בחי' העלאת מ"ן לבחי' התקון הוא בהפוך מזה דהיינו רק בחי' הבטול כמו השפלות ולב נשבר. וכמו בתפלת י"ח בלחש דוקא. וכמ"ש (מ"א יט, יב) ואחר הרעש אש כו' עד קול דממה דקה. משום דתמן קאתי מלכא (ברכות נח, א) כמו לפני המלך צ"ל רק בבטול פנימי דוקא. ולא בהתפעלות ורעש כו' משום דרוח אייתי רוח כו' ולפי אופן האור הנמשך צ"ל אופן ההעלאה כו'. וזהו ההפרש בין רו"ש דמלאכים דבטול היש שלהם בכלי ברעש לפי אופן האור שהוא בא בבחי' גלוי במורגש כו' (ודלא כדלעיל שהמלאכים בבחי' התקון. ואע"פ שמתכללים יחד זהו מצד הארת שם מ"ה עליהם. כמו (איוב כה, ב) עשה שלום במרומיו כו' כידוע). וזהו הטעם שניתן לאדם שהוא בשם מ"ה עצמו גוף גס שיכול להביאו לבחי' אין ממש שאין זה במלאכים שאו"כ שלהם בבחי' יש הפוך בחי' התקון. וע"כ היו הנפילים כו' וד"ל. והוא לפי שאין בכח לברר לבחי' יש דתהו רק בחי' שם מ"ה דאדם. כמ"ש אדם כי יקריב כו' מן הבהמה כו'. והוא ג"כ ענין ההתכללות אמיתית דאו"כ בכלל מראש לסוף. ובפרט שאינו אלא בשם מ"ה דאדם ע"כ על ידו דוקא נעשה בחי' קו המדה למדוד שעור וערך בדבר והפוכו שלא יגבור האחד על זולתו בהעלאה מיש לאין ובהמשכה מאין ליש בין באורות בין בכלים כנ"ל וד"ל). ונמצא מובן עכ"פ מכל הנ"ל בהפרש שבין המלאכים ונשמות שהתהוות גוף ונפש דמלאכים יצאו כאחד ממקור חוצבם ממאמר אחד דתוצא הארץ עלאה כו'. בבחי' המל' מבחי' חצוניות הכלים דאותיות הדבור והוא הבל החיצוני המלובש בדבור זה דתוצא הארץ. וכן אמר וברוח פיו כל צבאם וצורה וחומר שבדבור העליון הוא המקור לצורה וחומר דמלאכים. דהיינו גופם נמשך מחומר הבל הדבור ונפשם הרוחנית מרוחנית דרוח הבל הדבור והן קרובים זע"ז בערך ויחוס אחד כצומח וחי שקרובים זע"ז כנ"ל באריכות. וכמ"כ יובן בשרשם באצי' בבחי' צומח וחי דאצי' (שנק' בזוהר חיון עלאין כו'). והן בחי' מדות דאצי' שכלולים הם ומתאחדים עם בינה (וגם האבות כאשר נק' בשם מרכבה למדות חג"ת דאצי' שכלולים בבינה דאצי' כו'). אבל האדם לא נברא גופו עם נפשו כאחד אלא גופו מן הדומם. ולא נתלבש בו נפש החי אלא בחי' מדבר דוקא. ובאמת יש להבין איך יוכל הדומם להיות חומר לצורה דחכ' בחי' מדבר שלמעלה מן החי אם גם החי א"א לבא בדומם רק בצומח שסמוך וקרוב אליו כ"ש בחי' מדבר כו'. אך הנה יש להקדים תחלה בשרש האותיות שנק' דומם כנ"ל בהיות שבאמת אין האותיות באים בבחי' ההשתלשלות עו"ע כהשתלשלות המדות מן השכל שנולדים בבחי' המשכה דעו"ע דידוע בכל עו"ע שהעלול קרוב הוא בערך אל העילה ומתייחס עמו עד שיחייב חיוב והכרח שיוציא העילה העלול הזה דוקא כהתהוות המדות אוי"ר מן השכל מפני שכלולים אוי"ר בשכל תחלה כנ"ל. אבל האותיות לא נתהוו כלל מן השכל ולא מן המדות עד שלא יחויב כלל שיולדו אותיות מן האוי"ר או השכל ואע"פ שאנו רואים שמיד שיתפעל בלב אוי"ר יתהוו אותיות וצירופים במחשבה ודבור כאופן האוי"ר וכן בהמצאת שכל יתהוו צירופים באותיות המחשבה. הנה אותיות
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור