בס"ד. ש"פ משפטים, פרשת שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תשי"ג

בס"ד. ש"פ משפטים, פרשת שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תשי"ג

(הנחה בלתי מוגה)

כי תשא את ראש בני ישראל גו' ונתנו איש כפר נפשו גו' זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'^א. וידוע הדיוק בזה, מהו אומרו עשרים גרה השקל, הרי צריך רק לתת מחצית השקל, וא"כ מה נוגע שעשרים גרה השקל. וגם מהו אומרו מחצית השקל תרומה לה', כיון שאומר תחילה זה יתנו גו' מחצית השקל, למה צריך לכפול ולומר מחצית השקל תרומה לה'. ועוד צריך להבין מ"ש ונתנו איש כפר נפשו, שמזה מובן שמחצית השקל הוא כפרה, וכמ"ש בסיום הפרשה^ב לכפר על נפשותיכם, והיינו דלבד זאת דמחצית השקל הוא בשביל למנות את ישראל, ה"ז ג"כ בשביל כפרה, וזהו שמחצית השקל הוא בשביל עשיית המשכן, שעל זה נצטוו בנ"י אחר חטא העגל^ג, והיינו שמחצית השקל הוא תיקון על חטא העגל. וצריך להבין, דלכאורה הרי מחצית השקל הו"ע פרטי, ואיך הוא כפרה על חטא העגל שהוא חטא כללי. ומובן מזה דמחצית השקל הו"ע כללי, ולכן הוא כפרה על חטא העגל, שהרי הכפרה צ"ל דוגמת החטא. ויובן כל זה בהקדים תחילה מ"ש כי תשא את ראש בני ישראל, דלכאורה הול"ל כי תשא את בנ"י, ומהו אומרו את ראש דייקא.

ב) והענין בזה^ד, דהנה כתיב^ה החכם עיניו בראשו, ופרש"י בתחילת הדבר מסתכל מה יהי' בסופה. וזהו ג"כ מה שאמרו חז"ל^ו איזהו חכם הרואה את הנולד, שבכל דבר הוא מסתכל ורואה את הנולד מזה. וענין זה הוא עיקר גדול בעבודת ה', דלהיות שקיום המצוות הוא עבודה גדולה וטרחה יתירה, וכמו"כ הענין דלאכפייא לסט"א ע"י המניעה מעבירה הוא עבודה ויגיעה רבה, הנה זה אפשר להיות עי"זשרואה את הנולד, כמאמר^ז והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, דהפסד המצוה צריך לחשב כנגד שכרה, שההפסד דעכשיו הוא באין ערוך להשכר שיהי' אח"כ, דההפסד הוא בדברים גשמיים שהם ענינים עוברים, ואילו השכר הוא שכר נצחי, ובפרט לפי המבואר^ח בענין שכר מצוה מצוה^ט דמצוה היא מלשון צוותא^י, והיינו ששכר המצוה הוא ההתקשרות בעצומ"ה א"ס ב"ה, הרי בודאי שאין ערוך כלל הפסד המצוה לגבי שכרה שיהי' אח"כ. וכמו"כ הוא ג"כ לענין שכר עבירה כנגד הפסדה, דשכר עבירה הוא נופת תטופנה שפתי זרה^יא, הנה צריך לחשב שכר זה כנגד ההפסד, ואחריתה מרה כלענה^יב, אשר גם הפסד זה הוא נצחי, דכמו ששכר המצוה הוא נצחי כנ"ל, כמו"כ גם הפסד העבירה הוא נצחי, כמ"ש בתניא^יג לענין טמטום המוח או טמטום הלב שנעשה ע"י העבירות, שאף שכבר עשה תשובה נכונה, הרי עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדריגות רבות והכל לפי מה שהוא אדם וכו', ומסיים, שהיום לא נתקבלה תשובתו ועונותיו מבדילים, או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר כו', ולכן אמר דוד וחטאתי נגדי תמיד^יד, ומזה מובן שהפסד העבירה, אחריתה מרה, הו"ע נצחי, ובמילא הנה שכר העבירה אינו נחשב לכלום כנגד הפסדה. ועי"ז שמחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, מחשב ורואה מה שיהי' בסופו, שזהו ע"ד מ"ש איזהו חכם הרואה את הנולד, אזי יקיים את המצוות, מבלי הבט על גודל היגיעה שבדבר. וזהו שמצינו במדות שמנו חכמים, שר"ש בן נתנאל שהי' מדתו ירא חטא^טו, אמר^טז איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם הרואה את הנולד, דכיון שהי' ירא חטא בחר בהרואה את הנולד, שעי"ז יהי' ירא חטא ולא יחטא לעולם^יז. דהנה, יראת חטא אינה היראה מפני העונשים ושארי הענינים הבאים מצד העבירות, כי אם היראה מצד עצם החטא^יח, דחטא הוא מלשון חסרון^יט, והיינו שע"י העבירה יחסר לו תמיד ההתקשרותבעצומ"ה. ובכדי שיהי' ירא חטא, והיינו שיהי' ירא מכל ענין של חטא, גם דקדוק קל של דברי סופרים, וגם ענין שהוא לפנים משורת הדין, וגם ענין קדש עצמך במותר לך^כ, שעי"ז יחסר לו תמיד ההתקשרות בעצומ"ה, הנה יראה זו באה ע"י שרואה את הנולד.

אמנם עדיין צריך להבין הדיוק החכם עיניו בראשו, דלכאורה, ע"פ הנ"ל שהכוונה היא להענין דהרואה את הנולד, שרואה בראשיתו של דבר מה שיהי' בסופו, הי' צריך לומר החכם עיניו בסופו, ומהו אומרו החכם עיניו בראשו דוקא. אך הענין הוא, שראשו קאי על בחינת המקיפים דנשמה, שמשם נמשך הענין דהרואה את הנולד, להיות ירא חטא (שירא מעצם החטא שהוא היפך האלקות), דיראת חטא באה מיראת הרוממות דוקא, שהיא בכח החכמה שבנפש, והיינו בפנימיות החכמה, שהו"ע ראיית מהות האלקות. וזהו"ע איזהו חכם הרואה את הנולד, הרואה דייקא, היינו, שלא מספיק שמיעה לבד, שענינה הבנה והשגה, שמע הוא מלשון הבנה^כא, כי, בשכל בלבד, הנה אף שעכשיו הוא מבין, מ"מ יכול להיות עוד שכל שיסתור את השכל הקודם, ולכן מצד השכל לבדו אפשר להיות אחיזה ללעו"ז, ולכן צ"ל בחינת ראי' דוקא, שהו"ע ההתאמתות בהדבר כמו שרואה בראי' חושית בעיני בשר, דאף שעכשיו לא ישנו הדבר ויבוא אח"כ, מ"מ ה"ז אצלו כאילו הוא כבר רואה את הדבר בעיני בשר. וענין זה אי אפשר להיות כי אם ע"י בחינת המקיפים שבנפש דוקא, דהכחות פנימיים בלבד אינם מספיקים, להיות שכנגד הכחות פנימיים דקדושה שבאים בהתלבשות, ישנם כחות דלעו"ז המנגדים על הכחות דקדושה, ורק מצד הכחות מקיפים דקדושה שאין עליהם מנגד, בבואה דבבואה לית להו^כב, אפשר להיות הרואה את הנולד. וזהו מ"ש החכם עיניו בראשו דייקא, כי דוקא ע"י ראשו שהוא בחינת המקיפים שבנפש, יכול להיות רואה את הנולד, שעי"ז יבוא ליראת חטא.

ועוד פירוש בהמאמר החכם עיניו בראשו, כמ"ש בזהר^כג (ומובא בתניא^כד) שכל חכם עינוי ומילוי ברישי' אינון בההוא דשריא על רישי', דשכינתא שריא על רישי', שלכן תנן לא יהך בר נש בגילוי' דרישא, דשכינתא דשריא על רישי' (שלכן צ"ל הענין דקבלת עול, וגילויהראש הוא היפך דקב"ע). והיינו שראש קאי על השכינה, כמ"ש^כה לגבי משיח עלה הפורץ לפניהם גו' ויעבר מלכם לפניהם והוי' בראשם. והיינו, שלפירוש הא' קאי ראשו על בחינת המקיפים בנפש, שעי"ז רואה את הנולד, ובא לידי יראת חטא, שלא יהי' חסרון בהתקשרותו לעצומ"ה, כנ"ל. ולפי' הב' קאי ראשו על השכינה, והפירוש דחכם עיניו בראשו הוא, שהזהירות בקיום המצוות הוא מצד ראשו שהוא השכינה, שלא לגרום ענין של חסרון ופגם למעלה.

ג) ועד"ז מצינו במדרש^כו ב' פירושים במ"ש^כז בנבואת זכרי' ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, חד אמר גולה וחד אמר גאולה. מאן דאמר גולה, שגולה לבבל וגלת שכינה עמהן כו', ומאן דאמר גאולה, פרוקא כו' וכתיב עלה הפורץ לפניהם גו' וה' בראשם. והענין בזה, דפירוש הא' הוא דגולה הוא לשון גלות, היינו שגם בזמן הגלות, במעמד ומצב דחושך כפול ומכופל כו', נקראים נשמות ישראל בשם מנורת זהב, ומדגיש בכתוב מנורת זהב כולה, שכל הנשמות, עד ירכה עד פרחה^כח, היינו מהפשוט שבפשוטים עד הגדול שבגדולים^כט, הם מנורת זהב. וטעם הדבר הוא מפני שגולה על ראשה, שגם בזמן הגלות נמצאת השכינה עמהם, דגלו לבבל שכינה עמהם^ל, דשכינה עמהם קאי על נקודת היהדות שישנה בכאו"א מישראל^לא, דנקודת היהדות היא באופן שלעולם אינה נטמאת ח"ו (זי ווערט קיינמאָל ניט נטמא ח"ו), דאע"ג דאזיל הכא והכא דיוקנא אשתאר בך^לב, ועז"נ^לג וכבודי לאחר לא אתן, ומצד זה הנה גם בזמן הגלות כתיב מנורת זהב כולה. ופירוש הב' הוא, דגולה הוא לשון גאולה, והפירוש דגולה (גאולה) על ראשה הוא, שסיבת הגאולה דבנ"י (דאף שישנו זמן הגלות, מ"מ תהי' הגאולה) הוא מצד גאולת השכינה (ראשה), שע"י יציאת השכינה מהגלות תהי' גם יציאת בנ"י מהגלות (די שכינה וועט דאָך אַרויסגיין פון גלות, וועט זי מיט שלעפּן אלעמען). ויש לקשר ב' הפירושים, שהגאולה היא מצד זה גופא שגם בזמן הגלות נקראים בנ"י מנורת זהב כולה, שזהו מצד נקודת היהדות שבכאו"א מישראל, שזהו"ע דגלו לבבל שכינה עמהם. וע"דמ"ש אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים^לד, והיינו דטעם הגאולה ממצרים הוא מפני שאני הוי' אלקיכם, דאלקיכם הוא כוחכם וחיותכם, והכח והחיות של ישראל הוא אני הוי', אני הוא ולא אחר^לה, ועי"ז נמשך להיות יציאת מצרים, היציאה מהגלות^לו. והנה, שני הפירושים בענין וגולה על ראשה, הם בהתאם לשני הפירושים בענין החכם עיניו בראשו. הפירוש שהחכם עיניו בראשו קאי על בחינת המקיפים שבנשמה, מתאים להפירוש שגולה על ראשה קאי על נקודת היהדות שהיא בשלימות בכאו"א מישראל גם בזמן הגלות. והפירוש שהחכם עיניו בראשו קאי על השכינה, מתאים להפירוש שגולה על ראשה קאי על הגאולה שתהי' ע"י גאולת השכינה, שראשה הוא שכינה.

ד) והנה יש גם ב' פירושים במארז"ל^לז אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. פירוש הא' הוא פירוש הרב המגיד^לח דראש קאי על השכינה, והתפלה צריכה להיות על הכובד שבראש, היינו, על החסרון דלמעלה. דהנה, אף שהמצות עשה דתפלה היא שיתפלל האדם ויבקש בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים כמו בעת צרה וכיוצא^לט, שואל צרכיו שהוא צריך להם^מ, בני חיי ומזוני, שזוהי המצות עשה שציוונו הש"י שיבקש האדם זה ממנו ית', כיון שלו לבדו היכולת להושיע, ובמילא האָט ער ניט באַ קיינעם וואָס צו בעטען, רק צריך להתפלל להוי', והיינו שהתפלה היא למלאות את חסרונותיו, מ"מ, צ"ל אופן התפלה לא על מה שחסר לו, אלא שיתפלל על כובד ראש שלמעלה, והיינו שיתמלא החסרון שלמעלה. דהנה, כשיש חסרון למטה יש גם חסרון למעלה, כמארז"ל^מא בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי [ויש לבאר דיוק הלשון ראשי וזרועי דוקא, שראש וזרוע הם מקום הנחת התפילין, ואמרו חז"ל^מב תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו ומי^מג כעמך ישראל גו', ולכן, כשישראל מצטערים אומר הקב"ה קלני מראשי קלני מזרועי דוקא], ולזה צ"ל התפלה על החסרון דלמעלה, וכאשר יתמלא החסרון שלמעלה, אזי במילא יתמלאגם החסרון למטה, דכיון שכללות החסרון למטה הוא מצד החסרון למעלה, לכן כשיתמלא החסרון שלמעלה יתמלא ממילא החסרון למטה.

וביאור הענין, דהנה כללות התהוות העולמות היא ע"י צמצום הראשון שהוא חסרון האור, כמ"ש בע"ח^מד דקודם הצמצום הי' אוא"ס ממלא את מקום החלל, ולא הי' אפשר להיות התהוות העולמות, ורק ע"י הצמצום שהוא חסרון האור נעשה התהוות העולמות. וחסרון האור (החסרון דלמעלה) הוא הסיבה לכל החסרונות שיש בעולמות (החסרון למטה). אך ע"י עבודת האדם נעשה מילוי החסרון שלמעלה (ובמילא מתמלא החסרון שלמטה), והוא ע"י המשכת אור נעלה יותר מהאור שהי' ממלא את מקום החלל קודם הצמצום, כמ"ש בעמה"מ^מה, דזהו מ"ש^מו ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ויניחהו הוא מלשון נחת רוח^מז, להיות שע"י עבודת האדם, לעבדה רמ"ח מ"ע ולשמרה שס"ה ל"ת^מח, נמשך אור נעלה יותר מהאור שהי' קודם הצמצום, שע"י אור זה דוקא הוא מילוי החסרון. והענין בזה, דהנה התהוות העולמות הוא מראשית הקו כמו שהוא לפני הצמצום, שהוא אור הממלא, כמאמר הי' ממלא את החלל, דבאור זה שייך חסרון הצמצום, והוא הסיבה להחסרונות דחטא עה"ד וחטא העגל, ולכן מצד אור זה אי אפשר להיות מילוי החסרון, כי אם ע"י המשכת האור שלמעלה מהאור שהי' ממלא מקום החלל, שהוא אור הסובב ולמעלה יותר, שבאור זה לא שייך ענין החסרון, ולכן ע"י המשכת אור זה דוקא נעשה מילוי החסרון. והמשכת אור זה הוא ע"י קיום התומ"צ, כי ע"י קיום התומ"צ נעשה יחוד קוב"ה ושכינתי' (שלכן אומרים קודם קיום המצוות לשם יחוד קוב"ה ושכינתי')^מט, שהו"ע המשכת אור הסובב^נ, וזהו ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, דע"י העבודה דלעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה שס"ה ל"ת, נעשה ויניחהו מלשון נח"ר, כיון שנמשך האור שלמעלה יותר מהאור שהי' קודם הצמצום, שעל ידו הוא מילוי החסרון. והנה, להיות שמילוי החסרון הוא ע"י המשכת האורכנ"ל, וכל מילוי בא ע"י שמחה, לזאת אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה^נא, דשמחה גורם הגילוי, ועי"ז הוא מילוי החסרון. וזהו פירוש הה"מ במארז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, שכאשר יש חסרון למטה, צריך להתפלל שיתמלא החסרון שלמעלה, שהוא ע"י המשכת אור שאין שייך בו חסרון כלל, והוא ע"י השמחה, דעי"ז מתמלא החסרון שלמעלה, ובמילא נמשך גם למטה בבני חיי ומזוני רויחי.

ה) ופירוש הב' במארז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, הוא פירוש כ"ק אדמו"ר הזקן^נב, דראש קאי על נשמות ישראל, דישראל הוא ל"י רא"ש^נג, דהנה, כל הנבראים שרשם הוא מהדבור, כמ"ש^נד בדבר הוי' שמים נעשו, ונש"י שרשם ממחשבה, כמאמר^נה נש"י עלו במחשבה, מדריגה עליונה שבמחשבה^נו, וזהו שנש"י הם ראש. וענין כובד ראש הוא הכובד שבבחינת לי ראש.

וביאור הענין, דהנה כתיב^נז שמע ישראל גו' ואהבת את הוי' אלקיך, וידועה הקושיא בזה^נח הלא אהבה היא הרגש הלב, ואיך שייך ציווי על זה, אך הענין הוא, דהציווי אינו על האהבה, כי אם על ההתבוננות בדברים המעוררים את האהבה, דע"י שמתבונן בדברים המעוררים את האהבה, הנה אם רק לא יהי' לו מניעות מבחוץ (אשר גם ענין זה גופא תלוי בו), אזי בודאי יבוא לאהבה. ובזה יובן מ"ש ואהבת, דלכאורה, מאחר שאין הציווי על האהבה כי אם על ההתבוננות, למה נאמר ואהבת, אך הענין הוא, דלהיות דכאשר יתבונן בדברים המעוררים את האהבה בודאי יבוא לידי אהבה, לזאת נאמר ואהבת. וטעם הדבר שע"י ההתבוננות יהי' לו בודאי אהבה, הוא, כמ"ש לעיל מיני', שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד. דהנה, ישראל הוא לי ראש, והוי' אלקינו היינו שהוי' הוא אלקינו, דהוי' הוא הי' הוה ויהי' כאחד^נט שהוא למעלהמהעולמות, והוי' הוא אלקינו, כחנו וחיותנו. וזהו שבפסוק זה נאמר ב"פ הוי', הוי' אלקינו הוי' אחד, הוי' אחד הוא הוי' ששייך לעולמות ששייך שיהי' בו פירוד, שלכן צריכים לשלול ולומר הוי' אחד, והוי' אלקינו הוא הוי' שלמעלה מהעולמות. והנה, הוי' אחד הוא בחינת דבור, והו"ע ד' רבתי דאחד (כמ"ש בשו"ע^ס), שהוא מקור הדיבור, והוי' אלקינו הוא בחינת מחשבה. וזהו הוי' אלקינו, שהוי' שלמעלה מהעולמות, בחינת מחשבה, הוא כחנו וחיותנו, דנש"י עלו במחשבה, ובנים אתם להוי' אלקיכם^סא, ולכן, כמו שהבן בטבעו אוהב את אביו, כמו"כ יש בנש"י אהבה טבעית ועצמית לאלקות. ולהיות שבטבע ישנה האהבה לאלקות, וצריך רק לגלותה מן ההעלם אל הגילוי ע"י ההתבוננות, והיינו, שמצד העלם והסתר הגוף ונה"ב צריך להתבוננות כדי להסיר את ההעלם, לכן, כאשר מתבונן בודאי יהי' לו אהבה, כיון שההתבוננות אינה אלא לגלות את האהבה שישנה בעצם.

אמנם אע"פ שמצד היות בני ישראל בבחינת ראש הרי בודאי שע"י ההתבוננות יבואו לאהבה, מ"מ, יכול להיות מצב של כובד ראש, שהו"ע טמטום המוח והלב, שגם כאשר מתבונן כו' אינו בא לאהבת ה'. וענין זה נעשה ע"י העוונות, כמ"ש^סב כי עוונותי גו' ראשי גו' כבד, ולא רק עוונות ממש, אלא גם השיקוע בדברים המותרים שמתאוה וחומד להם, כמ"ש^סג שמנת עבית כשית, הנה זה פועל העלם והסתר וכיסוי נוסף על הנשמה, שגם כאשר מתבונן באלקות מ"מ לא יהי' לו אהבה, והיינו שנעשה אצלו טמטום המוח, דגם כאשר מתבונן כו', אינו מרגיש (ער דערהערט ניט) את הענין האלקי, ועוד יותר, דגם כאשר אין לו טמטום המוח ומרגיש במוחו את הענין האלקי, מ"מ יש לו טמטום הלב, והיינו שאין זה שייך להתעוררות המדות ואין זה נוגע לפועל. והתיקון לזה הוא ע"י התפלה מתוך כובד ראש כפשוטו, וכדפירש"י הכנעה ושפלות, והיינו שמתבונן במעמדו ומצבו אליבא דנפשי' ושע"י עוונותיו גרם כובד ראש, ומזה מתמרמר מאד, והמרירות נוגעת (רירט אים אָן) עד העצם, כמ"ש כי עוונותי עברו ראשי, היינו שהמרירות מהעוונות עוברת את הראש ונוגעת עד העצם, וע"י ההכנעה ושפלות נעשית הסרת ההעלם. ואח"כ הנה ע"י השמחה נעשה גילוי האור (כנ"לסוס"ד). וזהו סדר העבודה בתקון חצות באופן של מרירות, ואח"כ לימוד התורה בשמחה.

וכשם שנת"ל בפירוש הה"מ שכובד ראש הוא על החסרון שלמעלה, שמילוי החסרון הוא ע"י האור שלמעלה יותר מהאור שהי' ממלא החלל, כמו"כ הוא ג"כ בפירוש אדמו"ר הזקן שכובד ראש הוא הכובד שבישראל, הנה ע"י ההכנעה ושפלות ממשיכים אור שלמעלה יותר מכמו שהי' קודם החטא, לפי שתשובה קדמה לעולם^סד, היינו שהוא אור שלמעלה מהעולם, וע"י המשכת אור זה דוקא מתמלא חסרון החטא.

ו) והנה נוסף על תיקון הכובד ראש שבישראל, שע"י ההתבוננות בדברים המעוררים את האהבה יבוא לאהבת הוי', צריכה להיות אהבת הוי' בכל לבבך^סה, כפירוש רז"ל^סו בשני יצריך, והיינו שהאהבה לא תהי' רק מצד נפש האלקית, אלא גם מצד נפש הבהמית, שגם נה"ב תבוא לאהבה את הוי'. וסדר העבודה בזה, דהנה כתיב^סז וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה, וייצר בשני יודי"ן, ואיתא בגמרא^סח ב' דעות, חד אמר דו פרצופין ברא הקב"ה באדם, שנאמר^סט אחור וקדם צרתני, וחד אמר שני יצרים ברא הקב"ה, אחד יצר טוב ואחד יצר רע. והנה, כשם שלמ"ד דו פרצופין ברא הקב"ה באדם, הרי היו דבוקים אחור באחור, והוצרך להיות ענין הנסירה, ואח"כ הי' יכול להיות יחוד פנים בפנים לצורך ההולדה, כך גם למ"ד שני יצרים ברא הקב"ה צ"ל ענין הנסירה כדי שיהי' יחוד פנים בפנים. והענין בזה, דהנה, התלבשות הנשמה בגוף ונה"ב אינו כמו אדם המתלבש בלבוש שהלבוש נפרד ממנו, אלא זוהי התלבשות פנימית, והיינו, שנה"א דבוקה בנה"ב, וכמו בדו פרצופין שדבוקים אחור באחור שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן (דער שלעפּט אַהער און דער שלעפּט אַהין), ולזאת צריך להיות ענין הנסירה, להפריד ולהבדיל המדות דנה"ב מנה"א, ואח"כ אפשר להיות היחוד דנה"ב עם נה"א, שגם נה"ב תבוא לאהבה את ה'. והיינו, דציור הרע שבו מתלבש כח המתאוה דנה"ב, צריכים לבטלו, אבל הנה"ב עצמה, שהוא הכח המתאוה, אין צריך לבטלו^ע, שהרי יש בו מעלה כו', וכמ"ש^עא ורבתבואות בכח שור, אלא העבודה היא לפעול שגם הוא יבוא לאהבה את הוי', שזהו"ע היחוד דנה"ב עם נה"א.

אך כדי להפריד המדות דנה"ב ולהפכם לקדושה שגם הנה"ב יבוא לאהבה את הוי', הנה עז"נ אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. דהנה, בריאת האדם היא באופן שמצד נה"ב הוא אחור למעשה בראשית, ומצד נה"א הוא קדם למעשה בראשית^עב. והכוונה שנברא באופן כזה היא כדי שגם הנה"ב שהוא אחור למע"ב יבוא לאהבה את הוי'. והכח על זה הוא ותשת עלי כפכה, דכפכה קאי על התורה, כמארז"ל^עג על הפסוק^עד אדם לעמל יולד, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו^עה, הוי אומר לעמל פה נברא, ומסיק שעמל פה הוא עמל תורה. והענין בזה, שבתורה יש לא רק הענינים דקדושה אלא גם הענינים השייכים לעולם, שהרי התורה מבארת גם סדר ההתהוות, והיינו שבתורה יש לא רק עשרת הדברות, אלא גם העשרה מאמרות, ומכיון שהעשרה מאמרות כתובים בתורה הרי גם הם תורה, ועי"ז שיש בתורה ענינים השייכים לעולם, הנה בכח זה אפשר לפעול גם בעולם שגם הנה"ב יהי' לו אהבה לאלקות. והנה, ע"י היחוד דנה"ב בנה"א, שגם הנה"ב יש לו אהבה לאלקות, נעשית עלי' גם בנה"א, דאף שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון וכל ירידתה הוא רק לברר את הנה"ב^עו, מ"מ, עי"ז שנה"א מבררת את הנה"ב נעשית עלי' גם בנה"א, שמתעלית למעלה משרשה ומקורה לאשתאבא בגופא דמלכא^עז.

ז) וזהו מ"ש זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל, ואיתא בזהר^עח מאן דעבר על פיקודא דאורייתא, היינו שגם אלו שעברו על פיקודא דאורייתא, הנה גם בהם אפשר להיות ענין התשובה ובירור נה"ב, וענין זה נעשה ע"י מחצית השקל, זה יתנו גו' מחצית השקל, שהוא מחצה מעשרים גרה, והיינו, שהעבודה היא רק בעשר כחות דנה"ב, שהרי העשר כחות של נה"א אין צריכים תקון, והעבודה היא רק בעשר כחות דנה"ב שגם הוא יבוא לאהבה את הוי'. והכח על זה הוא שקל הקודש עשרים גרה השקל, דקאי על התורה שיש בה לא רק עשרת הדברות אלא גם עשרה מאמרות, עשרים גרה, שזהו הכח על נתינתמחצית השקל שהוא בירור נה"ב. וממשיך בכתוב מחצית השקל תרומה לה', שע"י העבודה דזה יתנו גו' מחצית השקל, שהו"ע בירור נה"ב, נעשה גם מחצית השקל תרומה לה', דתרומה הוא מלשון הרמה^עט, והו"ע העלי' שנעשית בנה"א ע"י בירור נה"ב. ומקדים בכתוב כי תשא את ראש בני ישראל, דענין הנשיאת ראש הוא היפך הענין דכובד ראש שנעשה ע"י חטא העגל, שהו"ע אחד עם חטא עה"ד, כמובן ממארז"ל^פ בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ובחטא העגל חזרה זוהמתן^פא. והתיקון לזה הוא ונתנו איש כפר נפשו גו' מחצית השקל, שהו"ע בירור נה"ב, ועי"ז נעשה גם מחצית השקל תרומה לה', שנעשה עלי' גם בנה"א. ועי"ז נעשה גם תיקון הענין דכובד ראש שלמעלה, שמתמלא החסרון שלמעלה, ועי"ז מתמלא גם החסרון שלמטה, ונמשך בבני חיי ומזוני רויחי.

**********

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org