חלק שלישי; אגרת התשובה, פרק י״ב

פרק יב[מ: ו אב] [פ: ב מנחם אב]וטעם השמחה ביסורי הגוף, לפי שהיא טובה גדולה ועצומה לנפש החוטאת, למרקה בעולם הזה ולהצילה מהמירוק בגיהנם (בפרט בדורותינו אלה, שאין ביכולת להתענות כפי מספר כל הצומות שבתיקוני תשובה מהאר״י זכרונו לברכה, הצריכות למירוק הנפש להצילה ממירוק בגיהנם). וכמו שכתב הרמב״ן זכרונו לברכה בהקדמה לפירוש איוב, שאפילו יסורים של איוב ע׳ שנה – אין להן ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגיהנם, כי אש אחד מששים וכו׳. אלא לפי שעולם הזה ״חסד יבנה״, וביסורין קלין בעולם הזה ניצול מדינים קשים של עולם־הבא. כמשל הילוך והעתקת הצל בארץ טפח לפי הילוך גלגל השמש ברקיע אלפים מילין וכו׳. ויתר על כן לאין קץ הוא בנמשל, בבחינת השתלשלות העולמות מרום המעלות עד עולם הזה הגשמי. וכנודע ממה שכתוב בזוהר הקדוש, מענין עליות עולמות העליונים באתערותא דלתתא, בהקרבת עוף אחד בן יונה או תור על גבי המזבח או קומץ מנחה. וכן הוא בכל המצות מעשיות, כנודע מהאריז״ל. וזהו שאמרו רבותינו־זכרונם־לברכה על פסוק: ״והתקדשתם והייתם קדושים״ – ״אדם מקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה וכו׳״ (וכמו שנתבאר לעיל בענין ״אשר קדשנו במצותיו״ וכו׳, בחינת ״סובב כל עלמין״, וכו׳). וככה ממש הוא בענין שכר ועונש, כמאמר רבותינו־זכרונם־לברכה: ״שכר מצוה – מצוה וכו׳״, וכמו שנתבאר במקום אחר. ודעת לנבון נקל, ומשכיל על דבר ימצא טוב: