בס"ד. ש"פ דברים, שבת חזון (תשעה-באב נדחה), ה'תשח"י
ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקהא. הנה בתיבת ושבי' פירשו מפרשי התנ"ך שהיא מלשון השבהב או עשיית תשובהג. ורבינו בלקו"תד פירש דקאי על אלו שהם שבויים ממש וצריך להוציאם מן השבי' (שבי' מלשון שִבְי'). ופירוש תפדה היינו שנמצאת במקומה וצריך רק לפדותה. ומשמעות הפסוק הוא שמדובר אודות ב' עניניםה. ישנו ענין שנמצא בשבי' וצריך להשיב אותו מן השבי'. וישנו הענין דציון שבו נאמר הלשון תפדה, לפי שציון נמצאת במקומה, וצריך רק לפדותה.
והענין בזה, דהנה, בחי' ציון קאי ג"כ על ישראל, כמארז"לו חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה (שנאמרז) ולאמר לציון עמי אתה. וידוע הביאור בזהח, שע"י העבודה בג' הקוין שנזכרו בפסוק זה, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ, ואשים דברי בפיך זו תורה, דבר הוי' זו הלכה דהיינו תורהט, וכמארז"לי משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, בצל ידי כיסיתיך זו גמ"ח, כללות המצוותיא, שנקראים בשם לבושים (כמ"ש בתניאיב) ובשם צליג, לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות, שבזכותם מתקיימים שמים וארץיד, הנה ע"י העבודה בג' קוין אלו נעשים ישראל בבחי' ציון. אמנם, בישראל גופא יש ב' מדריגות,בחי' ציון ובחי' ושבי'. ציון הוא מלשון סימן, כמאמרטו אנא סימנא בעלמא, וקאי על נפש האלקית שהיא בבחי' סימן להאדם העליון, כמ"שטז נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, שהוא בצלם ודמות האדם העליון. ועז"נ ציון גו' תפדה, פדי' בלבד, כי, מצד נה"א לא שייך ענין השבי' כלל, שהרי גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'יז, וצריך רק לפדותה, היינו לגלותה מן ההעלם. אבל מצד נפש הבהמית והגוף, הנה כאשר חטא ופגם ועבר את הדרך אזי הוא בשבי', וצריך להשיבו. ועז"נ ושבי' בצדקה, משא"כ ציון שבמשפט תפדה. דהנה, משפט קאי על התורה, כמ"שיח כמשפט הראשון, ותרגם כהלכתא קדמייתאיט, וצדקה קאי על המצוות, שכל המצוות נקראו בשם צדקהכ, ובכל תלמוד ירושלמי נקראת מצות צדקה בשם מצוה סתם. והנה, ההפרש בין תורה למצוות הוא, שהתורה היא לחם מן השמים, להיותה ברוחניות, והמצוות הם לחם מן הארץ, להיותם בדברים גשמיים, וכידוע שגם המצוות דחובת הלבבות צריכות להיות נרגשות וחדורות בלב ומוח הגשמיכא. ולכן הנה הפדי' דנה"א נעשית ע"י התורה, רוחניות, וההשבה דנה"ב וגוף נעשית ע"י המצוות המלובשות בדברים גשמיים. וסדר העבודה הוא שבתחלה צ"ל פדיון הנה"א, וגם כאשר נה"א היא בגילוי אצלו, הרי תכלית ירידת הנשמה הוא בשביל בירור הגוף ונה"ב, ולכן הנה כאשר מגלה את נשמתו, אזי עובד עבודתו לברר את נפשו הבהמית. וכן הוא גם בענין התורה ומצוות, שתכלית לימוד התורה הוא בשביל קיום המצוות, כמארז"ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשהכב, והלומד ואינו עושה מוטב שלא למד ונוח לו שתהפך שלייתו על פניוכג, כי תכלית לימוד התורה הוא בשביל קיום המצוות. וזהו סדר העבודה, שבתחילה ציון במשפט תפדה, שהו"ע ההמשכה מההעלם אל הגילוי, ואח"כ ושבי' בצדקה, שהו"ע ההמשכה מן הרוחניות אל הגשמיות.
ב) ולהבין בתוספת ביאור מעלת לימוד התורה שהיא התחלת כללות העבודה של הפדיון וההשבה, יובן זה מענין ביהמ"ק,דכיון שמשחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, הרי מובן שביהמ"ק ותורה ענינם אחד. דהנהכד, בביהמ"ק לא היו עונים אמן, אלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועדכה. וצריך להבין, הרי גדלה מעלת עניית אמן, כמארז"לכו גדול העונה אמן יותר מן המברך, ולמה בביהמ"ק לא היו עונים אמן.
אך הענין הוא, דהנה אמרו רז"לכז גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיבכח אף ידי (חדא יד) יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיבכט מכון לשבתך פעלת ה' מקדש (מעשה ידי צדיקים הוא) אד' כוננו ידיך (ב' ידים). ואמרו רז"לל גדול מקדש שניתן בין ב' אותיות (הוי' ואדנ-י), שנאמר פעלת הוי' מקדש (מעשה ידי צדיקים הוא) אד'. והענין הוא, דהנה, התהוות העולם היא משם אלקים, כמ"שלא בראשית ברא אלקים, והיינו לפי שהעולם הוא מוגבל, מארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה, בין רקיע לרקיע מהלך ת"ק שנהלב. וגם ג"ע שענינו הוא הבנת והשגת אלקות, הרי מזה גופא מוכח שהו"ע של הגבלה, כי השגה הוא בחי' גבול, ובכדי שיהי' התהוות הגבול מהבלי גבול, הרי זה ע"י הצמצום וההעלם דשם אלקים. וזהו שבכל ששת ימי בראשית נזכר רק שם אלקים, ורק ביום השבת נזכר גם שם הוי', כמ"שלג ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים, ויתירה מזה, כמ"שלד ויכל אלקים, שכלו הצמצומים וההעלמות דשם אלקיםלה. והיינו, שבששת ימי החול היא הירידה מלמעלה למטה, וכמשל אדם הבונה בנין שגם חכמתו יורדת ומתלבשת בהעשי', משא"כ בשבת הו"ע העלי' מלמטה למעלה, עד לבחי' התענוג, ומשם היא המשכת שם הוי', כמ"שלו שער החצר הפנימית גו' יהי' סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח, ר"ת הוי'לז, לפי שבשבת נמשך שם הוי'. משא"כ בששת ימי החול שבהם היא ההתהוות ע"י הצמצומים והגבורות דשם אלקיםדוקא. וזהו אף ידי יסדה ארץלח, ארץ קאי על העולם שלמטה שהוא בהגבלה, ולמעלה יותר, הנה כללות עולמות בי"ע הם בכלל ארץ, שהתהוותם ע"י הצמצומים דשם אלקים, וזהו אף ידי יסדה ארץ, ידי הוא יד שמאללט, יד כהה, שמורה על הצמצום. אמנם בשמים כתיבמ השמים שמים להוי', ששם מאיר שם הוי' שהוא אור שאינו מצומצם, ולכן כתיב וימיני טפחה שמים, שיד ימין מורה על הכח בתקפו, שהו"ע שם הוי'. אך כללות מעשה השמים והארץ הוא בהגבלה, לא מבעי שבחי' ארץ היא בהגבלה לפי שהתהוותה משם אלקים ויד שמאל, אלא גם בחי' שמים היא בהגבלה, שהרי התהוותה מיד ימין דוקא ששולל יד שמאל, היינו, ששייכת לשם הוי' דוקא ולא לשם אלקים, והיינו, שהגילוי שבשמים אינו מאיר בארץ, לפי שכל אחד נברא ביד אחת. ועז"נ גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, שבביהמ"ק כתיב ידיך, ב' ידים, וניתן בין שתי אותיות, כי, החידוש בביהמ"ק הוא שגם בהגבלות הטבע שמצד שם אלקים האיר אור הבל"ג שמצד שם הוי' שלמעלה מהטבע, והיינו לפי שההמשכה שבביהמ"ק היא מאור נעלה ביותר שלמעלה מהוי' ומאלקים, ולכן בכחו לחבר שניהם יחד.
ועפ"ז יובן הטעם שבביהמ"ק לא היו עונים אמן. דהנה, ענין עניית אמן הוא על אמירת הברכה, ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם, שענינה הוא שיומשך מבחי' אתה, אתה לנוכח, דקאי על העצמות, לבחי' הוי' ובחי' אלקינו ובחי' מלך העולם עד למטה מטה, והיינו שענין הברכה הוא לפעול המשכת האור דשם הוי' שיומשך בבחי' אלקינו, והו"ע יחוד הוי' ואלקים. אמנם, מצד הברכה עצמה אפשר שהיחוד ישאר רק למעלה, ולא יומשך למטה בעוה"ז. וכיון שתכלית הכוונה היא שכל הענינים יומשכו למטה, לכן אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך, כי ע"י עניית אמן ממשיכים את היחוד למטה, ועי"ז משלימים את תכלית הכוונה. ועפ"ז יובן הטעם שבביהמ"ק לא היו עונים אמן, לפי שבביהמ"ק הי' יחוד הוי' ואלקים מצד עצם בנינו, והיחוד הי' לא רק למעלה, אלא גם למטה האיר היחוד בגילוי, שגם בענינים הגשמיים שמצד הטבע בהם גופא היו ענינים שלמעלה מהטבע, וכמו עשרה ניסים שהיו בביהמ"קמא,ובפרט בהענין דמקום הארון אינו מן המדהמב, שהי' מדוד באורך רוחב וגובה, ובמדידה זו גופא הי' אינו מן המדה. ולכן לא הוצרכו בביהמ"ק לעניית אמן כדי להמשיך היחוד למטה.
ג) אמנם עדיין צריך להבין מהו הטעם שבביהמ"ק היו צריכים לענות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והענין בזה, דהנה, שרש ענין בשכמל"ו הוא מיעקב אבינו, כמארז"למג שכאשר אמרו השבטים ליעקב שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, פתח יעקב ואמר בשכמל"ו. וצריך להבין, מהו תוכן הבקשה שתומשך מלכותו לעולם ועד, הרי כן הוא מצד עצם הענין, כמ"ש הוי' ימלוך לעולם ועדמד, ומלכותו בכל משלהמה, ומהו הבקשה בשכמל"ו. אך הענין הוא, דהנה אמרו רז"למו כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק, וכיון שכאן נאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הרי זה ענין שאין לו הפסק. וכן מצינו בדרז"ל הלשון אינו זז, כדאיתא במדרש שמואלמז ע"פמח מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך, כל מקום שנאמר לי אינו זז לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, ובמ"אמט איתא אינו זז לעולם, ובמ"אנ איתא אינו זז לעולם ולעולמי עולמים, ובספרינא ובמדרשנב פ' בהעלותך מונה י"ג דברים שנאמר בהם לי, ישראל, כמ"שנג כי לי בני ישראל, ארץ ישראל, כמ"שנד כי לי הארץ (וכן בירושלים כתיבנה העיר אשר בחרתי), בית המקדש, כמ"שנו ועשו לי מקדש, וכל הי"ג דברים שנאמר בהם לי הם באופן דאינו זז. וצריך להבין, והרי מפני חטאינו גלינו מארצנונז, ובאו זרים בארץ ישראל, וירושלים ניתנה לעיים ובית מקדשינו חרב, ואיך אפשר לומר שאינו זז. אך הענין הוא, שאינו זז פירושו שאינו זז מכל וכל, שזהו ההפרש בין הלשון אין לו הפסק להלשון אינו זז, שאינו זז היינו שאפשר שיהי' לו הפסק אבל אינו זז מכל וכל, והיינו, שגם בזמן הגלות כאשר בית מקדשנו חרב, מ"מ אינוזז מכל וכל, שהרי תמורת ביהמ"ק ישנם ד' אמות של הלכה (כנ"ל), וכמו"כ כתיבנח והתפללו דרך ארצם, שגם בזמן הגלות צריך להתפלל לצד ארץ ישראל, ובא"י גופא לצד ירושלים ובירושלים גופא לצד ביהמ"קנט, ונמצא, שאינו זז מכל וכל. וענין זה הוא ע"ד המבואר במ"אס בענין הפסק הפרסא שבין אצילות לבי"ע, שהאור מאיר גם ע"י הפסק הפרסא, אלא שהאור שבא ע"י ההפסק הוא באופן אחר. וכן יובן גם בפירוש אינו זז, שכל הענינים שבזמן הבית ישנם גם עכשיו, אלא שהם באופן אחר. וזהו תוכן הבקשה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דפירוש לעולם ועד הוא שאין לו הפסק, והיינו, שהבקשה היא שלא זו בלבד שיהי' אינו זז, אלא שגם לא יהי' לו הפסק.
ד) והנה בענין התורה אנו אומריםסא ברוך אלקינו שבראנו לכבודו כו' ונתן לנו תורת אמת, וצריך להבין מה שאומרים על תורה לשון מתנה, דהנה, יש הפרש בין הלשון נתן ללשון חלק, כפי שמצינו שהרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו, והרואה מלכי עכו"ם אומר ברוך שנתן מכבודוסב, ומבואר במג"אסג שישראל הם חלק אלוקה ודבקים בו לכן אומר שחלק, ובט"זסד כתב לפי שהם דבקים בו ית', וכל שאתה אומר חלק צריך אתה לדעת ממי נחלק, נמצא שיש יחוס לחלק אחר מי שנתחלק ממנו, משא"כ באומות שאין להם יחוס אחרי הנותן כו' שאחר שנתן להם מתנה זו שוב אין דביקות בנותן. ועפ"ז יוקשה מה שבתורה אומרים לשון מתנה. אך הענין הוא, כמ"ש הרמ"זסה בשם הפע"חסו בכוונת ברוך אלקינו שבראנו לכבודו כו' ונתן לנו תורת אמת, שהתורה שלנו היא מן הבריאה. וכן איתאסז גם בפירוש נוסח הברכהסח ועל תורתך שלמדתנו, שלמדתנו בבריאה. והרמ"ז עצמו פירש שהוא מן פנימיות אצילות המושפע לבריאה. וכיון שעיקר התורה היא התורה דעולם הבריאה, למצרים ירדתם ויצה"ר יש ביניכםסט, לכן אומרים על זה הלשון מתנה, לפי שבגלוי הרי זה באופן של פירוד. והנה, כל זה הוא כפי שהתורה היא מצד עצמה. אמנם עי"ז שלמדתנו, שישראל לומדיםתורה, אזי נמשך פנימיות האצילות המתלבשת בבריאה (כלשון הרמ"ז), שהרי ישראל הם מבחי' אצילות, כמאמרע כל נשמתא ונשמתא קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא, דמלכא קדישא הוא בחי' ז"א דאצילותעא, סוף עולמות הא"ס, וכאו"א מישראל, גם הפחות שבפחותים, אומר נשמה שנתת בי טהורה היאעב, וישראל נקראו בשם יונתיעג, וכתיב בהועד קומי לך, לשרשך ומקורךעה, ולכן עי"ז שישראל לומדים תורה הרי הם ממשיכים בה מבחי' פנימיות האצילות. והיינו, שהתורה מצד עצמה כפי שהיא בעולם הבריאה היא בחי' מתנה המורה על הפירוד, ומתנה יש לה הפסקעו, אבל כאשר ישראל לומדים תורה, שעי"ז ממשיכים בה מבחי' פנימיות האצילות, הרי זה ע"ד הדין שהנותן מתנה למי שראוי ליורשו, שאז גם המתנה היא באופן שאין לה הפסקעו.
ה) ויובן זה בביאור קצר מהלשון ד' אמות של הלכה, דהנה ידוע שד' אמות הם כנגד ד' אותיות שם הוי'עז, והיינו, דכשם שבביהמ"ק הי' המשכת שם הוי' כנ"ל, כן הוא גם בד' אמות של הלכה שהם תמורת ביהמ"ק, שהד' אמות הם הד' אותיות דשם הוי'. והד' אותיות מרומזות בפסוקעח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי הוא בחי' האצילות, ועיקר שם הוי' הוא באצילות, ששם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חדעט, ואף שגם בבי"ע יש הארת שם הוי', דה"א ראשונה מאיר בבריאה וא"ו ביצירה וה"א אחרונה בעשי'פ, מ"מ, הרי זה רק מג' אותיות האחרונות בלבד, אבל היו"ד, שהוא עיקר שם הוי' (שהרי הוי' הוא מלשון מהוה, והיו"ד מורה על תמידות ההתהוות, כמ"שפא ככה יעשה איוב), מאיר באצילות דוקא. ובכדי שיומשך שם הוי' גם בבי"ע הוא ע"י בחי' ולכבודי, ואין כבוד אלא תורהפב, שהתורה היא הממוצע שעל ידה יומשך מבחי' כל הנקרא בשמי לבחי' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ובפרטיות יותר, דהנה ידוע שפשטרמז דרוש שבתורה הם אותיות פרדפג, שעל ידם נעשה התיקון דבחי' בי"ע, ומשם יפרדפד, והיינו עי"ז שהלימוד הוא ביראת שמים שנעשה ע"י לימוד פנימיות התורה, סוד שבתורה, שהוא כנגד עולם האצילות, וכאשר הלימוד דפר"ד התורה חדור (דורכגענומען) עם הסוד התורה, הנה עי"ז נמשך מאצילות לבי"ע. וזהו ג"כ מ"שפה וכל בניך למודי הוי' ורב שלום בניך, א"ת בניך אלא בוניךפו, שע"י הענין דבניך, מלשון בינה, בן י"הפז, בן הו"ע היר"ש שבאה ע"י ההתבוננות בסוד שבתורה, שהו"ע י-ה, שהוא עיקר שם הוי'*, אזי נעשה הענין דבוניך, שעוסקין בבנינו של עולםפט, והוא ענין המשכת האצי' לבי"ע. וכל זה הוא ע"י לימוד גליא דתורה באופן שחדור בפנימיות התורה, שאז הנה גם בהמתנה דתורה, שבגלוי היא באופן דפירוד, נמשך פנימיות האצילות. ומכל זה מובן מעלת ד' אמות של הלכה, דכשם שבביהמ"ק הי' יחוד הוי' ואלקים, שבהגבלה גופא האיר שם הוי' שלמעלה מהטבע (כנ"ל), כך גם בד' אמות של הלכה, שבשטח ומקום הגשמי של הד' אמות מאיר ד' אותיות שם הוי'. אמנם, לאחרי כל זה הרי סוכ"ס אין זה דומה לכמו שהי' בביהמ"ק ממש. ועל זה היא הבקשה בשכמל"ו, שיהי' לא רק ענין ד' אמות של הלכה שהוא המקדש הפרטי שבכאו"א, כמ"ש ושכנתי בתוכם בתוך כאו"אצ, אלא יהי' גם המקדש כפשוטו בגשמיות. והענין בזה, דהנה כתיבצא אכלו רעים שתו ושכרו דודים, רעים היינו בחי' תרין ריעין דלא מתפרשיןצב, שיחודם הוא יחוד תמידי בלי הפסק ממש. אמנם דודים הם בחי' זו"ן שיחודם הוא רק לפרקים, ולכן הי' בנין ביהמ"ק וחורבן ביהמ"ק, לפי שאין היחוד תמידי. ועל זה מבקשים בשכמל"ו, שיהי' באופן של יחוד תמידי. וזה הי' ג"כ תוכן בקשת יעקב, דאע"פ שגם מצד עצמו הוי' ימלוך לעולם ועד, ומלכותו בכל משלה, מ"מ הרי אפשר שיהי' באופן דקרו לי' אלקא דאלקיאצג, ויהי' גלות השכינה וגלות ישראל. ועל זה מבקשים בשכמל"ו, שלא יהי' שום הפסק גם כפשוטו בגשמיות, שיהי' ביהמ"קעל מכונו, וכל הדברים שנאמר בהם לי, ישראל וארץ ישראל וירושלים וביהמ"ק ומלכות בית דוד וכו', יהיו כפשוטם בגשמיות, במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.
ו) וזהו ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, שבכדי לפעול הגאולה בפועל הנה התחלת העבודה היא ע"י לימוד התורה שנקראת משפט, ונוסף לזה צריך להיות קיום המצוות שנקראים צדקה, והו"ע בירור הניצוצות, כמרז"לצד צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות. וכאשר ישנו הענין דמשפט וצדקה הנה עז"נצה עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, ואמרו רז"לצו שע"י עשיית משפט וצדק נעשית ההצלה משונאיהם של ישראל. וזהו שלאחרי ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה ממשיך בכתוב ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועוזבי הוי' יכלוצז, היינו, שע"י המשפט וצדקה מכלים את שונאיהם של ישראל. ועי"ז נעשה גם פדיון נה"א, שהו"ע ההתגלות מן ההעלם, וכן ההשבה בנה"ב, שישוב מהשבי', ויתגלה בו האמת שתכלית בריאתו הוא בשביל להשלים הכוונה, ועי"ז יהי' גם גילוי אלקות בעולם, שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתוצח, בבנין ביהמ"ק השלישי, ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור