חולי כו' ומברך השנים עד"מ הוא הכלי שבו מתגלה אלקותו ית' למטה בגשמיות כו' נמצא שכל הבקשות כו' הם כלים לגילוי אלוקות כו'. ועוד כידוע כו' דלית ברכתא שריא באתר ריקניא, דהיינו שא"א להיות המשכת האור אא"כ יש כלים כו' אבל עיקר המכוון הוא בחי' שיהי' המשכת אוא"ס, וח"י ברכות כנגד ח"י חוליות אשר בהם וע"י נמשך ממוח שבראש, ומאן דלא כרע במודים שדרתו נעשה נחש, ואינו חי לעתיד כו' ע"כ הצריך לענינינו.
ולפי דעתי היינו מי שמבקש רק הגשמיות ברך עלינו סלח לנו כמ"ש בזהר הב לן מזוני הב לן סליחה, ואמר בלשון הב הב כקול נביחת הכלב, כמו שאמר צווחין ככלבא (ואל תתמה, עי' בזח"א קמ"ה ע"א מעין זה ע"פ כשמוע כו' הכי קרא שמו, אפיק ציצא דרוקא בגין קלנא, ותיבת "הכי" דייק כמי שמוציא כיחו וניעו).
וביאור הדבר לפענ"ד עפ"י יסודות המקובלים לנו מפי ספרים וסופרים, גמירי משמי' מיהב יהבי משקל לא שקלי, היינו בצד הקדושה העיקר הוא ההשפעה ואם כי יש בחי' מקבל גם בקדושה, הנה גם הקבלה הוא בשביל השפעה (אפ"ל בחי' ביטול כלי המקבל אל המשפיע, והיינו בשביל ההשפעה ודו"ק. גם אפ"ל בשביל ההשפעה למטה, אשר בכל סדר השתל' עו"ע, המקבל נעשה משפיע והעלול נעשה עילה להעלול שלמטה ממנו, כמ"ש בלקו"ת (85) על בחי' המל', ואמונה כל זאת, ל' נוק' (כשהיא בחי' זנב לאריות לקבל מבחי' ז"א) וקיים עלינו לשון דכר (כשהיא בבחי' ראש לשועלים להיות נותנת טרף לביתה בבי"ע) משא"כ בקליפה, לעלוקה כו' הב הב לא תשבענה כו' וקראה בשם עלוקה אשר טבעה רק למצוץ אל תוכה ואל קרבה.
(ועי' בתניא פי"ט וזהו כלל בכל סט' דקדושה כו' ולכן נק' כח מה, והוא היפך ממש מבחי' הקליפה וסט"א כו' ואמרין הב הב והלעיטני כו' ולכן נקראים מתים כי החכמה תחי' וכתי' ימותו ולא בחכמה, וכן הרשעים כו' מסותרות ומכוסה בלבוש שק דקלי' כו').
וכמבואר בדרוש להבין ענין המסעות מה שלא נדפס, דלשם מבואר כל עשר כחות הנפש דקדושה, ולעומת זה כו' והקשה שם איך יתכן בלעו"ז בחי' יסוד ומשפיע אשר זה שייך רק בקדושה, ותי' כי בקליפה הוא ההשפעה רק בשביל קבלה, פי' קבלת התענוג מההשפעה אשר זהו"ע חסד לאומים חטאת, כל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין, וכדאי' בגמרא כל צדקה וחסד שאוה"ע עושין אינו אלא להתייהר כו'.
רק בנה"ב שבישראל הוא מטוב שבנוגה כמ"ש בתניא, ואם כי יש בזה ג"כ קבלת התענוג ממילוי רצונו בהשפעתו מטבע הטוב להטיב, אבל העיקר הוא הטוב, שירצה טובת המקבל (ואפ"ל כי לכן גדול המעשה מן העושה כי שם שייך רק טובת המקבל) יתן ויתנו אחרים חסיד, כי רצונו שיתנו אחרים מוכיח גם על נתינתו שהיא בתכלית הטוב. ובהשפעת תאוות איסור ר"ל הנלקח מגקה"ט לגמרי הוא רק בשביל קבלת התענוג לגרמי'.
ורמז לזה מצאתי בלשון המשנה (בדמאי פ"ב) אלו הן המשפיעים במדה גסה כגון הסיטוניות ומוכרי תבואה, סיטוניות הו"ע סוטה אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות, ומוכרי תבואה היינו גם במשפיע תורה (כמאחז"ל ע"פ מונע בר) אם כוונתו בשביל קבלת התענוג מההשפעה נק' בשם מוכר תבואה מוכר הוא המקבל את הכסף בחי' תענוג (היפך מה שנא' אמת קנה ואל תמכור, קנין הוא שנותן הכסף לזולתו) לכן אף שהם משפיעים אבל נק' משפיעים במדה גסה.
(וי"ל סיטוניות ע"פ מאחז"ל נואף אשה חסר לב זה הלומד תורה לפרקים, ולכאורה איך שייך לקרא הלומד תו' לפרקים בשם גנאי כזה, ופי' רבינו ז"ל בדרוש אחד, פרקים הוא ע"ד מנורה של פרקים פי' אברים וחוליות, מלשון מפרק, והו"ע פירוד היפך קובע עתים לתורה אשר הוא מלשון יחוד וחבור, כמו הקובע מקום לתפלתו.
ונ"ל כוונתו מה שמפרש פרקים על ענין פירוד, דמיירי בענין משפיע לזולתו דלכן המשילו זה לניאוף כו' ופירוד הוא היפך היחוד האמיתי, אשר המשפיע רוצה טובת המקבל, וכן המקבל בטל לטובת המשפיע, ע"ד ומתלמידי יותר מכולם, משא"כ כשכ"א רוצה רק קבלת התענוג לגרמי' אז גם המשפיע נק' מקבל ע"ד על מכרם בכסף צדיק הו"ע יסוד השפעה, וזהו חסר לב שחסר לו ל"ב נה"ח, כח מה (פי' חסר לב הוא מדברי רבינו ז"ל) ואפ"ל כי זהו"ע מוח הדעת אין להם, דעת הו"ע התקשרות והיחוד האמיתי בין המשפיע והמקבל מלשון והאדם ידע כו').
(ויובן בזה מה שהעיר אותי ידידי כו' ממ"ש בספרא ע"פ לא תעשו לכם אלילים או אל תפנו כו' עצבים שהם נעשים פרקים פרקים, שזה שייך לעצבים דווקא, כאשר יתבאר. וע"פ הפשט הוא מפרש מלשון ידיך עצבוני (איוב ל') ובלשון משנה שבת פכ"ב אין מעצבין את הקטן ופרש"י תקון וישוב העצמות והחוליות).
וכן מצינו לשון חוליות גבי עפר ג"כ אין הבור מתמלא מחוליתו לפי פירש"י, ועצבות הוא מיסוד העפר.
אבל אחר כל אלה נמצא בזה גם בחי' השפעה. נניח כי לא נק' זה בשם השפעה כלל מאחר שכוונתו רק לקבלה, עפ"ז אנו מוכרחים לומר כי משאחז"ל גמירי משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי כי בכל סדר השתל' דקדושה בחי' עו"ע כל עלול הוא קבלתו בשביל להשפיע, עד מל' דמל' דעשי' ועד בכלל, להשפיע לע"ש, לקליפת נוגה, עד גקה"ט לגמרי אשר יש בהם השפעה לגרמי' בשביל קבלה עד בחי' אחרונה שבהם מד' יסודות שבהם ארמ"ע, הנה עפר הוא סוף ותכלית כל הקליפות מה שאינו משפיע כלל בחי' עפר המדבר שאינו מגדל צמחים,
(לאו איהו עפרא קדישא דעביד איבין כו' אלא כד"א מעפר שריפת החטאת כו' בכחו דההוא חוי' תקיפא (זח"ב רס"ו ע"ב) והו"ע ע"ז ממש ע"ד ירבו עצבותם אחר מהרו אל אחר אסתרס ולא עביד פירין (עי' בסש"ב יתוש קדמך, אף יתוש שמכניס ואינו מוציא דלכאורה אינו מובן הגנות מה שמכניס ואינו מוציא, אמנם יובן לפי הנ"ל).
ועפי"ז אפשר לקרב אל השכל קצת מה דאי' ביומא פ"ו ה"ד חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא כו' ולא יהיבנא דמי לאלתר היינו לאלתר דוקא כמש"נ על הלל הזקן מצד בחי' הענווה והביטול שהי' בו, אף בעת שהי' הולך לאכול הי' אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה, היינו בעת אכילתו הי' בחי' משפיע ולא מקבל כלל כמבואר בתניא פכ"ט, ורב לא החזיק עצמו במדריגה זו (כדמצינו גבי רבה שטעה בעצמו לומר כגון אנא בינוני) ואם כי בודאי גם רב אכל לש"ש ללמוד ולהתפלל בכח האכילה ההיא אבל אין זה לאלתר, אשר הוא בל' ירושלמי על אתר כמדרגת הלל הזקן אשר לא הי' בבחי' מקבל כלל לגמול חסד כו' חסד דוקא).
ובחי' עפר זה הוא מקור העצבות, ולכן אמרו חכמי האמת ע"ז אסקופה הנדרסת לרגלי החיצונים, אסקופה היא הסוף התחתון, סיפא דכ"ד מהקלי' הנדרסת מל' דרוסת איש, לרגלי כינוי ליסוד (בברכות כ"ב חולה המרגיל ופירש"י המרגיל וממשיך) כידוע, ויסוד דקדושה נק' רגל מבורכת.
ולכן הרחיקו חז"ל מאד מדת הכילות וקמצנות וגם בפי' נאמר וכילי כליו רעים, על שאינו בחי' משפיע, ולפי נוסחאות אחרות הוא מהכ"ד דברים המעכבים את התשובה, כי יש נוסחאות "רכילות" ובנ"א (וא' מהם בר"ח דפוס אמשטרדם) נכתב "כילות" ונוסחא זו מתיישבת, כי זה נראה בחוש. משא"כ הלצים והוללים בעלי מרה הלבנה טבעם לפזר כו'.
לא באתי חלילה לשבח אותם כי גם הם משפיעים לגרמייהו להתייהר ולרדיפת הכבוד, אמנם ענינינו בה לשקול בפלס את פחיתותם זה נגד זה. ולפי כל המבואר נוכל להבין איזה מהן גרוע ופחות יותר.
ואם כי זה עושה מעשה בפו"מ וענין העצבות הוא כמו ממילא ואינו פועל מאומה, אדרבא היא הנותנת כידוע אשר בחי' דכר הוא הפועל ובחי' נוקבא בלי פועל, ובלשון מהר"ל מפראג נק' צורה וחומר. אפי' לענין דינא גבי ג"ע לענין יהרג ואל יעבור דהיא נקראת קרקע עולם כדאי' בכמה מקומות בש"ס במגילה וביומא גבי אסתר קרקע עולם כו' ושם קרקע הוא ג"כ על כוונת יסוד העפר כו' כמו ומן העפר אשר בקרקע המשכן.
ובזה יובן מה שכ' באוה"ח הק' בפי' התורה, איני זוכר את מקומו (85*) ולא סגנון לשונו כמו שהוא אבל בעיני ראיתי בפירושו, ומלתא דתמיהה דכירי אינשי, כי ראה בחזיון שנלחם ונתאבק עם ס"מ ונוקבי', ונצח את הס"מ ולא הנוק', אשר רב כחה בקליפה ושמה ע"ש פעולתה, מלשון יללה ועצבות (בל"א קלאג מוטטער) והיא המחטאת בני אדם יותר משארי קליפות, והו"ע טפה של מרה התלוי' כו' ממנה, ממנה וממנה כו' זו היא מרה השחורה ר"ל, מיסוד העפר, ע"ד ונחש עפר לחמו, ובזהר (ח"ב דרי"ט, ב) בעצב תלדי בנים, רזא דחויא דעציב אנפיהון דעלמא, ענין ממנה פניו מוריקות.
והוא בחי' עמלק אשר קרך כו' ראשית גוים, נגד מוח הדעת, היינו ההתקשרות בעניני העולם עד שאין לו שום פתיחת הלב במדות אהוי"ר, וזהו וילחם עם ישראל ברפידים רפיון ידים מדות, והי' כאשר ירים משה ידו, היינו בחי' דעת מפתחא דכליל שית וגבר ישראל וכאשר יניח כו', ויהי ידיו אמונה, ויהי ל' יחיד בגין דתלי' כולא בימינא (זח"ב ס"ו), היינו מדות שבכתר דלית שמאלא כו'. ובלקו"ת אמור בד"ה וספרתם אות ב' מחמת שקשור מאוד בהבלי העולם להיות יש ודבר בפ"ע, ומחמת זה לבו כלב האבן כו'.
ואל תתמה אם ליצנות יהי' עבירה דאורייתא (כדמוכח מל' הרמב"ם הנ"ל) ועצבות לא מצינו ע"ז ציווי הנמנה בין תרי"ג, רק דרך אגב תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה, איך אפשר לומר דהוא פחות וגרוע מזה.
מצינו כיוצא בו גבי מז"ל שלא הוזכר בתורה בכלל ביאות אסורות, ולא נמנה בין הל"ת אף שחמור מהן וגדול עונו בבחי' הגדלת וריבוי הטומאה והקליפות ר"ל כמבואר בתניא פ"ז, ובזהר נז' שאין תשובה מועלת, רק מבואר בר"ח דהיינו תשובה תתאה אבל תש"ע בחילא יתיר אין לך דבר העומד כו', ובפ"ז הנ"ל מבואר אא"כ יעשה תשובה מאה"ר כ"כ עד שזדונות נעשו לו כזכיות.
וכן מצינו גם כעס בזהר בכ"ד והעיקר בפ' תצוה קפ"ב ע"א וע"ב באריכות מאן דאתחבר עמי' ומאן דאישתעי בהדי' כמאן דאיתחבר בע"ז ממש ואסור לאסתכלא באנפוי כו' בגין דבכל חטאין דקא עביד ב"נ לאו איהו ע"ז ממש כהאי ואי תימא הא לשעתא כו' לאו הכי דכיון שאעקר קדושה כו' אף זה מקפח ההוא אתר אתתקף בי' ולא שביק לי' בר כד אתדכי ב"נ מכל וכל ע"ש באריכות.
וכן אחז"ל כל המתגאה כו' ואין זה ל"ת שבתורה, וכ"ז מפני שזה מזיק לנפש ברוחניות מאד, עד כי אין כלי לזה בל"ת, אף שהם בדרך שלילה, ומצינו כיוצא בזה גם בדברים אשר נצטינו עפ"י חז"ל לעשות עפ"י מנהג אשר לפי רוב ערכם אינם מתלבשים בא' מרמ"ח כלים רמ"ח פקודין דאורייתא.
לפ"ז לא יפלא על ענין העצבות ג"כ אשר לפי כל השרשים הנזכרים הו"ע גרוע לנפש עוד יותר מליצנות הנכלל בסוג מצוה הנ"ל.
ואם כי לכאורה אין הדבר ברשותו. אמנם יש מ"ע ול"ת התלויין בלב, ולכאורה איך שייך ציווי ע"ז, כמו מ"ע להאמין לאהבה, ואהבת לרעך, ומל"ת לא תשנא, שלא לירא מנביא השקר, לא תתאוה (כי לא תחמוד הוא דוקא עד שיעשה מעשה כמבואר במכילתא גבי לא תחמוד יכול אפי' חומד בדבר ת"ל לא תחמוד כסף וזהב, מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן כו' ע"כ, פי' להשתדל בתחבולות עד שיגיע הדבר לידו, אפי' לקנותו בדמים, וגבי לא תתאוה אי' בסה"מ להרמב"ם ל"ת רס"ו לא תחמוד היינו לעשות תחבולה לקנותו, ולא תתאוה הוא לאו שני, אפי' להתאות בלבו לבד).
אמנם נופל הציווי ע"ז היינו שמחויב להשתדל בהתבוננות ובכל העצות שנתנו לנו חז"ל לבא לקיום המ"ע הנ"ל ולהנצל מלעבור על הל"ת כמו לעולם ירגיז כו' אם נצחו מוטב וא"ל כו' וא"ל כו וא"ל יזכור לו יום המיתה.
ואל תשאלני אחי מזה, הלא יכול לבוא לידי עצבות חלילה, הנה נהפוך הוא, בזכור אדם יום המיתה אזי יבין כי הכל הבל, גופו ונה"ב, וכל עניני העולם מה שחסר לו הם כאין ואפס ובלתי מציאות כלל, כי כל דבר אשר איננו נצחי אין יתכן לקרותו בשם מציאות גם בעת המצאו.
נמצא עצה טובה קמ"ל בזה, להיות רק חדוות ה' מעוזו, ואין מה להתעצב על דבר שהוא אין ואפס אשר חסר לו ואשר יחסר לו מעניני הבלי עוה"ז ותענוגי הגוף אשר הוא ג"כ אין ואפס. ולכן דקדק לומר יזכיר לו, פי' היצ"ט יזכיר ליצה"ר הרודף אחר תענוגים גשמים חיי בשרים כלה ונפסד. ולפענ"ד כל העצות המבואר גבי לעולם ירגיז כו' הם שייכים מאד להנצל מעצבות ומ"ש.
בזה יתורץ השגתך עלי מענין לישרי לן מר כו' ומענין ללבוש בגד אבלים ולאכול ביצה בזמן חירותינו, כדי שלא תזוח דעתו עליו מתענוג גשמי, בזמן אשר כל הענין הוא לספר ביצי"מ, מצרים וגבולים, להיות אז שמחתו רק מגילוים עליונים, גילוי אור ה' וקדושתו ולא יתערב זר בשמחתו. ואיך ס"ד שענינים אלו הוא להעציב את לבו בעת אשר נצטווה לשמוח ביו"ט כנ"ל ברור.
והנה יש בנותן טעם גם עפ"י נגלה, מה שלא נחשבו הדברים החמורים הנ"ל במנין המצות, עפ"י המבואר בי"ד שרשים להרמב"ם להקדמת ס' המצות וז"ל בשרש הרביעי שם, אין ראוי למנות הציווים הכוללים התורה כולה כמו קדושים תהיו והתקדשתם כו' (בה"ג ורמב"ן חולקים עליו בענין והתקדשתם) ומלתם את ערלת לבבכם וכן וערפכם לא תקשו עוד (הרמב"ן חולק עליו בענין קשיות עורף ומונה זה ללאו מיוחד שלא יתקשה בשאלת האותות מן הנביאים). נמצא כי גם מה שמבואר בתורה, רק אם הוא מהכוללים התורה כולה לא יתכן למנותה בשם מצוה בפ"ע, הן בעשה והן בל"ת.
ובאמת כל הדברים הנזכרים הנ"ל נמצא ענינם מבואר בתורה, ומי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ענין הוצז"ל גבי ער ואונן וירע בעיני ה' אשר עשה כו'. גאוה ורם לבבך (ואולי נכלל בזה גם כעס דשניהם מיסוד האש שנגבה למעלה כמ"ש בתניא פ"א) או השמרו לכם פן יפתה לבבכם, ועי' פירש"י שם (כי אין יפתה מלשון פתוי דא"כ הי' צ"ל יפותה) ותרגומו יטעי מלשון טעוות עממיא כי הוא כעובד ע"ז. וכמדומה שראיתי באיזה ספר שהוא מלשון הרחבת הלב, משרש יפת, כי ירחיב כו' את גבולך תרגומו ארי יפתי כו'. עצבות תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה. גם עצבות יוכל להיות נזכר באמרו ומלתם את ערלת לבבכם אשר זה שייך לזה.
והנה אחר העיון מצאתי כי יש שני בחי' בענין הליצנות (וכ"מ קצת מלשון הרמב"ם ז"ל הנ"ל ככופרים ההולכים בשרירות לבם), הא' הוא דברי רוח הבל ואין בם מועיל, דברי שחוק ומהתלות, ומלתא דבדיחותא בלא שום כוונה לש"ש, אשר יותר נופל ע"ז לשון הוללות כמו לא יתיצבו הוללים כו' מלשון מהול במים כי הם דברי שטות, ומשוגע אשר דבריו מעורבבים ובלא תועלת, ועל ענין זה הי' כל כוונתי במכתבי הראשון אליך.
ובוודאי גם זה פחות ומגונה מאד כאשר האריך אדמו"ר ז"ל בספרו שעה"ת ח"ג הנק' ד"ח, והוא תכלית פרי"ע לבו נעור וריק מכל אור ה' וקדושתו, קליפת פלשתים (פלשתים לצנים היו) מבוי מפולש (פוסט בל"א). וכשירגיל עצמו בזה יבוא מזה אח"כ לטמטום הלב ומ"ש ג"כ, ע"ד סתמום פלשתים וימלאום עפר, וז"ל שם וכמ"ש במ"א בענין וישב יצחק עד בתכלית.
עכ"ז נראה בחוש אשר עוד בנקל לו להטות את לבבו אליו ית', וכשיזכיר או יזכירוהו אחרים יוכל להפסיק באמצע שיחה נאה אשר התחיל בה מחמת היסח הדעת ולשום יראת ה' נגד פניו ושב ורפא לו, וכלשון הרמב"ם במורה נבוכים הובא בשו"ע או"ח סי' א' בשינוי לשון כשישים האדם אל לבו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד, הוסיף לומר תיבת "מיד". משא"כ עצבות ומ"ש הוא אשר נתטמטם לבו כ"כ עד שכמעט אין בכחו להטותה הדרך כ"א ביגיעה רבה ועצומה.
אשר ע"כ יפה דברתי ובזמנו דברתי, כי אם רואה אדם אשר עמלק פרשז עליו עננו, וקשה לו להפטר ממנו לאותה שעה, כי להעצות המיוחדות לזה נצרך אריכות זמן ושעת הכושר, אין מזניחין אותו אם יבקש לעזרה כמו רגע את עדת הפלשתים להלחם בעמלק, ויפקח דעתו במלתא דבדיחותא, ואח"כ יוטל מהומה ביניהם, והוא יפטר משניהם יחד.
כי אף אם גם זה מצד הקליפה וסט"א, אמנם אנחנו רואים גם בגשמיות כי הסמים אשר איש בריא ושלם יחלה מהם ואם יקח מהם בשיעור גדול יוכלו להזיק אותו, וליטול את חיים מן העולם, הן לאיש חולה ומסוכן יהיו לו לרפואה, וכמאחז"ל בענין אילה שרחמה צר, ואינה יכולה להוליד, מזמין לה הקב"ה נחש ומכישה כו' והנה נחש הממית נעשה מחי'.
[שמעתי אשר חסיד אחד דרש עצה מאדמו"ר האמצעי לטמטום הלב ואמר לו לרפואה לשתות יי"ש מעט מעט, ושאל אותו הלא בס' פוקח עורים שלכם אתם מחמירים מאד בזה, וכתוב שם שהוא שורף הגוף והנפש, א"ל אמת כי הוא מזיק גדול, אבל מצינו רפואה גם ע"י מזיק מענין אילה כו'].
אמנם יש עוד ליצנות גרוע מזה הרבה (ואולי יוגמר כעת בזה ההכרעה בין שנינו ולמעט במחלוקת טפי עדיף), והו"ע מלגלג על דברי חכמים ונביאים, מאי אהני לן רבנן, וכנאמר בישעי' כב ויקרא כו' ביום ההוא לבכי כו' והנה ששון ושמחה כו' אכול ושתה כי מחר נמות (ת"י מדנימות לא נחי') פי' שלא האמינו בתחה"מ, או לפי פירש"י ז"ל שהתלוצצו מדברי הנביאים שאמרו להם שלא יהי' להם חלק לעוה"ב נעשה לנו הנאה בחיינו. הנה ע"ז אומר שם ונגלה באזני אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון.
וביומא פ"ו גבי ג' חלוקי כפרה דרש האי קרא על חילול השם אשר אין לא כח בתשובה כו' ולא ביסורין, אלא כו' ומיתה מכפרת. ובסי' כ"ח ע"פ כי בלעגי שפה מפרש הת"י הוו מלעיגים לקול נבייא כו' (וע"ש בפסוק י"ג ג"כ, ובפ' י"ז אמר לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון, ופי' המצו"ד המלעיגים בדברי הנביא כרתנו ברית כו' שמנו כזב מחסנו, והו"ע אפיקורסות ממש, ות"י מפרש ע"ז תמותון (מותא תנינא) אולי רצונו לתרץ כי האפיקורסים אין להם חלק לעוה"ב).
וזהו כת לצים אינם מקבלים פני שכינה. וגם על בחי' הליצנות הבאה מפרי"ע י"ל שאינם מקבלים בתוכם הארה פנימית מאור אלקי, אבל הלשון כת מתיישב יותר על המלעיגים והמלגלגים, וליצנות אחת דוחה ק' תוכחות. איני יודע לע"ע פירושו, ומה כוונתו במספר ק', ואפשר הוא ע"ד טובה מרדות אחת כו' יותר ממאה מלקיות שנא' תחת גערה כו' מהכות כסיל מאה, ותוכחות הוא מלשון והוכחתיו בשבט אנשים, שבט ותוכחת יתן חכמה משלי כ"ט (היינו מבטשין לי' וסליק נהורא).
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור