בס"ד. י"ט כסלו, ה'תשח"י
פדהא בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדיב, הנה הפירוש הפשוט הוא שנפשי קאי על נפשו של דוד, ופדיית נפשו של דוד היתה בשלום. והענין בזה, דהנה אמרו רז"לג תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמרד וכל בניך למודי הוי' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך, והיינו, שהדרשה א"ת בניך אלא בוניך היא בתיבת בניך הב'ה, ומזה למדים שקאי על תלמידי חכמים, כמארז"לו מאי בנאין אלו תלמידי חכמים שעוסקים בבנינו של עולם. וצריך להביןז, הלא גם מבניך הא', וכל בניך למודי הוי', אפשר ללמוד שקאי על תלמידי חכמים, שהרי הפירוש דלמודי הוי' הוא תלמידי הוי', שהם תלמידי חכמים.
ויש להוסיף בזה, דהנה, בלמודי הוי' יש ב' פירושיםח, פירוש הא' הוא תלמידי הוי' (כנ"ל), וקאי על תלמידי חכמים, שעי"ז שלומדים תורה שהיא חכמתו של הקב"ה, והוא וחכמתו אחד, אזי נעשים תלמידי הוי'. ופירוש הב' הוא כמ"ש הרב המגידט שלמודי הוי' היינו שמלמדים כביכול את השי"ת, וע"ד תפלתו של חוני המעגלי שהיתה משנית כביכול רצון הבורא יתברך, וכן משה רבינו ע"ה כדאיתא בזהריא זכור לאברהם ליצחק וליעקב, אחיד לי' בדרועי' וגופי', פי' כמשל אחד שלוקח את חבירו אצל היד ואינו מניח אותו לילך ומשנה רצונו, כך כביכול אחז אותו כו' ומשנה רצונו יתברך. וכן רבי יהושע אמר אין משגיחין בבת קול, ואמר הקב"ה נצחוני בנייב. וזהו בניך למודי ה',שלומדים כביכול את השי"ת. וזהו גם מה שפירש רבינו הזקן בעל השמחהיג ע"פיד נר הוי' נשמת אדם, אשר מי הוא המאיר וממשיך גילוי שם הוי', הרי זה נשמת אדם. דהנה, שם הוי' ענינו צמצום התפשטות המשכה והתפשטותטו, ומי הוא הפועל ענינים אלו בשם הוי', הנה כל זה נעשה ע"י עבודת האדם, דכאשר האדם עומד בתנועה של אהבה ורצוא, שהו"ע של צמצום הסתלקות ויציאה מגדר הכלים, אזי פועל גם למעלה ענין הצמצום והסתלקות האור למעלה, וכאשר האדם הוא בבחי' יראה ושוב, פועל גם למעלה שיהי' התפשטות האור, וזהו נר הוי' נשמת אדם, שהאדם הוא הפועל את כל הענינים. וזהו גם כללות ענין התפלה, ובפרט תפלתו של חוני המעגל, שפועלת לרפאות החולים ולברך השנים, היינו, שגם כאשר ההמשכה שנמשכה בסדר השתלשלות ע"י צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות היא באופן אחר, הנה העבודה היא להיות עושין רצונו של מקוםטז, היינו, לפעול (אויפמאַכן) רצון חדשיז, וכנ"ל דאחיד לי' בדרועי' וגופי' ומלמד אותו למלאות בקשתו. אמנם, ב' פירושים הנ"ל בלמודי הוי' עולים בקנה אחדיח, דבכדי שילמדו את הוי' (כפירוש הב'), צריכים להיות תחילה תלמידי הוי' (כפירוש הא'). וכמ"שיט למדני לעשות רצונך, היינו, שבתחילה צריך להיות למדני, תלמידי הוי', ועי"ז יהי' לעשות רצונך, שיהיו עושין רצונו של מקום, לפעול רצון חדש, שזהו שמלמדים את הוי'. וכיון שלב' הפירושים ישנו הענין דלמודי הוי' שפירושו תלמידי הוי', דהיינו תלמידי חכמים, הרי גם מבניך הא', וכל בניך למודי הוי', יכולים ללמוד דקאי על תלמידי חכמים.
ב) ולהבין זה צריך להקדים תחילה ענינו של דוד (שהרי הפסוק פדה בשלום נפשי קאי על נפשו של דוד), אשר על שמו נקרא בית המקדש, כמ"שכ מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. והיינו, דעם היות שבנין ביהמ"ק בפועל הי' ע"י שלמה, כמ"שכא הוא יהי' איש מנוחה גו' ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו (ולכן) הוא יבנה בית לשמי, מ"מ נקרא הבית ע"ש דוד, כיון שעל ידו היו כל ההכנות לבנין הביתכב.וביאור כללות ענין הבית יובן ע"פ המבואר בד"ה מזמור שיר חנוכת הביתכג, שצרכי האדם נחלקים לשלשה סוגים, מזון לבוש ובית. וטעם הדבר שכן הוא באדם התחתון, הוא לפי שישנו ענין זה בעבודת האדם, והטעם שכן הוא בעבודתו, הוא לפי שכן הוא גם למעלה באדם העליון. וביאור כללות החילוק שבין מזון לבוש ובית, דהנה, מזון הוא ענין שנכנס בפנימיותו, ועד שנהפך ונעשה חלק ממנו, דם ובשר כבשרו. ובכללות הו"ע התורה, כמ"שכד ותורתך בתוך מעי, שהרי לימוד התורה צריך להיות באופן של הבנה והשגה, היינו, שתופס את השכל שבתורה מכל צדדיו עד שמתאחד עם שכלו ונעשה חלק ממנו, כמו דם ובשר כבשרו, שלכן נקראת התורה בשם אור פנימי. ובפרטיות יותר, הנה התורה נקראת גם בשם לבוש, כי, גם השכל דתורה שהאדם תופס סוכ"ס בשכלו להיות תורתך בתוך מעי, דם ובשר כבשרו, הרי סדר הלימוד הוא (כפי שמבאר רבינו הזקן בתניאכה) שבשעה שמתייגע להבין איזו הלכה (קודם שמשיגה לאשורה על בורי') אזי שכלו מלובש בה, והיינו, שהשכל שלו מוקף ע"י המושכל (דבר ההלכה שעוסק בה), שהוא (המושכל) למעלה ממנו ומקיף עליו (שלכן בשעת מעשה אין שכלו יכול להתעסק בענין אחר), ורק לאחרי שהשיג את ההלכה לאשורה על בורי', אזי שכלו תופס ומקיף את דבר ההלכה שבאה בפנימיותו ונעשית מוקפת בשכלו. ועוד זאת, שגם לאחרי שמבין ומשיג את שכל התורה לכל פרטיו על בוריו, הרי כיון שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והיא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני יםכו, הנה החלק היותר גדול של שכל התורה נשאר עדיין בבחינת מקיף על שכלו, שזהו שהתורה היא (לא רק מזון, אלא) גם לבוש, שהוא בבחי' מקיף. אמנם, כללות ועיקר ענין המקיפים קאי על המצוות, שנקראים בשם לבושים. ובענין המקיפים גופא יש מקיף נעלה יותר שנקרא בשם בית. והחילוק ביניהם הואכז ע"ד החילוק שבין לבוש ובית בגשמיות, שהלבוש הוא כמדת האדם, שלכן לבוש הקטן צריך להיות בקטנות דוקא, ואם יהי' כפי מדת הגדול, הרי לא זו בלבד שהלבוש לא יסייע לו, אלא אדרבה, שיבלבל אותו בהילוכו ובשאר עניניו. משא"כ הבית הרי הוא מקיף על הקטן והגדול בשוה. ומטעם זה הנה הלבוש שהוא כפי מדתו של האדם הוא גם בקירוב אל האדם, ואילוהבית שעם היותו מקיף על האדם הרי הוא שלא כפי מדתו של האדם, ולכן הוא בריחוק מן האדם. וזהו שב' המקיפים לבוש ובית נקראים בשם מקיף הקרוב ומקיף הרחוק.
ג) וביאור כללות ענין המקיף יובן מכחות הנפש, כמ"שכח מבשרי אחזה אלקה, כמו המדות שהם מקיפים על הדיבור. דהנה, ענין הדיבור הוא הכח בנפש (לבוש הנפש) לגלות לזולתו את עניני נפשו, שהרי הדיבור תלוי ברצון האדם, כמ"שכט עת לדבר ועת לחשות מלדבר, והיינו, שכאשר רצונו של האדם לגלות לזולתו את מדותיו, אזי מתלבשת המדה בהדיבור ומתגלית על ידו. אמנם, הדיבור מגלה רק חלק מהמדה, שלכן, כאשר המדה היא בהתגלות בכל תקפה אזי אינו יכול לדבר כלל, וכמו שרואים במוחש שבעמדו בתוקף האהבה אינו יכול לבטא זאת בדיבור באותיות, ועד שלפעמים אין זה יכול להתגלות אפילו בקול. ולכן המדות הם בבחי' מקיף על הדיבור. אך מקיף זה הוא מקיף הקרוב, דמקיף הקרוב יש בו ב' ענינים, הא', שגם בהיותו בבחי' מקיף הרי הוא גם בקירוב, היינו, שפועל בפנימיות בגלוי, והב', שהמקיף עצמו יכול להיות נמשך אח"כ בפנימיות. וכמו שרואים בענין המדות, שאע"פ שבדרך הרגיל אין תוקף המדה יכול להתגלות בדיבור, הנה כאשר ישנו גילוי ממקיף עליון יותר, היינו, שעומד בתוקף הרצון שגם כאשר האהבה היא בתקפה אצלו מ"מ ידע הזולת אודותה, אזי לאט לאט פועל על המדה ועל ידה גם על הדיבור שלאט לאט יומשך המקיף דהמדה אל הדיבור, ועל ידי הדיבור תתגלה המדה אל הזולת, שזהו"ע מקיף הקרוב שיכול להכנס בפנימיות עי"ז שנמשך גילוי מקיף עליון יותר.
וכן הוא גם למעלה (כנ"ל שפרטי הענינים שישנם באדם ובעבודתו הם מפני שכן הוא למעלה בספירות), דהנה, ענין המדות שבאדם כפי שהוא למעלה הו"ע בחי' ז"א, והמקיף על זה הוא בחי' בינה, כידוע שתפארת דאימא נעשה כתר לז"אל. והיינו, דמשנת"ל שהמדות הם מקיפים לדיבור, הרי מקיף זה הוא רק בערך להדיבור, אבל בערך המוחין, הרי המדות הם בחי' פנימי, והמקיף עליהם הוא בחי' ת"ת דאימא שנעשה כתר לז"א. וכמו כן בבינה גופא, הנה ת"ת דאימא היא רק חלק אחד מבינה, ויש בחי' נעלית יותר שהיא בבחי' כתר ומקיף עליווכו'. וזהו ענין מקיף הקרוב שיכול לבוא בפנימיות, היינו, שלגבי מדריגה גבוהה יותר הנה המקיף הוא בבחי' פנימי.
אך מקיף הרחוק הוא ע"ד המקיף דבית שהוא מקיף לקטן ולגדול בשוה. ובכללות הו"ע בחי' העיגול הגדול, שזהו בחי' המקיף שמקיף על כל העולמות בשוה, מעולם האצילות עד עולם העשי', והיינו, דכשם שבעולם העשי' אינו יכול להתלבש בפנימיות כיון שהעולם אינו יכול להכיל אותו, כמו כן גם עולם האצילות אינו יכול להכיל אותו, אלא הוא בבחי' מקיף עליו. ועד כדי כך, שמצד המקיף לא שייך לומר כקטן כגדול, כיון שמצדו אין חילוק בין הקטן להגדול, והלשון קטן וגדול הוא רק לשבר את האוזןלא. ואף שגם עיגול הגדול מחי' את הענינים שבתוכו, שזהו כללות השתלשלות, והיינו, שלא זו בלבד שפועל בהפנימי, אלא עוד זאת, שממנו נמשך ענין החיותלב, מ"מ, ענינו ופעולתו אינם בגלוי. משא"כ הפעולה דמקיף הקרוב היא ניכרת בפנימיות, אפילו בהיותו עדיין באופן מקיף.
ד) וכמו"כ ישנו ענין המקיפים דלבוש ובית בעבודת האדם, והיינו, שהמצוות בכללותם נקראים בשם לבושים, וענין הבית בכללות קאי על תורה שבעל פה, מלכות (כתר מלכות) פה תורה שבעל פה קרינן להלג, שנקראת בשם בית, כמארז"ללד אני חומהלה זו תורה, ותלמידי חכמים (שדי כמגדלותלה אלו תלמידי חכמיםלד) נקראים בשם בנאים, שהם בונים את הבית, בית נאמן, כמ"ש בדודלו. והענין בזה, דהנה, ענין ההבנה וההשגה שבתורה הוא בעיקר בתורה שבע"פ, ועז"נלז ונפשי כעפר לכל תהי' פתח לבי בתורתך, היינו, שכדי שיהי' ענין ההבנה וההשגה שבתורה, פתח לבי בתורתך, צ"ל תחילה ונפשי כעפר לכל תהי'. וזוהי גם השייכות דבית לדוד דוקא, לפי שעבודתו של דוד היתה באופן דאנכי תולעת ולא אישלח, אם לא שויתי ודוממתילט, שהי' בבחי' דומם. וזהו ג"כ מעלת ביהמ"ק שהי' בנוי מאבנים דוקא, בחי' הדומםמ (דלא כהמשכן, עליו נאמרמא כי לא באתם גו' אל המנוחה ואל הנחלה).ה) וביאור הענין, דהנה, מעלת הבית היא ששומר על האדם, ועוד זאת, ששומר גם על הלבושים, וכמ"שמב בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית. והיינו, שענינה של תושבע"פ שנקראת בית ששומרת על המצוות שנקראים לבושים. והענין בזה, דהנה, בענין הלבושים, בגדי עשו בנה הגדול החמודות, יש ב' ענינים. הא', בגדים כפשוטם, שהו"ע לבושי המצוות, והב', כמארז"למג אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו, שהו"ע עבודת הבעלי תשובהמד. וצריך להבין, דבשלמא בעבודת בעלי תשובה צריך להיות ענין השמירה, וכידוע מאמר הרב המגידמה דמה שאמרו רז"למו אל יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, הרי זה בצדיקים דוקא, אבל בעלי תשובה, כיון שסורם רע מצד הענינים שהיו אצלם קודם חזרתם בתשובה, צריכים לומר אי אפשי, לפי שצריכים שמירה מיוחדה ושמירה יתירה. אמנם, מ"ש בגדי גו' אשר אתה בבית, קאי גם על בגדים כפשוטם, ומזה משמע שגם לבושי המצוות של צדיקים צריכים שמירה, וצריך להבין טעם הדבר.
אך הענין הוא, שיש צורך בשמירה על מעשה המצוות לפי שיכולים להיות בזה ענינים בלתי-רצויים הן מצד האדם העובד מצד המצוות עצמם והן מצד עניני המצוות. דהנה, כללות ענין המצוות הוא בדברים גשמיים דוקא (שלכן ניתנה התורה בארץ דוקא, ולא בשמים), ואפילו המצוות דחובת הלבבות, הרי מבואר במק"אמז בארוכה שהעבודה דיראה ואהבה ואמונה צריכה להיות באופן שתחדור (זאָל דערנעמען) את הבשר דלב הגשמי, וע"ד ענין התענוג שפועל הרחבה בעצמות, כמ"שמח שמועה טובה תדשן עצם, כידוע ומבואר הסיפורמט באחד הצדיקים שהי' שמן בפשטות בשמנוניות הגוף מעניית איש"ר, מצד גודל התענוג במילוי רצונו של הקב"ה. וכיון שהמצוות קשורים עם ענינים גשמיים, והרי הענינים הגשמיים בפרט כפי שהם אחרי חטא עה"ד הם מעורבים ברענ, אזי יכול להיות שאפילו לאחרי שעובד עבודתו ומקיים מצוה, יהי' בזהעכ"פ שמץ מנהו מהצד דלעו"ז, וכדי לשלול זה צריך להיות ענין השמירה. וכן הוא גם מצד האדם, דכיון שעבודת האדם היא כפי שנפש האלקית מלובשת בנפש הבהמית ועל ידה גם בהגוף, הרי מצד הגוף ונה"ב יכולים להתערב ענינים בלתי-רצויים, ועד שיכול לגרום גם לענינים הפכיים. וזהו כללות הענין שמעשה המצוות צריכים שמירה וזהירות, ועד שאפילו במצות הצדקה שענינה שלוקח חיי נפשו ונותן למאן דלית לי' מגרמי' כלום, מ"מ, צ"ל שמירה וזהירות שלא יהי' להתייהר, ככל הזהירות האמורות בזה. וכמו"כ אפילו בלימוד התורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה ודברי תורה אין מקבלין טומאהנא, הרי ידוע הדיוק שענין זה הוא בנוגע לדברי תורה מצד עצמם, אבל בנוגע להאדם הלומד הרי זה יכול להיות באופן דזכה, ויכול להיות גם באופן ההפכי, לא זכה, שאז נעשית לו ההיפך מסם חייםנב. וזהו גם שבלימוד התורה צ"ל זהירות שלא יהי' הלימוד על מנת להתייהרנג, ויתירה מזה, שתכלית העבודה היא שלימוד התורה יהי' אפילו לא כדי לדעת את המעשה אשר יעשוןנד, אלא רק כדי לקיים את ציווי הקב"ה שצוה ללמוד תורה, והיינו שהלימוד יהי' מתוך קבלת עול, ובלשון רבינו הזקןנה: כמו אילו נצטוה לחטוב עצים עד"מ, וביחד עם זה צריך להיות בשעת מעשה גם תכלית התענוג, כיון שלומד ענין שהוא חכמתו ורצונו של הקב"ה.
והנה כדי לשלול ענינים של פניות ועאכו"כ ענינים הפכיים, הנה על זה ישנה השמירה דבית, שהו"ע תושבע"פ, שכללות ענינה הו"ע של גדרים וסייגים כו', וכמאמר הידוענו שצריך להזהר במאה שערים של היתר בכדי שלא להכשל ח"ו בשער אחד של איסור, וזהו ענינה של תושבע"פ שנקראת בית, אני חומה זו תורה, שהבית שומר שהלבושים יהיו לבושים נקיים וטהורים, ללא עירוב דבר בלתי-רצוי, וכמו"כ שומר הבית על האדם שבו, שהם הענינים הפנימיים, ותורתך בתוך מעי, שיהיו נשמרים מכל הענינים, עניני פניות, ועאכו"כ רצונות ומחשבות הפכיות.
ו) והנה הכח לפעול ענין השמירה הוא לפי שכן הי' גם בתחילת הבריאה. דהנה, ידוע המענה על השאלה כיצד נתהווית מציאותהקליפות בעולם, ומבואר בזה בשל"הנז בארוכה, שבתחילת בריאת העולמות היתה גם בריאת הקליפות, אלא שאז הי' ענין הקליפות כשמם, כמו קליפה שענינה לשמור על הפרי. וכמשל האגוז, שעד שגדל צריך לשמור עליו מזרם וממטר ומקור וחום, וזהו תפקיד הקליפה שעל האגוז, אבל לאחר שנגמר ונשלם גידולו ובאים לאוכלו, אזי זורקים את הקליפה. וכמו"כ הוא בנוגע לענין הקליפות, שבתחילת הבריאה כפי שעולם על מילואו נבראנח, הי' מעמדם ומצבם למטה מעולמות הקדושה, אפילו למטה מעולם העשי', וענינם הי' כמו שמירה על הפרי. ודוגמתו בעבודה, כפי שמבאר רבינו הזקןנט בארוכה בפירוש מארז"לס ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, ומעטרא לי' כי סאסא לשבולתא (כמו מוץ ששומר על החטה), שענין זה הוא בתחילת העבודה, כדי שלא יחשוב מי אנכי ומה עבודתי שתהי' נוגעת למעלה. אך ע"י החטא עלו הקליפות למעלה ונתערבו בטוב, ועד שאפילו בנוגע לעולם האצילות שבו כתיב לא יגורך רעסא, ישנם גם קליפות דעולם האצילותסב, אלא שמעמדם הוא בעולם הבריאהסג, ובעולם הבריאה כבר מיעוטו רע, ובעולם היצירה חציו רע, ועד שעולם העשי' רובו רעסד, וכמבואר בתניאסה שעוה"ז נקרא עולם הקליפות, ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו. ואעפ"כ, כיון שבתחילת הבריאה נבראת הקליפה באופן שהי' שומר ומסייע להפרי, לכן ישנו הכח על כללות ענין העבודה, שישראל ע"י עבודתם יפעלו להיות אתהפכא חשוכא לנהוראסו, ולפעול ענין האחדות בטורי דפרודאסז, לעשות מרשות הרביםסח רשות היחיד, ליחידו של עולםסט.
ז) וזהו ורב שלום בניך, א"ת בניך אלא בוניך, שעי"ז שתלמידי חכמים עוסקים בתורה ובפרט בתושבע"פ, בונים הם העולם מתחילתו כמו שהי' בתחילת הבריאה, שענינם של הקליפות הוא לשמור על כל הענינים שבעולם. וזהו ג"כ מה שאמרו חז"לע כל העוסק בתורה משיםשלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ומבואר בארוכה בלקו"תעא ששלום בפמליא של מטה הוא השלום שבין נה"א ובין נה"ב, שמצד עצמם מחולקים הם זמ"ז, כמ"שעב ולאום מלאום יאמץ, אבל כאשר עוסק בתורה באופן של שמירה וזהירות כפי שצריך להיות ע"פ תורה, ללא פניות וענינים צדדיים, ועאכו"כ ללא ענינים הפכיים, אזי עושה שלום בפמליא של מטה, שנה"ב נכפף ונתהפך לעשות כרצון נה"א. ועי"ז עושה שלום גם בפמליא של מעלה, והיינו בהשרש דנה"א ונה"ב, ששרשם הוא בהשמות הוי' ואלקים, שגם בשם דאלקים בגימטריא הטבעעג (שכולל כל עניני הטבע) יהי' הוי' ואלקים כולא חדעד. וזהו גם ורב שלום, היינו שמבחי' רב, שהו"ע הפירוד, עושים שלום, שהו"ע ההתאחדות דיחידו של עולם, היינו, לכופף ולהפוך את נה"ב לנה"א, שעי"ז כופפים ומהפכים את עניני העולם מפרידו ליחודא ומחשוכא לנהורא. וזהו שהלימוד הוא ממ"ש ורב שלום בניך (בניך הב') דוקא, כיון שזהו כל החידוש דתלמידי חכמים, כדאיתא בזהרעה בפירוש בראשיתעו, שאות ב' דבראשית הו"ע בחכמה יבנה ביתעז (אל תקרי בית אלא בי"ת), היינו, שע"י החכמה, שהיא חכמת התורה, אין חכמה אלא תורהעח, בונים תלמידי חכמים את הבית כמו שהי' בנין העולם ע"י אות בי"ת דבראשית (בחוכמתאעט).
ח) וזהו ג"כ מ"ש פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי, דהנה, נת"ל שעבודתו של דוד היתה באופן דשויתי ודוממתי, ונפשי כעפר לכל תהי', שהו"ע הקבלת עול, שעי"ז נעשה פתח לבי בתורתך, היינו, שלימוד התורה הוא באופן שמפתח כחודה של מחט מגיע לפתחו של אולםפ, להיות גל עיני ואביטה נפלאות מתורתךפא. והיינו, שנעשה אצלו ענין הבית, ונתתי לך בית נאמן, שזהו"ע אני חומה זו תורה, ובפרטיות הו"ע תושבע"פ, ענין הגדרים והסייגים שבתורה, שעי"ז נעשה הענין דרב שלום, שמהענין ד"רב" נעשה הענין דשלום (כנ"ל), שזהו גםמ"ש כי ברבים היו עמדי, שפועלים ברבים שנעשים טפלים ובטלים ועד שמתעלים ומתאחדים עם בחי' עמדי. ועי"ז פדה בשלום נפשי, נפשו של דוד, שזוהי ספירת המלכות, כנסת ישראלפב, כללות נש"י, שנעשית אצלם הפדי' מהגלות הפרטית ומהגלות הכללית, והפדי' היא באופן של שלום ומנוחה, ע"ד שהי' בבנין המקדש שלאחרי שדוד הכין את כל הענינים אזי נבנה הבית להיות באופן של מנוחה ונחלה ע"י שלמה, איש מנוחה גו' ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, ובאופן כזה תהי' גם עתה פדי' של שלום בעבודה וגאולה הפרטית, וגם בעבודה וגאולה הכללית, במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו, שהוא דוד מלכא משיחא.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור