43
בעת ביקורי אדמורי"ם ראשי ישיבות ורבנים1***
בימי ה"שבעה" להסתלקות אמו הרבנית הצדקנית מרת חנה נ"ע זי"ע
א. [לאחרי תפלת ערבית (ביום א' ז' תשרי) נתעוררה שקו"ט בנוגע להבאת ס"ת עבור קרה"ת דיום שני, כיון שמדייקים2 שלא לטלטל הס"ת אא"כ יקראו בה ג' פעמים3, ובנדו"ד לא יקראו אלא פעם א', משום שבערב יוהכ"פ קמים מהשבעה. ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א]:
כדאי שתיכף לאחרי הקריאה כאן יחזירו הס"ת לביהכ"נ, ומה טוב – שיסדרו שזמן-מה לאחרי התחלת התפלה כאן, יתחיל להתפלל מנין גם בביהכ"נ, ובשעה שיסיימו קרה"ת כאן, יאחזו בהמנין שבביהכ"נ קודם קרה"ת, כך, שיהיו זקוקים להס"ת שנמצא כאן, ויביאו אליהם הס"ת לקרה"ת.
[בהמשך לזה סיפר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
רשום אצלי שכאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר ישב שבעה אחר הסתלקות
44
אמו, בשנת תש"ב4, הנה ביום שני לא קראוהו לעלות לתורה, וביום חמישי, עלה לתורה מעצמו (בלי שיקראוהו)5.
ועוד מהנהגות כ"ק מו"ח אדמו"ר – שבאמירת איזהו מקומן ורבי ישמעאל, לא סיים בקול בעצמו, אלא הורה שמישהו אחר יסיים, ולאח"ז אמר הקדיש.
בקדיש – אמר גם תתקבל6, וב"ובא לציון" – לא אמר את הפסוק "ואני זאת בריתי"5.
[מזמור מ"ט בתהלים – הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א לאמרו (בסיום תפלת שחרית) אחר שיעור תהלים היומי.
בנוגע לאמירת המשניות (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות) בסיום התפלה – הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א, פעם אחת, שיאמרו גם פרקי המשניות המתחילים באותיות השם (ואמר שיכולים לחלק המשניות – גם פחות מפרק שלם – בין הנוכחים), והמתין עד שיסיימו ואמר קדיש].
ב. כשדובר בענין אנינות, אם נקרא אונן כל יום המיתה, או עד הקבורה בלבד7, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שמצינו ברמב"ם שאנינות היא עד הקבורה, וכשהרי"ד סולובייצ'יק שליט"א הגיב בתמיהה שאינו זוכר רמב"ם כזה, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שכוונתו לדברי הרמב"ם בפירוש המשניות8. ואח"כ אמר:
הסברא לומר שאנינות היא רק עד הקבורה, היא, כדי להדגיש החילוק שבין אנינות לאבילות:
מצינו בנוגע להרוגי ב"ד ש"לא היו מתאבלין (עליהן, כדי שתהא בזיונן כפרה להן), אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב"9, שמזה מוכח שאנינות ואבילות הם ב' ענינים נפרדים.
ומסתבר לומר שחלוקים גם בזמן, היינו, שאינם נפגשים יחד, וכיון
45
שדיני אבילות מתחילים לאחר הקבורה10, עכצ"ל, שאנינות מסתיימת בהקבורה11.
דובר גם אודות החילוק שבין אנינות לאבילות בנוגע לרגל, שהרגל מפסיק רק אבילות ולא אנינות12.
בענין זה שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א: איך אפשר לתווך חיוב אנינות במועד, עם החיוב13 "ושמחת בחגך"? – כיצד יכולים לדרוש ממנו ב' הפכים, אנינות ושמחה יחד?! וביאר זה ע"פ מאמר הזהר14 "בכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא".
ג. בנוגע לדיבורו של אבל – מצינו ב' הפכים:
מחד גיסא – ההנהגה היא באופן של "וידום"15 (שלילת הדיבור), ולאידך גיסא – בנוגע לניחום אבלים [שלדעת רבינו יונה16 הוי מדאורייתא] – "אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה"17, היינו, שגם כאשר אחרים באים לנחמו צריך האבל דוקא לפתוח בדיבור.
– בענין זה שהאבל צריך לפתוח תחילה, ראיתי בהנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר (בימי האבלות על פטירת אמו) שלא הקפיד לפתוח תחילה בכל פעם18.
(והוסיף:) נראה לי, ש"ואמרו אמן" שבסיום הקדיש, נחשב כבר לפתיחה.
ד. בנוגע לדברי תורה בימי האבילות – האיסור בתלמוד תורה הוא רק על האבל, ולא על המנחמים, שהם רשאים לדבר בדברי תורה (בפני האבל19), ולא עוד אלא שחייבים בכך, שהרי יש בזה משום לאפרושי מאיסורא – דביטול תורה.
46
[א' מהראשי-ישיבה התחיל לפלפל בענין "שומע כעונה"20, ורצה להסיק שאין המנחמים רשאים לדבר בדברי תורה בפני האבל, משום ששומע כעונה. ובסיום דבריו הפטיר כ"ק אדמו"ר שליט"א (בדרך צחות):
הטעם שאבל אסור בתלמוד תורה הוא משום שמחה (דכתיב21 "פיקודי ה' ישרים משמחי לב"22). – יכולים הנכם לשער ("איר קענט זיך פאָרשטעלן") גודל הצער של האבל ששומע את השקו"ט ורוצה להביע את דעתו (להפריך את הדברים), ומוכרח לשתוק!...
הרה"ח וכו' ר' אברהם דוד לאַוואוט (המחבר של "שער הכולל" ועוד) – שהנפטרת, אמי מורתי, היא נכדתו23 – כותב בא' מחיבוריו24 בנוגע להדין שאבל אסור בתלמוד תורה: "שמעתי מהרה"צ המפורסם בשמו ר' הלל פּאַריטשער, שמותר ללמוד חכמת הקבלה בט"ב, שאין25 מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"26.
ויש לקשר זה עם המבואר בחסידות27 בפירוש מארז"ל28 "סייג לחכמה שתיקה", ש"סייג הוא גדר ומקיף שלמעלה מהחכמה", ש"זהו ענין כתר שהוא לשון שתיקה" [משא"כ בחי' החכמה קשורה עם דיבור (מלכות), כידוע בענין "אבא יסד ברתא"29], שהו"ע הביטול, שעל ידו באים לבחי' הכתר שלמעלה מהחכמה ("סייג לחכמה") – ע"ד הענין ד"לבו דואג בקרבו" (שתיקה וביטול) שעל ידו זוכים לרזי תורה (שלמעלה מהחכמה)30.
ויש להוסיף, שאיתא בירושלמי31 ש"אם הי' להוט אחר התורה (נפשו חשקה ודביקה בתורה לשנות תמיד) מותר".
ולפלא – כפי שמביא הב"י32 – ש"לא כתבוהו הפוסקים" (ולא הובא בשו"ע)!
47
ולהעיר גם מהמסופר בגמרא33 אודות רבי אלעזר ברבי שמעון שאמר דבר-תורה במקום שאינו טהור – "לאונסו שאני", "שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו"34, ועד"ז מצינו ש"לאפרושי מאיסורא שאני"35, ולכאורה, כל זה שייך גם באבל, דזיל בתר טעמא.
ה. בהלכות אבל36 מבאר הרמב"ם תוכן ענין האבילות – "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה".
ובנוגע לענין התשובה – ידוע שתשובה צ"ל בשמחה דוקא, לכל לראש – מפני היותה מצוה בתורה, וכל המצוות שבתורה צריך לקיימן בשמחה, כמ"ש37 "עבדו את ה' בשמחה", ויתירה מזה, כיון שבמצות התשובה יש יתרון לגבי כל המצוות משום שעל ידה נעשה תיקון ושלימות החסרון שהי' בקיום כל המצוות, מובן, שהשמחה בקיום מצות התשובה היא גדולה יותר מהשמחה שבקיום שאר מצוות התורה38. ונוסף לזה – בגלל שתשובה מביאה להשראת השכינה, ו"אין השכינה שורה לא מתוך עצבות כו' אלא מתוך דבר שמחה"39.
– ראיתי לאחרונה מאמר של אדמו"ר הזקן40 שבו מבאר השייכות דתשובה לשמחה.
ולכאורה: איך שייך תשובה בשמחה במצב של אבילות?
ויש לבאר זה ע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן באגרת התשובה41 – ש"להיות בלבו ההכנעה .. וגם השמחה .. כבר מילתא אמורה .. חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'". ומוסיף לבאר שישנו גם "האמונה והבטחון .. כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית' .. הסליחה והמחילה היא מיד", שלכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו הקודם, יכול וצריך להיות תיכף ומיד בשמחה, כמ"ש42 "תשמיעני ששון ושמחה גו'".
ועד"ז י"ל בנדו"ד – שגם במצב של אבילות יכול וצריך להיות ענין התשובה בשמחה – "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'".
48
בהקשר לכך, יש להעיר על פרש"י תמוה במסכת סוכה43 [בנוגע לחיובו של אבל בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מן התפילין] – "אע"פ שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער"!
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) מוטב הי' אילו לא אירע מה שאירע, ואז היינו חוסכים ("וואָלט מען פאַרשפּאָרט") את כל השקו"ט הנ"ל...
ו. ויש להוסיף, שהשייכות דאבילות לתשובה מודגשת ביותר בנדו"ד – כיון שהאבילות היא בתוך העשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, עשרת ימי תשובה, כשהתשובה "יפה ביותר"44.
וגם ענין השמחה שבתשובה הוא בהדגשה יתירה בעשרת ימי תשובה – כי, עבודת התשובה בעשרת ימי תשובה (לאחרי הקדמת התשובה בחודש אלול), ובפרט ביוהכ"פ45, היא תשובה עילאה, ותשובה עילאה היא "בשמחה רבה"46.
ולהעיר גם ממ"ש בכתבי האריז"ל47 ש"כל מי שאינו בוכה בעשי"ת אין נשמתו שלימה", ומבואר בחסידות48 ש"אין בכי' זו באה מצד מרה שחורה", אלא "הבכי' הלזו היא מחמת דביקות הנפש בשרשה למעלה מכדי אשר תוכל נפשו שאת .. היא שלימות הנשמה כו'".
ולפלא – שלמרות גודל מעלת התשובה דיוהכ"פ, מפטירין במנחת יוהכ"פ בהתשובה דאנשי נינוה49, שהיא למטה מהתשובה דבנ"י (גם בדרגא הכי תחתונה), כידוע50 שבישראל מועילה התשובה (לא רק מכאן ולהבא, אלא) גם לתיקון העבר [ועד ש"אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה .. מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם"51], משא"כ באוה"ע מועילה התשובה מכאן ולהבא בלבד, כיון שתיקון העבר נעשה עי"ז שמתעלים
49
לבחינה שלמעלה מזמן (ומקום), וענין זה שייך רק בהתשובה דישראל, שעל ידה מתחדש הקשר שלהם עם שם הוי' שלמעלה מהזמן (הי' הוה ויהי' כאחד52), משא"כ באוה"ע.
ז. [כבר בהתחלת השבעה עורר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות ההנהגה בערב יוהכ"פ, כשקמים מהשבעה, האם מותר לו לטבול במקוה קודם תפלת מנחה53, ובביקורם של כמה מהאדמורי"ם והרבנים היתה שקו"ט בענין זה.
א' הרבנים אמר שהמג"א54 מביא דעת הב"ח שמותר לרחוץ ולטבול בעוד היום גדול, אפילו קודם תפלת מנחה, שעה א' או ב' קודם הלילה. ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
בנוגע לערב יו"ט – המסקנא היא שאין להתיר אלא (אחר תפלת מנחה) סמוך לחשיכה55, אבל בנוגע לערב יוהכ"פ, יש מקום לומר שכיון ש"נוהגין לעשותו יו"ט" ("אע"פ שמן הדין .. אינו יו"ט כלל")56, יש בכחו של ערב יוכ"פ גופא לדחות האבילות (משא"כ בערב יו"ט, שרק הרגל עצמו (ולא ערב יו"ט) דוחה האבילות), ובמילא, יש להתיר לטבול לפנ"ז, וגם קודם תפלת מנחה.
[נזכר גם החילוק שבין קודם מנחה ולאחר מנחה57 – בהשייכות ליוהכ"פ, כמודגש גם באמירת הוידוי במנחה].
אבל, המג"א עצמו, לאחרי שמביא דברי הב"ח הנ"ל, מסיק ש"אין להקל כ"כ דהא יש אוסרים עד הלילה .. וכיון דיכול לקיימה אח"כ למה יכניס עצמו לאיסורא", ומסיים שערב יוכ"פ לא הוי יום שמחה ואינו מבטל גזירת שבעה.
והעיקר – אדמו"ר הזקן פוסק58 ש"יש לו לאחר הרחיצה והטבילה כל מה שאפשר שיהיו סמוך לחשיכה"59.
50
[כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל את האדמו"ר ממונקאַטש שליט"א אם יש בענין זה תשובה מהמנחת אלעזר שלא נדפסה עדיין, ועורר ע"ד הדפסת ספריו, בהפליגו בשבחו של המנחת אלעזר בנוגע להכרעת מסקנת הדברים (נוסף על השקו"ט). וסיפר שפעם ראה את אדמו"ר מהוריי"צ כותב בראש מכתב ריבוי תוארים (חמש או שש שורות!), ובמענה לשאלתו למי מופנה מכתב זה, השיבו, להמנחת אלעזר!
בהמשך הדברים אמר גם שמשתמש בעצמו בספריו בענינים הצריכים, בבחינת "דבר בעתו מה טוב"60].
ח. כאשר מסרו לכ"ק אדמו"ר שליט"א הרשימה דחלוקת לימוד המשניות לעילוי נשמת אמו הרבנית הצדקנית נ"ע, על מנת לסיים עד יוהכ"פ זה – הי' כ"ק אדמו"ר שליט"א מרוצה מאד, ואמר, שיש לו קורת-רוח מזה, והביט מעט בהרשימה, והוסיף: אַ גרויסע קורת-רוח, ואח"כ הביט בהרשימה עוה"פ, והוסיף: גאָר אַ גרויסע קורת-רוח!... וסיים, שבודאי יקיימו זאת.
כשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לבית-הכנסת ל"כל נדרי" [לאחרי שברך את התמימים שיחיו על פתח חדרו הק'], הורה שיערכו ה"סיום" על לימוד המשניות, ולאחרי שערכו ה"סיום", אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א קדיש דרבנן.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור