י"ה להיות המשכה בו"ה זהו ע"י תומ"צ וזהו הללי נפשי את הוי'. ועמ"ש בד"ה וכל בניך בענין בינה בן י"ה. ובזה יובן מ"ש בפ' ויחי דרל"ב ב' כמה די"ה סתים הכי שבחא דשבוחי סתים כו' ע"ש. כי ישראל סתים וגליא. וכך קודב"ה סתים וגליא. היינו י"ה נק' סתים ולכן כדי להיות תהלל י"ה זהו ע"י בחי' סתים שבנפש. ועמ"ש בד"ה כי קרוב אליך הדבר. והנה בפרדס שער השמות פי' י"ה לשון כמו שלהבת י"ה שפי' חזקה עכ"ל ועמ"ש מענין שלהבת י"ה סד"ה ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון. גם י"ל הוי' לשון התהוות שמהווה יש מאין. והנה התהוות זו היינו שהיש נעשה יש ממש ודבר נפרד. ולמטה היש ולמעלה האין. אך בחי' חו"ב הם אין ויש וכשהם תרין ריעין דלא מתפרשין והוא מקור התחדשות מע"ב כמ"ש בד"ה בהעלותך. אך עכ"ז כיון שהם תרין ריעין א"כ אין היש נפרד בפ"ע אלא כלול ובטל באין ע"ד נוני ימא הנמשכים מיחוד או"א דוקא ועמ"ש בד"ה אז ישיר משה בענין משה מן המים משיתיהו כו'. ולכן י"ל ע"ז מרוה שם י"ה שהוא לשון יהי כי הוא אמר ויהי. ובחי' זו הוא דק מאין באת. וזהו כי הוא להיות דבר נפרד ממש אלא הוא עדיין בבחי' אין ע"ד דע מאין באת. וזהו כי הוא אמר ויהי וכענין שע"י שעלה במחשבה שיתהוו מיד נתהוו ע"י מחשבה זו וזהו נק' ויהי. וכמ"ש בשל"ה בהקדמה דף ד'. שדק יותר מענן הבריאה כמ"ש בזהר שם דרל"ב סע"ב. וכענין טהורה היא ואח"כ אתה בראת להיות התהוות יש מאין ממש. ועיין ר"פ וארא ע"פ כי בי"ה הוי' צור עולמים ובפי' הרמ"ז פ' שלח קנ"ט א'. גבי תלת עלמין אית ליה כו' שהם נמשכים מבחי' י"ה ע"ש.
הללויה הללי נפשי את ה'. הנה הלל יש בו שני פירושים האחד לשון שבח והילול הב' לשון אור כמו בהלו נרו. באיוב סי' כ"ט ג'. וכן כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם. בישעי' סי' י"ג יו"ד. דפירושו יאירו. ובאמת שני הפירושים והמכוונים מענין הילול עולים כאן. כי ע"י ההילול והשבח שמסדרים שבחו של הקב"ה עי"ז ממשיכים גילוי האור שיאיר אור א"ס ב"ה. וזהו ענין הללויה וכמשי"ת. והענין כי הנה אנו רואים בחוש. שכשהאדם הוא מעיין בעומק מחשבתו רם ונשא. ונצרך לפעול אצלו שיפנה אל אחד לעשות בקשתו. הוא ע"י שמשבחים ומפארים אותו איך שיש לו מדת חסד וצדקה אזי נתעורר אצלו מדה הלזו ונמשכה מההעלם אל הגילוי למלאות הבקשה נמצא זה השבח וההילול הוא הגורם אור וגלוי המדה. ועד"ז יובן הנמשל למעלה כי הנה ידוע המאמר לאו דאית לך צדק ידיעה כו' ולאו בכל אלין מדות איהו כלל (הג"ה שהמדות דאצילות שהן מקור ושורש להתהוות בי"ע אין ערוך כלל לגבי המדות דא"א וכ"ש לגבי א"ס ב"ה עצמו ממש. וכמו עד"מ שארז"ל שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל. דמ"מ בהמזל אין שייך מתיקות גשמי רק שהוא שרש ומקור כו'. כמ"כ הוא מדות דא"א לגבי מדות דז"א. וכמ"ש מזה במ"א ע"פ מאמר הזהר פ' בשלח דנ"ח בענין סנד"ל כו'. ומ"ש בלק"ת פ' אחרי סד"ה כי ביום הזה יכפר. בענין פי' בנקרת הצור כמו אבן החלמיש שבו כח האש בהעלם בכח ולא בפועל כו'. ועמ"ש בת"א פ' נח בד"ה הן עם אחד. בענין ע"ס דעקודים כו'. וזהו"ע אצילות מלשון ויאצל מן הרוח. שהוא הארה בעלמא. ע"כ זהו המשל הנ"ל מהאדם שהוא מעיין בעומק מחשבתו רם ונשא. ור"ל לשכך האזן שעד"ז ההמשכה במדות דאצילות היא השפלה וירידה גדולה. וע' באג"ה סי' ט"ו בענין ואנכי עפר ואפר שאמר אברהם על חסד שלו נגד חסד דאצילות וכש"כ שי"ל כן על חסד דאצילות לגבי חסד דא"א כו' וגדולה מזו נתבאר בביאור דאלה מסעי בענין פי' אמת שאפילו הי"ג מדות דא"א רחום וחנון
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור