בס"ד. ר"ד יום ג', ח"י ניסן*, ב' דחול המועד פסח, ה'תשח"י.
[הרה"ג וכו' מוה"ר אפרים אליעזר שי' הכהן יאלעס נתן לכ"ק אדמו"ר שליט"א מעות פדיון הבןא, ואמר לו כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
א. חג הפסח שייך לפדיון הבן – כי, פסח קשור עם מצות מילהב, שהרי מילה מעכבת מאכילת הפסח (וכן מאכילת תרומה), ועד שאפילו מילת עבדיו מעכבתו מאכילת הפסחג; וממילה – באים לפדיון הבןד.
ב. ובענין זה שנינו בגמרא בסיום מסכת פסחים:
"פשיטא על פדיון הבן . . אבי הבן מברך",
– והמעלה שבזה, כי, אילו הי' הכהן מברך, הרי כאשר יש ענין של טומאה, אזי הכהן אינו יכול לגשת כו' (שהרי אסור לו להטמא, "כי אם לשארו הקרוב אליו לאביו ולאמו וגו'"ה), משא"כ כאשר האב מברך, אזי אין דבר המונע –
אבל "ברוך שהחיינו . . כהן מברך או אבי הבן מברך", ומסיק, "והלכתא אבי הבן מברך שתים".
והענין בזהו:ענינה של ברכת שהחיינו – שמברכים אותה רק על שמחה גלוי'ז (ולא על שמחה נסתרת), ועד שצריכה להיות גם הנאת הגוףח.
וזהו שבנ"י מבקשים ופועלים שהגאולה תהי' באופן ש"אבי הבן", הקב"ה, יהי' "מברך שתים", לא רק "על פדיון הבן", אלא גם "שהחיינו" – שלא מספיקה היציאה מן הגלות אל הגאולה כפי שהיא אצל הקב"ה, אלא הגאולה צריכה להיות באופן שיהי' אפשר לברך גם "שהחיינו", מתוך שמחה גלוי' והנאת הגוף, כיון שגם הגוף מרגיש את היציאה מכל הענינים המבלבלים שבזמן הגלות.
ג. והנה, רבינו הזקן פוסק בספר התניאט שהגילוי דימות המשיח "תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות", שמזה מובן, שבזמן הגלות צריכים כבר להתחיל לעסוק בהענינים דימות המשיח.
וע"פ מארז"לי על הפסוקיא "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "הקב"ה כו' מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות ולשמור" – הרי כיון שהקב"ה צוה שבזמן הגלות יתחילו כבר לעסוק בהענינים דימות המשיח, צריך גם הוא לעשות כן, להתחיל ליתן את הענינים דימות המשיח.
השי"ת יעזור שיקויים כבר הענין ד"אבי הבן מברך שתים", הן "על פדיון הבן" והן "שהחיינו",
שתיכף ומיד תהי' אתחלתא דגאולה וגאולה השלימה והאמיתית, וחירות אמיתית מכל הענינים.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור