247
מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה1746. הנה בפסוק זה מחלק את הגאולה העתידה לב' סוגים, הגאולה מארץ צפון, והגאולה מירכתי ארץ. וכן מצינו בפסוק נוסף בענין הגאולה העתידה, והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים1747, שגם כאן מחלק את הגאולה העתידה לב' סוגים, הגאולה מארץ אשור והגאולה מארץ מצרים. וכיון שב' הפסוקים מדברים אודות הגאולה העתידה, מובן, שב' הסוגים שבפסוקים אלו מתאימים זה לזה. דהנה, ארץ צפון קאי בפשטות על ארץ בבל1748, עלי' נאמר1749 מצפון תפתח הרעה, שהגלות שם היא גלות קשה, כמו גלות מצרים, שהיו מצירים לישראל והעבידו אותם עבודת פרך, ונמצא, שהגאולה מארץ צפון היא בדוגמת הגאולה דהנדחים בארץ מצרים. והגאולה מירכתי ארץ היא בדוגמת הגאולה דהאובדים בארץ אשור, עלי' נאמר1750 ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם גו' (ארץ טובה), והגלות שם הו"ע נסיון העשירות1751. ועל ב' סוגים אלו נאמר הנני מביא גו', דהנני פירושו הנני מוכן ומסכים (כפי שמצינו בפירוש רש"י על התורה בכ"מ1752), והיינו, שהקב"ה מסכים מוכן ומזומן להביא אותם מארץ צפון, שהו"ע הנדחים בארץ מצרים, ומכ"ש שמוכן לקבצם מירכתי ארץ, שהו"ע האובדים בארץ אשור.
בהקדים מ"ש כ"ק אדמו"ר הצמח צדק ברשימותיו לנ"ך עה"פ הנני מביא אותם גו'1753, שפסוק זה נתבאר בתלים סי' ע"ד ט' ע"פ אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה. וברשימותיו לתלים שם1754 מביא מ"ש בילקוט1755 שאותותינו הם ב' אותות (שהרי אותותינו
248
הוא לשון רבים, ומיעוט רבים שנים1756) שנתן הקב"ה לישראל, אות שאמרת לנו הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה, ואותו אות שכתבת מה נאוו על ההרים רגלי מבשר גו' מבשר טוב גו'1757. ועל זה אומרים בני ישראל אותותינו לא ראינו, למה, כי אין עוד נביא כו', אין לנו נביא שיודיענו כו'. ומבאר הצ"צ1758, שאות הא', הנני מביא אותם גו' וקבצתים גו', הוא ענין העלי' מלמטה למעלה, והאות הב', מה נאוו על ההרים רגלי מבשר גו', זהו ההמשכה מלמעלה למטה. ואח"כ מבאר1759 בשם אאזמו"ר נ"ע שפירש1760 אותותינו לשון אותיות, דהיינו אותיות התורה והתפלה. ויש לומר, שגם פירוש זה הוא בהמשך להפירוש שלפנ"ז שב' האותות הם ב' הענינים דהעלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה, כי, אותיות התפלה ענינם העלאה מלמטה למעלה, שהרי כללות ענין התפלה הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה1761, ואותיות התורה ענינם המשכה מלמעלה למטה, שהרי התורה היא בחי' לחם מן השמים1762, וניתנה במ"ת באופן שוירד הוי' על הר סיני1763.
הענין, דהנה, בנוגע לכללות ענין הגלות אמרו רז"ל1764 צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, ולא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. וידועה הקושיא בזה1765, הלא במשך זמן הגלות לא ניתוספו הרבה גרים כ"כ שבשביל זה יצטרך להיות ענין הגלות הגדול והנורא והמאויים הזה. אך הענין הוא, שהכוונה בגרים היא לניצוצות הקדושה שנפלו ונתפזרו בכל העולם, וצריכים להתברר ע"י ישראל, ובשביל זה גלו ישראל לבין האומות. אלא שבחסדו הגדול מספיק שאחד מכם גולה לברברי' ואחד מכם גולה לסמטרי' דומה כמו שגליתם כולכם1766, והיינו, שכל אחד מישראל במקומו פועל את עבודת הבירורים עבור כל ישראל. ועי"ז שישנו עם אחד (שמאיר אצלם הענין דהוי' אחד1767) מפוזר ומפורד בין העמים1768, אזי
249
פועלים את עבודת הבירורים, היינו, שמוציאים את ניצוצות הקדושה, מבררים ומזככים ומעלים אותם, וכמ"ש1769 אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך גו', והסדר בזה שתחילה צריך לקבץ את המחשבה דיבור ומעשה שלו, ואח"כ פועל קיבוץ הניצוצות בחלקו בעולם.
עיקר הקושי בעבודה דקיבוץ הניצוצות הוא בארץ צפון, וכפי שמביא אדמו"ר הצ"צ9 ממ"ש ע"פ1770 ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'*, בביאור הטעם שרוח צפונית אינה מסובבת1771, שזהו לפי שצפון הוא קו השמאל שרובו דינים, ומשם יש יניקת החיצונים ביותר, עד שמצד סדר ההשתלשלות בריבוי צמצומים כו' נעשה הענין דמצפון תפתח הרעה כפשוטו, ולכן עבודת הבירורים בצפון היא קשה ביותר. וזהו גם ענין שחיטת הקרבנות בצפון (קדשי קדשים שחיטתן בצפון1772), כמ"ש ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה', שזהו בכדי לברר ולהפך את בחי' הצפון שיהי' לפני ה'. ועז"נ הנני מביא אותם מארץ צפון, שזהו הקיבוץ שלאחרי גמר עבודת הבירורים היותר קשה בארץ צפון. ואח"כ מוסיף בכתוב וקבצתים מירכתי ארץ, ומביא הצ"צ9 מ"ש ברבות בקהלת1773 כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ כו', אדם יש לו ירכים והארץ יש לה ירכים, שנאמר וקבצתים מירכתי ארץ, ומביא שירכתי צפון1774 הוא יסוד דנוקבא1775, והיינו, שירך הוא בחי' היסוד (אלא שירכתי צפון, בחי' שמאל, הוא יסוד דנוקבא, וירכתי ארץ (סתם) הוא יסוד דדכורא, בחי' ימין), וא"כ, וקבצתים מירכתי ארץ היינו שיהי' הבירור אפילו מבחי' יסוד דלעו"ז.
*) נוסף על הנדפס במקומו באוה"ת (ויקרא כרך א' ע' ה' ואילך) – נמצא ג"כ באוה"ת לחנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו (רפד, א ואילך).
בכתוב: בם עור ופסח. והענין בזה, שב' מומין אלו הם כוללים את המומין, מהגבוה ביותר עד הנמוך ביותר. דהנה, בענין המומין יש חילוקי דרגות מן הקצה אל הקצה, ובזה גופא יכול להיות שהמום עצמו הוא קטן, אבל כיון שנמצא במקום וענין נעלה, הרי הוא פוגם ביותר. והדוגמא לזה, כפי שמצינו שהרהורי עבירה קשים
250
מעבירה1776, היינו, שהפגם במחשבה הוא חמור יותר1777, ועד"ז תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, משא"כ עם הארץ1778. ולאידך גיסא, יכול להיות שהמום עצמו הוא גדול, אבל כיון שנמצא במקום וענין נמוך, אינו פוגם כ"כ. וזהו ענין ב' המומין עור ופסח, עור הוא מום במקום גבוה ביותר, בהראש, ובהראש גופא הוא בהעין, ולכן הפגם הוא ביותר, שזהו שסומא חשוב כמת1779. ופסח הוא מום במקום נמוך ביותר, בהרגל, שהוא החלק התחתון שבאדם, וברגל גופא המום הוא בכח ההילוך בלבד. וזהו שהכתוב מפרש ב' מומין אלו דוקא, לפי שהם כוללים את כל המומין מן הקצה אל הקצה. וכמו"כ נזכרו ב' מומין אלו דוקא בפלוגתת בית שמאי ובית הלל בענין כיצד מרקדין לפני הכלה1780, דב"ש אומרים כלה כמות שהיא, וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה, אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא וכו', והיינו, לפי שב' מומין אלו הם כללות כל המומין, כנ"ל.
הענין בעבודת האדם, הנה, התחלת העבודה היא העבודה דק"ש, כמובן ממארז"ל1781 מהיכן זכו ישראל לקרות שמע כו' ממתן תורה כו', לא פתח הקב"ה בסיני תחלה אלא בדבר זה, אמר להם שמע ישראל אנכי ה' אלקיך, נענו כולן ואמרו ה' אלקינו ה' אחד. והנה, שמע הוא ר"ת שאו1782 מרום עיניכם1783, וכאשר הענין דשאו מרום עיניכם הוא כדבעי, אזי נעשה וראו, היינו, שמגיעים לבחי' הראי', שזוהי מדריגתו של משה שעבודתו היתה בבחי' הראי', ובחינה זו רצה להמשיך לכל ישראל (כמבואר בלקו"ת פ' ואתחנן1784). אמנם, יכול להיות גם מעמד ומצב של סומא, שחסר בענין הראי'. וכמו כן יכול להיות מעמד ומצב של חיגרת, שחסר בענין ההליכה, שזוהי תכלית כל העבודה להיות בבחי' הליכה. והענין בזה, דהנה אנו אומרים1785 נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה וכו', ולכאורה, כיון שקודם ירידתה למטה היתה הנשמה בבחי' טהורה, אינו מובן, למה ירדה הנשמה למטה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא1786. ומה שאמרו שירידה זו היא צורך עלי', אינו מובן, איך שייך
251
שתתעלה הנשמה לדרגא נעלית יותר מכמו שהיתה בבחי' טהורה היא קודם ירידתה למטה. אך הענין הוא1787, שקודם ירידתה למטה היתה הנשמה בבחי' עמידה, וע"י ירידתה למטה ניתוסף בה בחי' ההליכה, כמ"ש1788 ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. והנה, דעת ב"ה היא שגם אם הכלה היא חיגרת או סומא, אומרים כלה נאה וחסודה. והענין בזה, דהנה, הלל הוא מלשון בהלו נרו עלי ראשי1789, שהו"ע של אור וגילוי, והיינו, שהם מאירים כל ענין כפי שהוא מצד אמיתתו פנימיותו ועצמיותו, וכיון שמצד פנימיות הנשמה הרי כאו"א מישראל מקושר תמיד באלקות, כמאמר רבינו הזקן1790 שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, לכן, גם אם בחיצוניות נמצא הוא במעמד ומצב של (כלה) חיגרת וסומא, הרי מצד פנימיות הנשמה יכולים לומר עליו כלה נאה כו', וכמארז"ל1791 בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן, ועד כדי כך, שמצד עצם מציאותו האמיתית יש בכאו"א מישראל גם בחי' הראי', וכמו"כ בנוגע לענין ההליכה, דכיון שדבר אלקינו יקום לעולם1792, הרי בודאי תושלם הכוונה העליונה בירידת הנשמה למטה שתהי' בבחי' מהלך. ובפרט ע"פ המבואר בתניא1793 שאף שהכוונה הכללית דלשם יחוד קוב"ה ושכינתי' אינה תמיד באמת לאמיתו לגמרי, מ"מ, מה שתובעים ממנו בפרט, יחוד נפשו כו', כולל גם הכוונה שבירידת נשמתו למטה שיבוא לבחי' מהלך, הנה בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי כו'. ולכן נאמר בנוגע להגאולה העתידה הנני מביא אותם גו' וקבצתים גו' בם עור ופסח, שגם אלו שהם בבחי' עור ופסח, שבזה נכללים כל המומין מן הקצה אל הקצה, גם הם יגאלו ויבואו בגאולה העתידה.
בכתוב: הרה ויולדת יחדיו. והענין בזה, דהנה, הרה קאי על ענין הגלות, שנקרא גם בלשון עיבור1794, כמארז"ל1795 אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה כו', דענין העיבור הוא שראשו של הולד מונח בין ברכיו כו'1796, ובלשון החסידות1797
252
תלת כלילין בגו תלת, וענינו בעבודה, שהעבודה אינה מצד ההשגה כו', שהרי ראשו שהו"ע ההשגה הוא בין ברכיו, אלא העבודה היא רק מצד קבלת עול כו'. וענין זה הוא בעיקר בזמן דעקבתא דמשיחא, שאז העבודה היא מצד קבלת עול, שזהו המעמד ומצב דהרה. וכמו כן יש גם מי שהוא כבר בבחי' יולדת. ועז"נ הנני מביא אותם וגו' הרה ויולדת יחדיו, שענין זה הוא ע"י המשכה וגילוי ממקום שלמעלה משניהם כו'.
בנוגע להזמן שבו יקויימו יעודים הנ"ל, איתא ברשימות הצ"צ9 שפסוק זה פירשו בגמרא1798 על תחיית המתים, דבגמרא פריך, כתיב בם עור ופסח גו', והרי כתיב1799 אז ידלג כאיל פסח גו', הא כיצד, ומשני, עומדין במומן ומתרפאין, והיינו, שמ"ש בם עור ופסח קאי על תחיית המתים, שיעמדו במומן, ואח"כ מתרפאין (ואז ידלג כאיל פסח). אמנם, רבינו הזקן מביא פסוק זה בנוגע לימות המשיח, קודם תחיית המתים, כמ"ש באגה"ק1800 שלימות המשיח יצטרכו לידע הלכות טומאת יולדת, כדכתיב הרה ויולדת יחדיו אם תלד אשה בכל יום1801, וכיון שהענין דהרה ויולדת יחדיו יהי' (גם) בימות המשיח, הרי מובן שכן הוא בנוגע לכל שאר הענינים שבפסוק זה, שיהיו (גם) בימות המשיח.
כללות הענין דהנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ, שהם ב' הסוגים דהאובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, קשור גם עם מ"ש והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול, שזוהי המשכה ממקום נעלה ביותר, שלכן נאמר יתקע סתם, ולא נאמר מי הוא התוקע1802, כיון שנמשך מבחי' דלא איתרמיז בשום אות וקוץ כלל1803, והיינו לפי שנשמות ישראל מושרשים בבחי' העצמות, ששם היא הבחירה בנשמות ישראל, כמ"ש1804 יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב גו' סלה. והענין בזה, שהתקיעה בשופר גדול פועלת לעורר את כולם (עס וועט אַלעמען דערנעמען), והיינו, שגם אלו ששום דבר לא פעל עליהם (קיין ענין האָט זיי ניט דערנומען), ועד כדי כך, שאפילו בזמן גילוי המשיח הם עדיין במעמד ומצב דעור ופסח, הנה גם הם יתעוררו ע"י התקיעה בשופר גדול, להיות קהל גדול ישובו הנה. ואז יתגלו ב' האותות, האות
253
שכתבת מה נאוו על ההרים רגלי מבשר גו' מבשר טוב גו', דקאי על אליהו הנביא זכור לטוב שיבשר את הגאולה, ואח"כ גם האות שאמרת לנו הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה, שזהו"ע קיבוץ גלויות ע"י משיח (כפס"ד הרמב"ם1805), שיהי' כימי צאתך מארץ מצרים1806, בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו1807, לא תשאר פרסה1808, וכספם וזהבם אתם1809, כמו ביצי"מ שיצאו ברכוש גדול1810, ויתירה מזה, שהגאולה העתידה תהי' באופן נעלה יותר מאשר ביציאת מצרים, כמ"ש1811 אראנו נפלאות, שהרי הגאולה העתידה תהי' באופן דלא בחפזון תצאו1812, אלא בשובה ונחת תושעון1813, ועוד זאת, כמארז"ל1814 לשעבר (בהגאולה ממצרים) אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם, אבל לעתיד לבוא אני לבדי, והיינו, שהגאולה העתידה תומשך מבחי' העצמות, ולכן תפעל על כולם (די גאולה וועט דערנעמען אַלעמען), וכמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר1815 שאף יהודי לא ישאר בגלות (קיין איין איד וועט ניט בלייבן אין גלות) – כן תהי' לנו בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה, בעגלא דידן ממש.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור