בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ג

בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב^*, ה'תשי"ג

(הנחה בלתי מוגה)

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים גו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם גו' ואלה מסעיהם למוצאיהם^א. וידוע הדיוקים^ב שבזה, שאומר אלה מסעי, שהוא לשון רבים, ומסיים אשר יצאו מארץ מצרים אשר מארמ"צ, הוא רק יציאה ונסיעה הראשונה. גם אינו מובן אומרו ויכתוב משה, שהרי כל התורה כולה כתבה משה רבינו, ומה משמיענו בזה. גם מהו הכפל דמוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם, והיפך הסדר מרישא לסיפא. ובכללות הדברים צריך להבין, מה נוגע הספור והידיעה דסדר המסעות, ואף דבשביל דור ההוא מפרש במדרש^ג משל למלך ובנו שהלכו כו' כשחזרו היו מונין כל המסעות והמאורעות שבהם, אבל הרי התורה היא נצחית, וע"כ אשר ספור זה נוגע בכל הזמנים ובכל המקומות.

ב) ולהבין כ"ז צריך להקדים תחילה ביאור בקשת כנסת ישראל זכור הוי' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו^ד, ופירש הבעש"ט^ה געדענק ג-ט וואָס עס איז געוואָרען פון אונזער מ"ה שבנשמה, קוק זיך צו און מאַך אונז זעענדיק אונזער אייגענע שאַנדע, דזהו בקשת כנסת ישראל מהקב"ה. וכמו כן יש בקשת זכירה מהקב"ה לישראל, וכדאיתא בזהר ר"פ בחוקותי ע"פ זה שהבקשה מלמעלה^ו מכנסת ישראלהיא ג"כ בלשון זכור, וכמ"ש^ז עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור גו', ומסיים^ח מה ה' דורש ממך גו' עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך, וכתיב^ט זכור את בוראך בימי בחרותיך גו' עד אשר לא תחשך השמש גו', ואיתא במדרש^י אמר להם הנביא לישראל זכרו את בוראכם עד שביהמ"ק קיים שנקרא בית הבחירה, עד שברית כהונה קיימת, שנאמר^יא ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן, עד שברית לוי' קיימת, שנאמר^יב כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך^יג. וזהו עד אשר לא תחשך השמש, דתחשך השמש קאי על חורבן ביהמ"ק, וצ"ל זכור את בוראיך בימי בחרותיך, בזמן הבית שנקרא בית הבחירה^יד. וכיון שבזמן הבית לא קיימו בנ"י הבקשה מלמעלה זכור את בוראך גו', זכר נא גו' עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך, הנה זה הי' סיבת החורבן, ובגלל זה מבקשים אנו בזמן הגלות זכור הוי' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו.

וצריך להבין מהו ענין הזכרון למעלה שעל זה מבקשים זכור הוי' מה הי' לנו. דהנה, זכרון והשכחה הוא ענין בלי גבול וגבול, דענין השכחה הוא מצד הגבלה, דכיון שהאדם הוא מוגבל, ומצד זה כל עניניו הם בהגבלה, לכן גם הרושם שעשה עליו הדבר שראה או ששמע הוא בהגבלה ומשום זה נפסק אח"כ, שזהו"ע השכחה. משא"כ ענין הזכרון הוא בלי גבול, וכמו שרואים גם באדם, שדבר שנוגע לו תוך תוכו ופנימיות נפשו, היינו, שהוא למעלה מהגבלותיו, הרי הוא זוכר אותו תמיד. ולפי זה אינו מובן מהו תוכן הבקשה זכור הוי' גו', הרי למעלה הוא בלי גבול, ולמה צריך לבקש למעלה ענין הזכרון.

ג) אך הענין הוא, דהנה, זכרון ושכחה הו"ע פנים ואחור^טו, פנימיות וחיצוניות, וכמו שהוא באדם למטה, שדבר שנוגע לו בפנימיות הוא זוכר אותו תמיד, משא"כ דבר שנוגע לו רק בחיצוניות (שהו"עאחור) שייך שם ענין השכחה. וכמו"כ יש גם למעלה בחינות פנים ימין שמאל ואחור, כדאיתא ברמ"ז^טז שהם כנגד ד' עולמות אבי"ע. דהנה, עולם האצילות נקרא פנים, דכשם שבפנים שבאדם ישנו פנימיות החיות, כמו"כ באצילות הוא פנימיות אוא"ס, ועד שאיהו וחיוהי וגרמוהי חד^יז. והיינו, דאף שאצילות הוא לאחר הצמצום, וכללות האור שלאחר הצמצום הוא בבחי' קו קצר ומצומצם, מ"מ, הרי זה אותו מהות האור. וזהו ההפרש בין בי"ע ואצילות, דהתהוות בי"ע היא ע"י הפרסא, משא"כ התהוות האצילות היא לא ע"י הפרסא אלא רק ע"י הצמצום^יח, כמ"ש בע"ח^יט. וההפרש בין צמצום ופרסא הוא כמשל ההפרש שאנו רואים למטה בין האור שמאיר דרך חלון או דרך נקב^כ, דאף שהאור הוא במיעוט וצמצום, שמאיר רק במדה כזו שהחלון או הנקב יכולים להכיל, מ"מ הרי הוא אותו מהות האור, משא"כ כאשר האור מאיר דרך מסך, אזי האור הוא בשינוי המהות, עד שהאור שבא אחרי המסך נקרא אור של תולדה. וכמו"כ הוא למעלה, שהתהוות בי"ע שע"י הפרסא הוא בשינוי המהות, משא"כ התהוות האצי' שע"י צמצום, הנה אף שהאור שם הוא בצמצום, מ"מ הרי הוא אותו מהות אור כמו קודם הצמצום. ואף שגם באצילות יש פרסאות^כא, כידוע שיש פרסא בין כתר לחכמה, בין בינה לז"א ובין ז"א למל', מ"מ^כב, אינו דומה הפרסא שבאצילות להפרסאות דבי"ע, שהפרסאות דבי"ע ענינם הוא להעלים והם מעלימים על האור, משא"כ הפרסאות שבאצילות הם מגלים את האור. דהנה, פרסא הוא כמו עור, ואמרו חז"ל^כג אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם כו' (שאינו כמו עור בהמה שהוא עור גס), ודוגמתו למעלה הו"ע הפרסאות שמגלים את האור. וזהו ההפרש בין אותיות דמ"ה^כד לאותיות דב"ן (וענינם בעבודה הוא ההפרש בין אותיות התורה לאותיות התפילה^כה), דאותיותדב"ן הם מעלימים על האור, ומצד זה נעשים הנבראים בבחי' יש ודבר נפרד, משא"כ אותיות דמ"ה אינם מעלימים על האור, ואדרבה, מגלים את האור, ולכן הם פועלים ביטול בנבראים. וזהו שעורותיהן כבשרן עור האדם, כי אדם בגימטריא מ"ה^כו, והו"ע הפרסאות שמגלים את האור, שהם הפרסאות שבאצילות, שנקרא בשם מ"ה, כמ"ש בפתח אלי'^כז שם מ"ה דאיהו אורח אצילות. וזהו שאצילות נקרא פנים לפי שמאיר שם גילוי אוא"ס. ועיקר בחי' פנים הוא בחי' חכמה, וע"ד^כח מ"ש חכמת אדם תאיר פניו, והיינו, שבאצילות מאיר אור החכמה, כמאמר^כט אבא עילאה מקננא באצילות, ובחכמה מאיר אוא"ס, כמ"ש רבינו הזקן בתניא^ל בשם מורו הה"מ שמדריגת החכמה ענינה שהוא לבדו הוא ואין זולתו, ולמעלה יותר, שבאצילות מאיר אור הכתר, שזהו"ע שם מ"ה שהוא במילוי אלפין, ואל"ף הוא ספי' הכתר^לא. וכיון שאצילות הוא בחי' פנים, לא שייך שם ענין השכחה, משא"כ בבי"ע שהוא בחי' אחור, שייך שם ענין השכחה. והנה, כל זה הוא ההפרש בעולמות, משא"כ נשמות ישראל הנה גם כמו שהם למטה הם בבחי' פנימיות, דנשמות ישראל עלו במחשבה^לב, היינו במדריגה היותר עליונה שבמחשבה^לג, וכתיב^לד פנים בפנים דיבר הוי' עמכם, דעי"ז שדיבר הוי' עמכם נעשה הפנימיות דישראל הפנימיות שלמעלה. אמנם, כל זה הוא מצד הנשמה עצמה, אבל מצד ירידתה למטה והתלבשותה בגוף ונה"ב ובפרט בזמן הגלות, הנה בזמן הגלות כתיב^לה ואנכי הסתר אסתיר פני, והיינו, דכיון שפנו אלי עורף ולא פנים^לו, היינו, שהעבודה היתה בבחי' אחור, לכן נעשה גם למעלה הסתר אסתיר פני, ומצד זה צריך לבקש על ענין הזכרון, זכור ה' מה הי' לנו.

ד) ולהבין בעומק יותר מה שנשמות ישראל הם בבחי' פנימיות, הנה כתיב^לז ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו', ואמרו רז"ל^לח אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אין לגבי משהמילתא זוטרתי היא. והנה, מ"ש כי אם ליראה, קאי על יראה תתאה, שזהו אומרו כי אם ליראה, היינו שהיא יראה היותר פחותה, ולכן לגבי משה מילתא זוטרתי היא. והענין בזה, דהנה כתיב^לט כי א-ל דעות הוי', ב' דעות^מ, דעת עליון ודעת תחתון^מא. דעת עליון הוא שלמעלה יש ולמטה אין, היינו, שרואים בראי' חושית שלמעלה הוא היש האמיתי ולמטה אין, ודעת תחתון הוא שהבריאה היא יש מאין, היינו שלמטה יש ולמעלה אין, דכיון שהוא רואה רק את היש הנברא, לכן קורא להמטה בשם יש ולהמעלה בשם אין. ומצד ההפרש בין ב' דעות אלו יש הפרש גם בביטולם, שהביטול שמצד דעת תחתון הוא ביטול היש בלבד, דכיון שהוא רואה את היש, הרי הוא במציאות, אלא שאעפ"כ יש בו גם ענין של ביטול, ביטול היש, משא"כ הביטול שמצד דעת עליון הוא ביטול במציאות, דכיון שרואה שלמטה הוא אין, לכן הביטול הוא ביטול במציאות. וזהו שלגבי משה יראה תתאה מילתא זוטרתי היא, דהנה משה הוא בבחי' דעת עליון, כמאמר רז"ל^מב כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, דזה הוא ראיית המהות, בחי' דעת עליון, שמצד זה הי' בבחינת ביטול במציאות, ולכן לגבי משה שהוא בבחי' דעת עליון, ביטול במציאות, הנה יראה תתאה שהיא בבחי' ביטול היש בלבד, מילתא זוטרתי היא. והנה^מג, אף שיראה תתאה היא מדריגה תחתונה, מילתא זוטרתי, שעל זה אמרו כי אם ליראה, מ"מ, תובעים (מאָנט מען) יראה תתאה דוקא, לפי שתכלית המכוון ועיקר התענוג הוא ביראה תתאה יותר מאשר ביראה עילאה, וכמ"ש^מד צחוק עשה לי אלקים, שדוקא עי"ז שפועלים ענין הביטול בהדברים שבאים משם אלקים דוקא שהם בבחי' יש, ביטול היש לאין, אזי נעשה עיקר ענין הצחוק והתענוג למעלה, וכמו"כ כתיב^מה לויתן זה יצרת לשחק בו, דלויתן הוא מלשון חבור, כמ"ש^מו ילוה אישי, וענין החבור שייך דוקא כאשר יש ב' דברים נבדלים זה מזה, וענין זה הוא בהעבודה דביטול היש דוקא, שהיש והאין הם ב' דברים נבדלים זמ"ז, ומ"מ פועלים ביטול היש לאין, ועי"ז דוקא נעשה ענין השחוק, לשחק בו. והיינו, דעם היות שהעבודה דאתהפכא היאלמעלה יותר מהעבודה דאתכפיא, הנה זהו רק בענין הגילויים, אבל עיקר התענוג הוא בעבודה דאתכפיא דוקא.

אך עדיין צריך להבין מ"ש אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא, דלכאורה אינו מובן, הרי שואל מעמך כתיב. אך הענין הוא, כמבואר בתניא^מז שכל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משה רבינו, ניצוץ מנשמת משה, והוא בחי' מ"ה שבכל אחד מישראל, שהו"ע ביטול במציאות (כנ"ל), והיינו לפי ששרש הנשמות הוא מבחי' חכמה, כמ"ש^מח בנים אתם להוי' אלקיכם, וכתיב^מט בני בכורי ישראל, וכמו הבן שנמשך מעצמות מוח האב, כמו"כ הנשמות הם מעצמות בחי' החכמה, שהיא בחי' מ"ה. ולכן הנשמות הם בתכלית הביטול, ביטול במציאות, כמ"ש^נ חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, שזה קאי על כל הנשמות, שהם באופן של עמידה, שהו"ע הביטול. וזהו ועתה ישראל מ"ה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, דכיון שכל ישראל הם בבחי' מ"ה, מצד הניצוץ משה שבכל אחד מישראל, הנה מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, שיראה היא מילתא זוטרתי לגבי הניצוץ משה שבכל אחד מישראל. ובכדי לגלות בחי' מ"ה שבנפש, הנה על זה תקנו מאה ברכות, כמאמר רז"ל^נא אל תקרי מה אלא מאה, שמזה למדו שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, דמאה ברכות הוא ע"ד מ"ש^נב ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא גו' מאה שערים ויברכהו ה', והיינו, שע"י עבודת הצדקה, זורע צדקות^נג, נעשית הברכה וההמשכה מלמעלה שנתגלה בחי' מ"ה שבנפש.

אמנם בזמן הגלות אין העבודה בבחי' מ"ה שהיא פנימיות הנפש, כי אם בבחי' חיצוניות ואחוריים בלבד, שלכן נעשה גם למעלה הסתר אסתיר פני (כנ"ל), ולכן אנו מבקשים זכור ה' מה הי' לנו, וואָס איז געוואָרען מיט אונזער מ"ה, שהמ"ה הוא בהעלם והסתר. ועם היותו בהעלם, מ"מ שייך ענין הזכירה, שהרי סוכ"ס עיקרה שרשה ועצמותה של הנשמה היא בבחי' מ"ה. וממשיך בכתוב הביטה גו', דהנה, ההפרש בין ראי' והבטה הוא^נד שראי' היא בקירוב, כמ"ש^נה וירא כי לא יכול לו,והבטה הוא בריחוק, כמ"ש^נו הבט משמים וראה, ולכן, ענין הראי' שבקירוב אי אפשר להיות בזמן הגלות, ולזה אנו מבקשים הביטה, שזהו הגילוי שבבחי' מקיף, ועם היותו בבחי' מקיף, הרי זה פועל גם בפנימיות, ובפרט בנוגע לפעולה על הקליפות, דאור מקיף מסמא עיני החיצונים^נז.

ה) וביאור הענין, דהנה, כשם שיש בחי' מ"ה בקדושה כמו"כ יש בחי' מ"ה בלעו"ז, והוא ענין ופלגשו ושמה ראומה^נח, ראו מ"ה^נט. והענין בזה, דהנה, האפשרות לענינים דלעו"ז היא מפני שיש להם נתינת מקום בקדושה, וכמו שרואים בעבודה בנפש, דכאשר עובד עבודתו בביטול, אבל באופן שמרגיש את הביטול, הרי זה נתינת מקום שיבוא מזה לבחי' ישות, והיינו, שתחילה יהי' הביטול באופן של ישות, שזהו"ע קליפת ראומה, ראו מ"ה, ואח"כ יבוא לישות לגמרי, שהוא רע גמור. וכמו"כ הוא גם בהשתלשלות העולמות, דע"י קליפת ראו מה שהיא כנגד עולם האצילות, הנה בריבוי השתלשלות מסתעף מזה רע גמור, בחי' מ"ה דלעו"ז. ועז"נ^ס שופך^סא דם האדם באדם, דאדם בגימטריא מ"ה, הנה ע"י העוונות הוא שופך דם האדם דקדושה, בחי' מ"ה דקדושה, באדם בליעל, שהוא בחי' מ"ה דלעו"ז. והענין בזה, דהנה, רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים^סב, דענין האברים הוא שהם ממשיכים את החיות, ומגבילים את החיות שלא יומשך לחוץ, וכאשר חותכים את האבר אזי נמשך החיות לחוץ, ועד"ז בנוגע לגידים שעל ידם הוא הילוך הדם, וכמו"כ כשעובר על מ"ע או על מל"ת אזי גורם שנמשך החיות והדם דקדושה לחוץ. וזהו מ"ש^סג ונוקב שם הוי', דהנה כל המצוות תלוים בשם הוי'^סד, וכשחטא ופגם והעביר את הדרך עי"ז שעובר על א' ממצוות הוי', הרי הוא נוקב את שם הוי', ועי"ז שופך דם האדם דקדושה באדם בליעל. וזהו ג"כ מה שאמרו רז"ל^סה גידר טיטוס את הפרוכת ויצא ממנו דם, והיינו, שהראו לו איך אפשר להיות ענין החורבן,שאין זה בכח עצמו, אלא רק ע"י הפגם שנעשה עי"ז ששפכו הדם, פנימיות החיות, דאדם דקדושה, באדם בליעל. ועפ"ז יש לפרש עוד פירוש במ"ש זכור הוי' מ"ה הי' לנו, אַז אונזער מ"ה איז געוואָרן מ"ה דלעו"ז. וענין זה נעשה ע"י פירוש הא' במה הי' לנו, שבחי' מ"ה דקדושה הוא בהעלם והסתר, ומזה נשתלשל למטה יותר, שבחי' מ"ה דקדושה נעשה בחי' מ"ה דלעו"ז, ע"ד הענין דשופך דם האדם באדם.

ו) וממשיך בכתוב הביטה וראה את חרפתינו. והענין בזה, דהנה כתיב^סו חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, דבזמן הגלות נקראת כנס"י בשם אלמנה, כמ"ש^סז היתה כאלמנה, ואמרו רז"ל^סח כאלמנה ולא אלמנה ממש, כאשה שהלך בעלה למדינת הים. דהנה, אשה היא כנס"י ובעלה זה הקב"ה, ואשה שהלך בעלה למדינת הים היינו שחסר היחוד דכנס"י עם הקב"ה, ובענין הספירות הוא יחוד זו"ן, דאשה היא בחי' מלכות, ובעלה הוא בחי' ז"א, ואשה שהלך בעלה למדינת הים היינו, שבחי' ז"א (אינו נמשך למלכות, אלא) נסתלק לבחי' ים החכמה, וזהו שבזמן הגלות קוב"ה סליק לעילא ולעילא^סט, קוב"ה הוא בחי' ז"א, ובזמן הגלות סליק לעילא ולעילא, לעילא בחי' בינה ולעילא בחי' חכמה. וזהו"ע אלמנה, כמ"ש בפרדס^ע שאלמנה הוא אל מנה, מנה הוא מאה זוזי, ב"פ נו"ן, והיינו נו"ן שערי בינה כפי שהם מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, שעל ידם נעשית העלאת המדות והמשכת אוא"ס בבחי' המדות, שעי"ז יומשך למטה בבחי' המלכות. וזהו ג"כ ענין המסעות, מוצאיהם למסעיהם גו' מסעיהם למוצאיהם^עא, שהו"ע העלאה והמשכה^עב. אך בזמן הגלות הוא אל מנה, שחסר ענין ההעלאה וההמשכה שע"י הנו"ן שערים, ולכן לא נמשך מבחי' ז"א למלכות להיות יחוד זו"ן, שזהו"ע אלמנה. ועוד פירוש באלמנה, כמ"ש בספר השרשים^עג דאלמנה הוא מלשון אלם. דהנה^עד, להפירוש שאלמנה הוא מלשון אל מנה, שכתובתה מנה, אינו מובן למה גם לזכר קוראים אלמן, ועכצ"ל שלפי שאשהנקראת אלמנה, לכן גם זכר נקרא אלמן^עה. אך להפירוש שאלמנה הוא מלשון אלם, אתי שפיר שגם זכר נקרא אלמן, לפי שחסר השמחה דיחוד בעל עם אשתו. והענין בזה, דכאשר מאיר גילוי הקול בדיבור אזי הדיבור מאיר בגילוי, וכאשר הדיבור מאיר בגילוי אזי ידבר עמים תחתינו^עו (דע"י ידבר מלשון דיבור נעשה גם ידבר מלשון הנהגה), שישראל הם במעלה העליונה כו', אבל כאשר אין הקול בגילוי אזי הדיבור הוא בהעלם בגלות, וזהו"ע אלמנה מלשון אלם. ועל זה אנו מבקשים הביטה וראה את חרפתינו, דאף שהבטה הוא בחי' מקיף, מ"מ, הרי זה מועיל גם בפנימיות, כמ"ש^עז כי הוי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך גו', להצילך היינו להיות צל על ראשך שהוא בחי' מקיף, ומ"מ נעשה עי"ז להצילך כפשוטו, מלשון הצלה, ובפרט בנוגע לפעולה על הקליפות, הרי אור מקיף מסמא עיני החיצונים (כנ"ל).

וזהו מ"ש זכור הוי' מה הי' לנו וגו', דהנה, הקב"ה תובע מישראל זכור את בוראך בימי בחרותיך, עד שביהמ"ק קיים שנקרא בית הבחירה, עד שברית כהונה קיימת, ועד שברית לוי' קיימת, והתביעה היא עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך, אך כאשר חסרה העבודה דהצנע לכת, שהיא היפך הענין דראו מ"ה, אזי נעשה מ"ה דלעו"ז. ולזה אנו מבקשים זכור ה' מה הי' לנו, שהמ"ה דקדושה הוא בהעלם והסתר, ועד שעי"ז נעשה המ"ה דלעו"ז, ולכן הביטה וראה את חרפתינו, עד שחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד.

ז) וזהו^עח מש"נ ואלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים, דהנה, כל הגליות^עט נקראו מצרים, מצרים לשון מיצר וגבול, ועד שבאים^פ לירדן ירחו, ירחו לשון ריח, עבודה שלמעלה מטעם ודעת, ה"ז עדיין בחי' מיצר וגבול, ובגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו יתגלה בחי' זו, וכדכתיב^פא עליו אשר לא למשמע אזניו יוכיח ואפילו לא למראה עיניו כ"א והריחו ביראת הוי' דמורח ודאין^פב, מקיפים שלמעלה מחו"ב, ועד שבאין לזה הוא ענין המסעות. והעבודה שבהמסעות היינו בירידת הנשמהוהתלבשותה במיצר הגוף בכלל, ובפרט בזמן המצרים ההעלמות וההסתרים שבהגליות, הנה הנתינת כח על זה הוא מבחי' מוצאיהם, לשון וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו^פג, שרש ועצם הנשמה, מ"ה שבנשמה, וע"י המשכה ממוצאיהם למסעיהם, שנעשה זה ע"י בחי' משה שבכאו"א מישראל, ויכתוב משה, נתגלה בחי' מ"ה גם בהנשמה שבגוף ועי"ז עובד עבודתו. והעבודה היא הנסיעה והעלאה ממטה למעלה, מסעיהם למוצאיהם. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, המסעות של דור המדבר במדבר העמים, כי מה שיש יכולת לאדם להמשיך מ"ה דבנשמה בגילוי ולהתגבר על גופו ונפשו הבהמית, ובפרט בזמן הגלות ודרא דעקבתא דמשיחא, חשך כפול ומכופל, זמן הנסיונות וכו' כנ"ל, הוא ע"י מעשה אבות שהכניעו מקור הקליפות ע"י שנסעו וחנו במדבר העמים נחש שרף ועקרב, ויהי בנסוע גו' ויאמר משה גו' ויפצו אויביך וינוסו משנאיך גו'^פד, לכן גם הענפים יהיו נכנעים אח"כ ע"י האדם במשך כל הדורות, ע"י אשר ויכתוב משה שבכאו"א את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, והיינו ע"ד כלל ופרט, עד אשר יבואו לירדן ירחו, מורח ודאין בעבודתו בפרט^פה, ואח"כ לגאולה הכללית ביאת משיח צדקנו אשר לא למשמע אזניו יוכיח ולא למראה עיניו ישפוט כי אם והריחו ביראת הוי' דמורח ודאין, בגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו.

**********

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org