סי' נ"ח סי"א
אם לא קראה ביום, יש אומרים שיש לה תשלומין בערבית וכו', ויש אומרים שאינה דומה לתפלה, שהיא בקשת רחמים ויכול לבקש בכל עת ובכל שעה, אבל קריאת שמע תלה הכתוב זו בזמן שכיבה וזו בזמן קימה, ואיך יקרא של שכיבה בזמן קימה או של קימה בזמן שכיבה, ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקן כו' (וכן עיקר).
א. במ"מ (על "וכן עיקר") מצויין לגמ' ברכות כ"ו ע"א. והיינו, שבגמ' שם הקשו על מימרא דר' יוחנן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים וכו', מהא דתניא מעוות לא יוכל לתקן זה שביטל ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית, ותירצו הכא במאי עסקינן שביטל במזיד, דייקא נמי דקתני ביטל ולא קתני טעה.
ולכאורה כוונת המ"מ הוא להביא ראיה מהס"ד דלא מפליג בין ביטל בשוגג לביטל במזיד, וא"כ ברייתא מיירי אפילו בשוגג, וקתני דהוי מעוות שלא יוכל לתקן. אלא דלפ"ז תמוה מה שמביא ראיה מהס"ד, והא למסקנא לא קאי ואמרינן דמיירי בביטל במזיד דוקא1.
ולכן נראה שכוונת המ"מ הוא ע"פ המבואר בפנ"י וצל"ח שם, שהקשו מאי תיובתיה דר' יוחנן, דילמא הא דקרי ליה בברייתא מעוות שלא יוכל לתקון היינו לענין דאין לו שכר תפלה בזמנה כדמסקינן לעיל, ולא שאין לו תשלומין כלל. ותירצו דלפי שיטת הפוסקים דבק"ש לא שייך תשלומין כלל אתי שפיר, דדייק תפלה דומיא דק"ש, דכיון דגבי ק"ש כוונת הברייתא היא שאין לו תשלומין כלל, ה"ה גבי תפלה, עיי"ש.
ולפ"ז נמצא דהא פשיטא ליה להמקשן דק"ש אין לה תשלומין, ופשיטותא זו קאי גם למסקנא, דאל"כ לא הו"ל לפלוגי בין שוגג למזיד, אלא הול"ל דהא דקרי ליה מעוות שלא יוכל לתקון היינו לענין דאין לו שכר תפלה בזמנה כנ"ל. וזוהי כוונת המ"מ כאן, שמהס"ד מוכח דפשיטא ליה דק"ש אין לה תשלומין כלל, ופשיטותא זו קיימא גם למסקנא.
ב. עוד איתא במ"מ שם: וגם בדברי סופרים הלך אחר המקיל שאצ"ל. והא דחשיב ד"ס, היינו משום דאפי' את"ל יש תשלומין אינו אלא מדרבנן, כמ"ש הפר"ח ס"ו2.
ופירוש הר"ת "שאצ"ל" הוא "שאין צריך לומר", היינו שאין צריך לומר עוה"פ ק"ש (ובמ"מ וציונים השמיט תיבה זו, אולי מחוסר הבנתה3). ועיין ביאור הגר"א שהקשה מאי איסור הוא כיון שאינו אלא כקורא בתורה, ולפי לשון רבנו אתי שפיר, דלא אתי למימר שיש איסור באמירתו, אלא שאינו צריך לאומרו.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור