185
ירושלים הוי' נדחי ישראל יכנס, הרופא לשבורי לב וגו'1083. ואיתא במאמר ד"ה זה דשנת תרכ"ט1084 (לפני מאה שנה), דצריך להבין מהו שייכות ענין הרופא לשבורי לב לבונה ירושלים הוי'. וממשיך בהמאמר, דאיתא בילקוט ירמי'1085 עלה ארי' במזל ארי' והחריב את אריאל, עלה ארי' זה נבוכדנאצר, דכתיב1086 עלה ארי' מסובכו, במזל ארי', שנאמר1087 עד גלות ירושלים בחודש החמישי, והחריב אריאל, הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד1088 (דקאי על המזבח1089, שנקרא אריאל1090 ע"ש אש של מעלה שהיתה רובצת כארי ע"ג המזבח1091, ארי' דאכיל קורבנין1092), על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל, יבוא ארי' זה הקב"ה דכתיב בי'1093 ארי' שאג מי לא ירא, במזל ארי', והפכתי אבלם לששון1094, ויבנה אריאל, בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס.
לומר, שמביא בהמאמר דברי הילקוט, כדי להוכיח שהענין דבונה ירושלים הוי' הוא עיקר ענין הגאולה (שהרי כתוב זה נאמר על הגאולה העתידה), היינו, שעיקר הגאולה הוא בנין ירושלים. וביאור הענין, דהנה, כללות ענין החורבן והגלות, מפני חטאינו גלינו מארצנו1095, הוא מצד החסרון בעבודה בענין היראה דוקא. והיינו, דעם היות שהי' חסרון גם בעבודה בענין האהבה, מ"מ, העונש דהחורבן והגלות הוא לא בגלל החסרון בענין האהבה, אלא בגלל החסרון בענין היראה דוקא1096. ומזה מובן שענין הגאולה (שנעשה ע"י תיקון סיבת החורבן והגלות) הוא ע"י שלימות העבודה בענין היראה. וזהו שעיקר הגאולה הו"ע בנין
186
ירושלים, כי, ירושלים הוא ע"ש יראה וע"ש שלם1097, שהו"ע שלימות היראה1098.
בהמאמר, שהענין דבונה ירושלים הוי' (דקאי גם על ביהמ"ק, כדברי הילקוט: ויבנה אריאל, בונה ירושלים ה'), יובן בהקדם מ"ש1099 גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דשרש ענין בית ראשון ובית שני הו"ע ב' ההי"ן דשם הוי', בית ראשון הוא בחי' ה' עילאה, בחי' בינה, ובית שני הוא בחי' ה' תתאה, בחי' מלכות, וא"כ, הגילוי אלקות שהי' בבית ראשון הי' מבחי' יחוד י"ה, ובבית שני הוא מבחי' יחוד ו"ה1100 (כמשנ"ת במאמר שלפנ"ז1101). וענינם בעבודה הם ב' האופנים שבכללות העבודה, העבודה שמצד המוחין, בחי' י"ה, והעבודה בעסק התומ"צ בקול ודיבור ומעשה, בחי' ו"ה1102. וכנגדם יש ב' אופנים בענין השכר, גן עדן העליון וגן עדן התחתון, שהם בחי' בינה ומלכות, ה' עילאה וה' תתאה1103. וזהו שע"י החסרון בב' אופני עבודה הנ"ל, נעשה גם החסרון דבית ראשון ובית שני.
אף שבית שני חסרו בו חמשה דברים1104, מ"מ, יש בו מעלה על בית ראשון, וכדאיתא בגמרא1105 דמ"ש גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, קאי על בית שני שהי' גדול מבית ראשון בבנין ובשנים. וההסברה בזה היא ע"ד שאמרו רז"ל1106 אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו, דאף שאין זה אלא קב אחד, מ"מ, להיותו קב שלו, רוצה בו יותר מתשעה קבין של חבירו, ואין זה ענין שאין בו טעם, אלא הטעם הוא מצד מעלת העבודה בכח עצמו דוקא. ועד"ז מובן גם בנוגע להבתי מקדשות, שבית ראשון הי' בזמן שלמה, עליו נאמר1107 וישב שלמה על כסא הוי', שאז הי' מעמד ומצב של גאולה שלימה (והחסרון הי' רק בכך שלא היתה זו גאולה שאין אחרי' גלות1108), והי' גילוי אלקות
187
ביותר, ואז היתה עיקר עבודת בנ"י באופן של עבודת הצדיקים. משא"כ בזמן בית שני, שבא לאחרי וע"י התיקון דחורבן בית ראשון, היתה עבודת בנ"י באופן של עבודת בעלי תשובה1109 [שכללותה היא עבודת הבינונים, שהרע הוא בתקפו1110, וצריך להלחם בו בכל יום, ויודע שגם למחרתו יצטרך להלחם בו, ועד שיהי' כל ימיו במלחמה זו לאכפיא לס"א תמיד1111], והרי העילוי שבעבודת בעלי תשובה הוא מצד מעלת העבודה בכח עצמו1112 [וע"ד המבואר בתניא1113 בענין זדונות נעשו לו כזכיות1114, שזהו לפי שע"י הזדונות נעשה אצלו גודל ותוקף הצמאון לה' כו', ומשום זה נעשית העבודה בחילא יתיר1115]. ומזה מובן גם בהנוגע להחסרון דבית ראשון ובית שני, מצד החסרון בב' אופני העבודה די"ה (עבודת המוחין) ו"ה (העבודה דעסק התומ"צ בקול ודיבור ומעשה), שהעיקר בזה הוא החסרון דבית שני, שזהו מש"נ1116 ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני1117, שענין היבשות הוא יותר הרבה מענין החרבות1118, שיבש לגמרי ואינו מאיר כלל כו'. וזהו גם מה שאמרו רז"ל1119 נשבע ה' שלא יכנוס בירושלים של מעלה (שהו"ע ההמשכה והגילוי בה' עילאה, בית ראשון) עד שיכנוס בירושלים של מטה (ההמשכה והגילוי בה' תתאה, בית שני), היינו, שהעיקר הוא ירושלים של מטה דוקא.
לקשר זה עם משנת"ל שעיקר ענין הגלות והגאולה הוא מצד החסרון והתיקון בעבודה בענין היראה דוקא. דהנה, בכללות הענין דבית ראשון ובית שני שענינם הוא יחוד י"ה ויחוד ו"ה, העיקר הוא אות ה', הן ה' עילאה, שבה נמשך הגילוי דאות י' (יחוד י"ה, בבית ראשון), והן ה' תתאה, שבה נמשך הגילוי דאות ו' (יחוד ו"ה, בבית שני). והחילוק ביניהם בענין העבודה הוא, שהעבודה שמצד ה' עילאה, בינה, היא באופן של תענוג (שלכן מצינו שהתפילין שהם ענין המוחין נקראים קישוטין1120, שקשור עם ענין התענוג), והעבודה שמצד ה' תתאה, מעשה בפועל, היא באופן של קבלת עול. והרי החילוק שבין תענוג לקבלת עול
188
הוא ע"ד החילוק שבין אהבה (תענוג) ליראה (קבלת עול). וזהו שהעיקר הוא ירושלים של מטה, ה' תתאה, קבלת עול, ענין היראה דוקא.
בהמאמר1121, שאף שפירוש הפשוט בגמרא הוא שגדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון קאי על בית שני, מ"מ, יש מפרשים שקאי על ביהמ"ק דלעתיד לבוא. וזהו שנאמר עליו גדול יהי', דלעת"ל כתיב1122 ביום ההוא יהי', ב"פ י"ה, היינו, שו"ה יהי' שוה כמו י"ה1123, ונמצא, שיהי' הגילוי יותר מכמו שהי' הגילוי בבית שני, שאז קיבלה ה' תתאה ע"י וא"ו, ולעת"ל תקבל מהיו"ד עצמו. אך לשון גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, משמע, שגם מבית ראשון יהי' גדול (וכמו שהוא לפי הפירוש הפשוט). והענין הוא, דבכדי שתקבל ה' תתאה מן היו"ד עצמו, בהכרח שיהי' נמשך שורש ההמשכה ממקום גבוה יותר נעלה, וזהו שגדול יהי' גם מן הראשון. ומוסיף בסיום המאמר1124, שלעת"ל יתגלה בחי' שם הוי' שלמעלה מהשתלשלות [כידוע בפי' הכתוב1125 ויקרא הוי' הוי', שיש שני שמות הוי', שם הוי' דלתתא ושם הוי' דלעילא1126], ויהי' בנין ביהמ"ק מבחי' שם הוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות, ולכן גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, כי בונה ירושלים הוי' הוא בחי' שם הוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות.
בזה, דהנה כתיב1127 וארא אל אברהם גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם וגו' לכן אמור לבנ"י אני הוי', היינו, שאצל האבות לא הי' גילוי שם הוי', ורק במתן תורה נתגלה שם הוי'1128. אמנם, גם שם הוי' שנתגלה במ"ת הוא רק שם הוי' דלתתא, ולעת"ל יתגלה שם הוי' דלעילא1129. וזהו גם שלעת"ל כתיב1130 ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו גו', ב"פ זה, דהנה, תיבת זה מורה על הגילוי, וזהו שאמרז"ל1131 כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, שנבואתו היתה בבחי' אספקלריא המאירה1132, והו"ע גילוי שם הוי'. ומ"ש לעת"ל ב"פ
189
זה, הו"ע גילוי שם הוי' דלעילא1133. ועד"ז בנוגע לביהמ"ק, דאף שנאמר בו1134 מקדש אדנ"י כוננו ידיך, מ"מ, הרי זה היכל וכלי לגילוי שם הוי'1135, אמנם, בבית ראשון ובית שני הי' הגילוי דשם הוי' דלתתא. ובפרטיות יותר, הנה בבית ראשון הי' הגילוי די"ה שבשם הוי', ובבית שני הי' הגילוי דו"ה שבשם הוי' וזהו שבית שני חסרו בו ה' דברים, שהו"ע ה' עילאה1136. ובביהמ"ק השלישי יהי' גילוי שם הוי' דלעילא. וזהו גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דאף שיש מעלה בבית ראשון שענינו הוא עבודת הצדיקים (בחי' י"ה), ויש מעלה בבית שני שענינו הוא עבודת הבעלי תשובה (בחי' ו"ה), מ"מ, יהי' ביהמ"ק דלע"ל גדול יותר משניהם, כיון שעליו נאמר בונה ירושלים הוי', הוי' דלעילא.
בכתוב: הרופא לשבורי לב גו'. והענין בזה, כפי שמבאר בהמאמר42 ששבורי לב היינו אותם שהם בבחי' לב נשבר ונדכה (צובראָכנקייט) ע"י הרצוא והתשוקה והכוסף והצמאון ליכלל וליבטל בבחי' אוא"ס [שלכן העבודה דכל יום היא באופן שצריך להיות גם הענין דשוב, שזהו"ע פרשה שני' דק"ש, שבה נאמר1137 ואספת דגנך וגו'1138]. אמנם, עי"ז שבונה ירושלים הוי', שמאיר ומתגלה בחי' שם הוי' דלעילא למטה, עי"ז הוא רופא לשבורי לב הנ"ל, כיון שיהי' נמשך אלקותו ית' למטה כמו למעלה.
להוסיף בביאור דיוק הלשון הרופא (לשבורי לב), שמורה על ענין החולי, ע"פ מ"ש האריז"ל1139 על הפסוק1140 כל חולי וגו', שחולה בגימטריא מ"ט, שהו"ע מ"ט שערי בינה, והיינו, שגם כאשר משיג מ"ט שערי בינה, וחסר לו רק שער הנו"ן, כפי שמצינו במשה, כמארז"ל1141 חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחת, שנאמר1142 ותחסרהו מעט מאלקים, אזי נעשה חולה מצד הרצוא והצמאון שיהי' אצלו גם גילוי שער הנו"ן. ועפ"ז מובן שהענין דהרופא לשבורי לב,
190
הרופא דייקא, שמרפא את החולה, הו"ע גילוי שער הנו"ן. וכפי שמצינו במשה, שבגמר עבודתו, בשעת פטירתו, זכה גם לשער הנו"ן, כמ"ש1143 ויעל משה גו' אל הר נבו, נו"ן בו1144, שזהו שאמרו רז"ל1145 בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים. וכמו"כ יהי' לעת"ל גילוי שער הנו"ן, שזהו מש"נ1146 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, נו"ן פלאות, שהו"ע גילוי שער הנו"ן1147. וזהו בונה ירושלים הוי' גו' הרופא לשבורי לב, שע"י בונה ירושלים הוי', שהו"ע גילוי שער הנו"ן, נעשה הרופא לשבורי לב, שהו"ע רפואת החולי שמצד הרצוא והצמאון לגילוי שער הנו"ן.
לקשר זה עם מ"ש בהפטרה נחמו נחמו עמי גו'1148, שזוהי ההתחלה דשבע דנחמתא1149, וכמ"ש באבודרהם1150 בשם המדרש בביאור סדר ההפטרות, שבתחילה אומר הקב"ה לנביאים נחמו נחמו עמי, ועל זה משיבה כנסת ישראל (בהפטרה דשבת שלאח"ז) ותאמר ציון עזבני ה'1151, כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים, וחוזרים הנביאים ואומרים לפני הקב"ה עני' סוערה לא נוחמה1152, היינו, שכנס"י לא נתפייסה בתנחומין שלנו. ועל זה חוזר הקב"ה ואומר אנכי אנכי הוא מנחמכם1153. והענין בזה, דהנה ידוע1154 שהשגת הנביאים היא מהארת האצילות המתלבשת בבחי' נה"י דבי"ע. ובזה גופא יש חילוקי מדריגות, שנבואת ישעי' היא ע"י ההתלבשות בנו"ה דבריאה, נבואת יחזקאל היא ע"י ההתלבשות בנו"ה דיצירה, ונבואת זכרי' היא ע"י התלבשות בנו"ה דעשי'. ורק נבואת משה רבינו [שגדלה מעלתו על כל שאר הנביאים, שכל הנביאים נתנבאו בכה, בחי' אספקלריא שאינה מאירה, ומשה נתנבא בזה, בחי' אספקלריא המאירה (כנ"ל ס"ג)], היתה מבחי' נה"י דאצילות, כפי שנמשכים דרך מעביר (שאינו בבחי' התלבשות גמורה) בבריאה. אמנם, גם נבואת משה אינה אלא מבחי' הוי' דלתתא. וזוהי טענת כנס"י שאינה מתפייסת מנחמת הנביאים, כיון שרצונה וחפצה שיהי' הגילוי דשם הוי' דלעילא. וכנ"ל שהקב"ה מקבל טענה זו, ואומר אנכי אנכי הוא
191
מנחמכם, והיינו, שנוסף על נחמת הנביאים שהקב"ה אומר להם נחמו נחמו עמי, נחמה בכפליים1155, ע"י עבודת התשובה שהיא באופן דכפליים לתושי'1156, הנה עוד זאת, שישנה גם הנחמה ע"י הקב"ה בעצמו שאומר אנכי אנכי הוא מנחמכם, שהו"ע גילוי שם הוי' דלעילא1157. וזהו גם מ"ש1158 ואתחנן אל הוי' וגו', ואתחנן דייקא, היינו, שע"י עבודת התשובה באים לדרגא נעלית שהיא בבחי' מתנת חנם1159, שהו"ע גילוי שם הוי' דלעילא1160.
תהי' לנו, שכבר בתחלת השבע דנחמתא תהי' היציאה ממיצר הגלות אל המרחב דהגאולה, ובאופן כזה נמשכים כל השבע דנחמתא, עד שנכנסים מהשבע דנחמתא לשנה הבאה, וזוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל המצטרך, בבני חיי ומזונא רויחא, למטה מעשרה טפחים.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור