בחי' הוד דאימא הוא רק בחי' הודאה שלא באה רק מצד השכל והשגה וטעם דווקא כמו ההודאה במוח על היות התהוות הבריאה מאין ליש שבא בשכל וטוב טעם גם שאינו רואה בעיניו כמו שמשיג בחיי נפשו בגופו שנתאמת אצלו בשכל שהרוחני' דנפש הוא המחיה הגוף כך נתאמת אור החיות האלקי' בכל הנבראים בהשגת שכל ונק' הודאה במוח כידוע בענין מודים אנחנו לך כו' איך דכולא קמי' כלא וכאין כו' כמו אדם שיודה לחבירו בדבר ויכוח איזה סברא שהאמת אתו שהודאה זאת היא ע"פ הכרת דעת ושכל הבא במושג דהיינו ששכלו נוטה לדעתו וסברת חבירו שהכיר בשכלו והשגתו דווקא שהאמת כדברי זולתו וא"ל הי' שכלו ודעתו מכיר לא הי' מודה לו כלל וזהו הנק' הוד דאימא (והוד שבהוד הוא הודאה שבהודאה שיודה שצריך להודות כמו ע"ה שיודה על ת"ח מופלג כמבואר במ"א שזהו הנק' מודים דרבנן ויש בו יותר ביטול מביטול הודאה דחכ' כו'). וזהו ההפרש בין הוד דאבא להוד דאימא. ואמנם באור החכ' הנק' אין וכח מ"ה בעצם הרי בחי' הודאה שבחכ' אינו רק בחי' האחרונה מאחר שמתפעל ומתבטל בהודאה כמו על הנס וכה"ג שהוא מפני הריחוק מעצם האין כו' ע"כ יפול בו ענין הביטול כמו הנכנס בהיכל מלך מפני שלא ראה מעולם יפלא מחידוש הענין וכמ"ש במ"א ואעפ"כ הוא למעלה מכל שערים דבינה שאינם רק התפעלות שמצד השגה שנק' יש וזהו ענין האור והגילוי מהעלם דחכ' בבינה מלמעלה למטה שבא בשערי דהוד דאימא באחרונה כנ"ל. אבל מ"ש באו שעריו כו' היינו ממטה למעלה ממדות שבלב להשגה שפוגע ונכנס בהוד דאימא תחלה מטעם הנ"ל. וז"ש באו שעריו בתודה בבחי' הוד דאימא ואח"כ הודו לו בהוד דאבא (והוד שבמשיח כמבואר במ"א) והוד דמשה בהוד דאבא לפי ששרשו של משה בנצח דאבא כו':
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור