בס"ד. שיחת* ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו ה'תשי"ד.
א. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה להבין ענין ער"ח ור"ח.
לאחרי המאמר צוה לנגן הניגון "פדה בשלום", כיון שזהו שבת מברכים חודש כסלו.
ב. אמרו חז"לא שלעתיד לבוא יאמרו דוקא ליצחק "כי אתה אבינו"ב. וטעם הדבר מבואר בחסידותג – לפי שענינו של יצחק הוא פחד וביטול, שזהו אחד החידושים של הזמן דלעתיד לבוא (כנ"ל בהמאמרד).
ויש לומר, שלכן מצינו גבי יצחק שבכמה ענינים הי' בדוגמא דלעתיד לבוא. בנוגע לכל האבות אמרו חז"לה שהטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, אלא, שאצל כל האבות הי' ה"מעין עולם הבא" רק בענין התענוג, "הטעימן", אבל יצחק הי' כל חייו בדוגמא דלעתיד, כיון שבעת העקידה פרחה נשמתוו ונמשכה בו נשמה מעלמא דאתי – מעולם הבא.
אבל באמת, לא זו בלבד היא מעלתו של יצחק, כי הענין ד"פרחה נשמתו" מצינו גם אצל אחרים. יש דעות שאצל בן השונמיתז ואצל עוד כמהח פרחה נשמתם. מעלתו של יצחק היא – שהי' למעלה מהעולם, ומשם לקח והמשיך בעולם, כדלקמן.
ג. על הפסוקט "ויגדלו הנערים" איתאי שבשעה שנעשו בני י"ג שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לע"א (יעקב הלך לבתי מדרשות, ועשו – לעבודה זרה).ושואלים על זהיא: אמרו חז"ליב שאברהם הי' צריך לחיות מאה ושמונים שנה, אלא שנחסרו חמש שנים משנותיו כדי שלא יראה שעשו נכדו יוצא לתרבות רעה. ולכאורה בשעה שעשו פירש לע"ז – עדיין חי אברהם, שהרי בלידת יצחק הי' אברהם בן מאת שנהיג, ויצחק בן ששים שנה בלדת אותםיד, ונמצא שכאשר עשו נעשה בן י"ג שנה ופירש לע"ז, הי' אברהם בן מאה שבעים ושלש, וא"כ, במשך ב' שנים ראה איך שעשו יוצא לתרבות רעה?
בדעת זקנים מבעלי התוספותטו מתרץ, שב' שנים הנ"ל (שאברהם עדיין חי) חטא במטמוניות. אבל, תירוץ זה אינו מספיק, שהרי, אם היתה אפשרות שיחטא ב' שנים במטמוניות, הי' יכול להיות שיחטא עוד חמש שנים במטמוניות, ולא יצטרכו להחסיר משנותיו של אברהם חמש שנים?
בעשרה מאמרותטז וגם בשם ריב"א יש תירוץ נוסף – שהשנים שיצחק המתיןיז מהעקידה עד שרבקה תהי' בת ג' שנים ויום אחד, הי' בגן עדן, ושנים אלו לא נימנו במנין שנותיויח. ויש לומר הטעם – לפי שגן עדן הוא למעלה מהזמן דהעולם. ובמילא, בעת לידת יעקב ועשו – עברו מלידת יצחק יותר מששים ושתים שנה, ואעפ"כ הי' מספר שנותיו של יצחק ששים בלבד, כי בהשנים שהי' בגן עדן הי' למעלה מהזמן, ואברהם הי' אז בן מאה ששים ושתים. וכאשר יצחק חזר לעולם ולזמן, לא נימנו ב' שנים אלו בחשבון שנותיו, ולכן הי' בן ששים שנהיט.
– יש לפעמים ענין של עלי' למעלה מהזמן, אבל כשחוזרים אח"כ להזמן, ניכר הדבר. וכמו הסיפורכ שהבעש"ט כתב לגיסו ר' גרשון ענין שאירע בפועל לאחרי זמן, והיינו, לפי שהבעש"ט עלה לעולם היצירה כו' ששם נסקר משך הזמן של (עשר או) חמש עשרה שנה בסקירה אחת. אבל ענין זה לא הוציא אותו מהזמן דעולם הזה, ובפרט שגם בשעת העלי' הי' גופו למטה, משא"כ ביצחק.וענין זה שיצחק הי' בגן עדן – הי' גם לאח"ז בהיותו למטה, כפי שמצינו שיצחק אמר "כריח שדה אשר ברכו הוי'"כא, גן עדןכב, ולכאורה, מניין ידע? אלא שזכר מהזמן שהי' בגן עדן. ואף שהסדר הוא שבשעה שהנשמה באה מגן עדן למטה בא מלאך וסטרו על פיוכג, כדי שלא יבלבל לאופן וסדר העבודה שצ"ל למטה, ודוגמתו כאשר הנשמה צריכה לעלות למעלה עלי' לישכח חיזו דהאי עלמאכד, מ"מ, אצל יצחק הי' החידוש שלקח והמשיך את הענינים דגן עדן – למטה.
ד. עפ"זכה יובן גם המבואר בחסידותכו הטעם שיצחק רצה לברך את עשו, כיון שהסתכל עליו מלמעלה, מצד המקיף – דלכאורה אינו מובן: כשם שיצחק ראה את המקיף, הי' צריך לראות גם את הפנימי, שבו פועל המקיף? וע"פ הנ"ל יובן – דכיון שיצחק הי' למעלה מהזמן, ראה את עשו כמו שהוא לעתיד, לאחר הבירור, היינו, לא במעמד ומצב ד"וישטום עשו את יעקב"כז, אלא כפי ש"ורב יעבד צעירכח, באמונה ובלב שלם", כמבואר בהמאמר של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"עכט.
ועפ"ז יובן גם מה שמצינו בברכת יצחק לעשו, שאף שבתחילה אמר לו "בא אחיך גו' ויקח ברכתך גו' ולך איפוא מה אעשה בני"ל, מ"מ ברכו "משמני הארץ יהי' מושבך" (אף שכבר נתן ליעקב "משמני הארץ"לא), "זו איטליאה של יון"לב ("קאַלאַבריע"לג), שכיון שלא היתה בעולם בשעת ברכת יצחק, כמארז"ללד "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כו'", לא נתנה יצחק ליעקב, ולכן הי' יכול לתתה לעשולה – דלכאורה קשה: איך הי' יכול יצחק לתת לעשו איטליא של יון שלא היתה בעולם עדיין, הרי זה תלוי בהפלוגתאלו אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם?!– (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) כאשר יוצאים ידי-חובת סעודה שלישית בדברי תורהלז, הנה כאשר אומרים "אַ אייגענע תורה", יכול לבוא מישהו במוצאי שבת ולהפריך את ה"תורה", ונמצא, שנשארים ללא סעודה שלישית... ולכן מוטב ("געזינטער") לצאת י"ח עם חתיכת דג מלוח... או עם אמירת דבר-תורה אמיתי שאי אפשר להפריכו.
ועד"ז בנדו"ד: כיצד הכניס יצחק את עצמו להשאלה אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם; אם יתברר שהדין הוא שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ישאר עשו ללא ברכה?!...
וע"פ הנ"ל יובן – דכיון שיצחק הי' למעלה מהזמן, הרי גם איטליא של יון היתה נחשבת אצלו כדבר שכבר בא לעולם.
ה. ויש לבאר ענין זה בעבודה – ובהקדם מאמר רז"ללח "אין קורין אבות אלא לשלשה", ומבואר בזהלט, שיש חילוק בין האבות להשבטים, שמדריגת השבטים, לא אצל כאו"א מישראל צריכים להיות כל המדריגות של כל השבטים, אבל מדריגות האבות, יש אצל כאו"א מישראל המדריגות של כל אחד מהאבות. ולכן אומר כאו"א מישראל "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב"מ, כיון שכל אחד מהאבות נותן כח מאופן עבודתו לכאו"א מישראל בעבודתו. ומזה מובן שענין זה שדובר ביצחק שלקח והמשיך מגן עדן בעולם – נוגע לכאו"א מישראל.
ועד"ז מצינו בנוגע לשבת, שמיני' מתברכין כולהו יומין (כל ימי השבוע)מא, היינו, שענין השבת הוא למעלה מהזמן (כמו שנתבאר בהמאמרמב), וענין זה נוגע לעבודה דכל השבוע.
ולכן צריך להזכיר שבת בכל יוםמג – יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכו', שזה נכלל בהמצוה "זכור את יום השבת"מד. וכפי שמצינו בשמאי הזקןמה שהי' אומר על כל דבר שהוא לכבוד שבת.
כאשר דורשים מיהודי שיתנזר ("אָפּזאָגן זיך") מתאוות ותענוגיעולם הזה, וכל ענינו יהי' "אחת שאלתי וגו' לחזות בנועם הוי' וגו'"מו – טוען הוא, שקשרו אותו דוקא עם הגוף ונפש הבהמית ודוקא בעוה"ז, וא"כ, כיצד יכולים לדרוש ממנו להתנזר מדברים השייכים לתענוגי עוה"ז, ולהתענג רק מ"נועם הוי'", שזהו"ע השייך לעולם הבא, גן עדן וכיו"ב, שרק אז יתגלה הענין ד"לחזות בנועם הוי'"מז?
והמענה על זה – שניתן לו הכח ד"אלקי יצחק"מח, להתבונן ולהתעמק בהענין דלעתיד לבוא וגן עדן, עד שגם עכשיו יכול להיות אצלו "ראה ריח גו'", היינו, שכל תענוגי עוה"ז, אפילו התענוגים האמיתיים, אינם אלא פסולת מהתענוגים דגן עדןמט, וא"כ, כיצד יניח את עיקר התענוג בשביל לקבל את הפסולת? ובפרט שכאשר בטל העיקר, אזי ממילא בטל הטפל, וכל-שכן הפסולת. ולכן צריך להניח ("אַריינטאָן") את כל מחשבתו ("אַלע זיינע געדאַנקען") בהעיקר, אשר, הדרך לזה הוא ע"י ביטול, שענינו בעבודה הוא קבלת עול – ע"ד העלי' לגן עדן, שגם שם צריך להיות ענין הביטול, שעז"ננ "ובזה הנערה באה אל המלך".
וזהו גם ענינו של יצחק – "פחד יצחק"נא – ביטול וקבלת עול.ז. עפ"ז יובן גם טעם המנהג בקידושין שהכלה שותקתנב. דלכאורה, הן אמת ששתיקה כהודאהנג, אבל בכל הענינים טוב יותר האמירה בפירוש, ואעפ"כ, בקידושין מנהג ישראל (תורה היאנד) שהכלה שותקת?
אך הביאור בזה: כיצד יכול להיות קירוב פנימי, קירוב עצם אל עצם, שעי"ז נמשך כח האין-סוף ב"דור ישרים יבורך"נה – דוקא ע"י ביטול מוחלט ("פול-שטענדיקער ביטול"). וע"י הביטול נעשה יחוד פנימי, ועד שעי"ז מגיעים להמדריגה ד"אשת חיל עטרת בעלה"נו.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור