בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשי"ג
היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמיםא. וצריך להביןב, דהנה, היום דראש השנה הוא יום ברוא אדם הראשון, שהרי בכ"ה באלול נברא העולםג, וראש השנה שהוא יום ו' למעשה בראשית הוא יום ברוא אדה"ר, וא"כ אינו מובן מהו אומרו היום (דקאי על היום דראש השנה) יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, מהי השייכות דבריאת אדה"ר לכל יצורי עולמים, שביום ברוא אדה"ר יעמיד במשפט כל יצורי עולמים. וזהו ג"כ תוכן הקושיא בדרושי חסידותד על מ"שא זה היום (דקאי על ראש השנה) תחילת מעשיך, הרי בכ"ה באלול נבה"ע, וראש השנה הוא יום ברוא אדה"ר, ואיך אומרים על היום דראש השנה זה היום תחילת מעשיך. ואף שאפשר לתרץד מה שאומרים על יום בריאת האדם זה היום תחילת מעשיך, שזהו לפי שהאדם הוא כוונת הבריאה, דכוונת הבריאה היא בשביל האדםה, אבל עדיין אינו מובן אומרו זה היום תחילת מעשיך, דלכאורה הול"ל זה היום עיקר מעשיך.
אך הענין הואו, דהנה, ממ"ש זה היום תחילת מעשיך, מובן, שמלבד בחינת תחילת מעשיך יש גם בחינת סוף מעשה, וכהלשוןז סוף מעשה במחשבה תחילה. וזהו אומרו זה היום תחילת מעשיך, דאף שבכ"ה באלול נבה"ע, הרי זה בחינת סוף מעשה בלבד, ודוקא היום דראש השנה, יום בריאת האדם, הוא תחילת מעשיך.
ב) ויובן בהקדם ביאור הענין דסוף מעשה במחשבה תחילה, שהפירוש בזהח הוא (לא כהפירוש הפשוט, אלא) שסוף מעשה שלהמדריגה העליונה בא בתחילת המחשבה של המדריגה התחתונה, וכמבואר במפרשי ספר יצירה במ"שט נעוץ סופן בתחילתן, שסוף המדריגה העליונה נעוץ בתחילת המדריגה התחתונה. וביאור הענין, דהנה, ענין המחשבה קאי על עולם האצילות, כי מחשבה היא בחינת חכמהי, כמאמריא מחשבה ויובלא לא אתפרש לעלמין, דמחשבה שהיא חכמה ויובלא שהיא בינה הם תרין רעין דלא מתפרשין לעלמיןיב, וכיון שאבא עילאה (חכמה) מקננא באצילותיג, וחכמה היא מחשבה, לכן נקרא אצילות בשם מחשבה, ובפרט בחינת החכמה שבה שהיא ראשית ועיקר של האצילות, הרי היא תחילת המחשבה. והענין בזה, שמחשבה היא לא רק לבוש בלבד, אלא היא כח הנפש, היינו שהוא כח הגילוי של הנפש, דכאשר צריך להיות גילויים מהנפש הוא ע"י כח המחשבה שהוא כח הגילוי, שע"י כח זה מתגלה במחשבה (ואח"כ גם בדיבור ומעשה), אבל מ"מ הרי המחשבה אינה הנפש עצמה, כי אם לבוש אל הנפש. ונמצא שבמחשבה יש מעלה וחסרון, והיינו, שלגבי הענינים שלמטה ממנה (דיבור ומעשה), לא זו בלבד שמחשבה אינה לבוש הנפרד כי אם לבוש המאוחד, הנה עוד זאת שמחשבה היא כח הנפש, היינו שמחשבה היא כח הגילוי של הנפש. אבל לגבי מה שלמעלה ממנה, הרי המחשבה היא רק לבוש, והיינו שבמחשבה לא נמצא מה שלמעלה ממנה. וכמו כן הוא באצילות שנקרא מחשבה, דהנה, עולם האצילות אינו התחדשות דבר, אלא בבחינת גילוי ההעלם בלבד ממה שלמעלה מהאצילות ולמעלה מהצמצום. ואף שיש באצילות ההגבלה דעשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשריד, מ"מ הרי הם ע"ס בלי מהיד, והוא גילוי ההעלם בלבד. ולא מיבעי בחינת האורות דאצילות שהם בבחינת גילוי ההעלם, אלא גם בחינת הכלים שהם במדידה והגבלה הם ג"כ בבחינת גילוי ההעלם, שהם מגלים את ההעלם שלפני הצמצום, דמצד ההשערה בכחטו שלפני הצמצום או מצד נקודת הרשימו, הנה גם כשחזר והאיר כו', נעשו הכלים במדידה והגבלה, וזהו שהכלים הם בבחינת גילוי ההעלם, שהם מגלים את ההעלם שלפני הצמצום. וכללות ענין האצילות הוא בבחינתקירוב, דאצילות הוא מלשון אצלו וסמוךטז, ולא רק האורות הם בבחינת קירוב, אלא גם הכלים הם בבחינת קירוב, שהרי איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חדיז, דבחינת איהו מאיר בחיוהי ובחינת איהו מאיר בגרמוהי, וע"י שבחינת חיוהי מרגיש את בחינת איהו ובחינת גרמוהי מרגיש את בחינת איהו, הרי הם בבחינת חד, שזהו מה שאצילות הוא מלשון אצלו וסמוך. אבל לאידך גיסא, הרי אצילות הוא מלשון האצלה והפרשהטז, היינו שהוא במציאות דבר, דאצילות הוא ג"כ עולםיח, ועולם הוא מלשון העלם והסתריט, והיינו דגם אצילות הוא בבחינת מציאות, אלא שהמציאות דאצילות היא בביטול לגמרי, ביטול במציאות. והיינו, שלמעלה מאצילות לא שייך לומר שהמציאות היא בביטול, כיון שאין שם מציאות כלל, אבל אצילות הוא במציאות, אלא מיד שנתהווה הרי הוא מתבטל להיות בבחינת ביטול במציאות. וכן הוא גם בהקו, שראשית גלוי הקו הוא בחכמה, כמ"ש הוי' קנני ראשית דרכוכ, ראשית חכמהכא, שהו"ע חכמה דא"ק, הנה כללות גילוי הקו הוא בבחינת גילוי ההעלם, שזהו מה שחזר והמשיך מהאוא"ס שלפני הצמצום כו', שמצד זה הוא בבחינת גילוי ההעלם, אבל להיות שבא ע"י הפסק הצמצום, הרי הוא בבחינת קו קצר כו'. ועל זה אמרו סוף מעשה במחשבה תחילה, שמה שנמשך ומתגלה בסדר השתלשלות, גם בראשית ההשתלשלות, במחשבה תחילה, אינו אלא בחינה היותר אחרונה בלבד, שזהו"ע סוף מעשה, דמעשה הוא בחינה היותר אחרונה, ובזה גופא ישנו סוף מעשה, ובחינה זו מתלבשת ומתגלה בראשית ההשתלשלות, במחשבה תחילה.
וביאור העניןכב, דהנה ידוע בפירוש מארז"לכג עד שלא נברא העולם (ואיתא בספרי קבלהכד וחסידותכה שכן הוא גם עד שלא נאצל האצילות) הי' הוא ושמו בלבד, שהוא ושמו הם שניהם בבחינת האור (דמזה גופא שישנם חילוקי מדריגות שנקראים בשמות מיוחדים מובן שכל זה אינו אלא בבחינת האור), היינו שגם הוא קאי על בחינת האור,אלא שהוא היינו עצם האור, ושמו היינו התפשטות האור, ובשמו (שהוא התפשטות האור) גופא יש ג"כ ב' מדריגות, גילוי לעצמו וגילוי לזולתוכו. והיינו, דאף שכללות האור שלפני הצמצום הוא למעלה מבחינת זולת, מ"מ יש בזה ב' מדריגות, בחינת גילוי לעצמו שאינו נותן מקום כלל לזולת, דעם היותו בבחינת התפשטות האור, מ"מ הוא גילוי לעצמו שאינו נותן מקום כלל לזולת, ובחינת גילוי לזולתו, דאף שהוא למעלה מבחינת זולת, מ"מ הוא בעצמו נותן מקום לזולת, ויש לו שייכות לזולת, וראי' לזה, שהרי אחר הצמצום מתהווה ממנו זולת, והוא לפי שגם קודם הצמצום יש לו שייכות אל הזולת, עד ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. והנה, מדריגה זו דגילוי לזולתו שבהתפשטות האור הו"ע סוף מעשה, דכללות בחינת המעשה היא מדריגה היותר אחרונה, שהרי החיות שבמעשה היא באין ערוך להחיות שבדבור ובמחשבה, ובזה גופא הנה סוף מעשה מורה על מדריגה תחתונה יותר, והו"ע המזלות שהם בדוגמת המשכת השערות ע"י הפסק הגולגולת שזהו המשכה נבדלת כו'כז, וכמ"ש בע"חכח כאילו נאמר מלכות דמלכות דא"ס. ובחינה זו דסוף מעשה נמשכת ומתגלה במחשבה תחילה, בבחינת החכמה, שזהו"ע דאבא יונק ממזלאכט, וכמו כן הוא בהקו, דהאי חוטא יקירא קדישא כו' איקרי מזלל, שזהו כמו המשכת השערות שע"י הפסק הצמצום כו', והיינו, שגם בדרגא היותר עליונה דמחשבה תחילה נמשך רק בחינה היותר תחתונה דסוף מעשה.
ג) אמנם כוונת הבריאה היא שתהי' התגלות העצמות דוקא, ולא בחינת סוף מעשה בלבד, שהרי כוונת הבריאה הוא מה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתוניםלא, דענין הדירה הואלב כמו בדירת האדם למטה שעצמות ומהות האדם דר בהדירה, דתפארת אדם לשבת ביתלג, היינו עצמיות האדם, כמו"כ הכוונה דדירה בתחתונים להיותהתגלות העצמות דוקא. וענין זה נמשך ע"י עבודת נשמות ישראל דוקאלד, דישראל עלו במחשבהלה, היינו, במדריגה היותר עליונה שבמחשבהלו, שהיא פנימיות המחשבה, ולכן ע"י עבודתם נעשית המשכת העצמות.
וזהו מ"ש זה היום תחילת מעשיךלז, דאף שבכ"ה באלול נברא העולם, מ"מ, בהבריאה עצמה מתגלה בחינת סוף מעשה בלבד, וזהו החידוש בהיום דראש השנה, יום ברוא אדה"ר, שע"י עבודת הנשמות בכלל, ובפרט בחודש אלול ובפרט בעשי"ת, שאז העבודה היא בבחינת פנימיותלח, ומגעת בבחינת הפנימיות שלמעלה, כמ"שלט בקשו פני, הנה עי"ז נעשית ההמשכה (לא רק מבחינת סוף מעשה, אלא גם) מבחינת תחילת מעשיך. וזהו ג"כ מ"ש היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, דע"י עבודתם של ישראל נעשית ההמשכה דתחילת מעשיך גם בכל הנבראים, כל יצורי עולמים.
ד) ועדיין צריך להבין מהו החידוש דהיום דראש השנה דוקא, שהרי עבודת נשמות ישראל יש גם בכל השנה, דכל יום ויום עביד עבידתי'מ, שבכל יום ויום יש העבודה דלעבדה ולשמרהמא, לעבדה זה רמ"ח מ"ע ולשמרה זה שס"ה ל"תמב, ומהו החידוש דהיום דראש השנה דוקא. אך הענין הואמג, דהעבודה שבכל השנה היא עבודה שע"פ טעם ודעת, ולהיות שהעבודה היא ע"פ טו"ד, לכן אינה מגעת למעלה אלא רק בהמדריגות שהם במדידה והגבלה. דהנה, גם עבודת התפלה עלי' נאמרמד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הנה אף שמגעת בבחינת השמימה, מ"מ להיותה עבודה שע"פ טו"ד, הרי היא מגעת למעלה רק במדריגות שהן במדידה והגבלה. וגם העבודה דק"ש שהיא עבודה שלמעלה מטו"ד, שהרי ענין הק"ש הוא למסור נפשו באחדמה, מסירת נפש שלמעלה מטו"ד, בכל נפשך ובכל מאדךמו, מ"מ, להיות שגםהעבודה דק"ש באה ע"י טו"ד, שע"י התבוננות בכלל ובפרט בפסוקי דזמרה וברכות ק"ש נרגש אצלו שהוי' אלקינו הוי' אחדמז, היינו שכאשר מתבונן בטו"ד אזי משיג בטו"ד גופא שצריך לצאת מטו"ד, א"כ גם המס"נ שלו היא ע"פ טו"ד, היינו, שגם המס"נ שלו היא הרגש המוחין, ולכן הוא רק מס"נ בכח, ולא בפועל. ולזאת הנה גם ע"י העבודה דק"ש הרי הוא מגיע למעלה רק בהמדריגות שהם במדידה והגבלה. ואף שק"ש הו"ע בכל קראינו אליומח, אליו ולא למדותיומט, ויש בזה ב' פירושיםנ, פירוש הפרדסנא שאליו היינו בחינת האור המתלבש בהכלים, ופירוש הבעש"ט שזהו בחינת האלקות שבכלים עצמם, ולמעלה יותר הנה אליו קאי על מדרי' שלמעלה מב' הענינים, שהוא סובב על שניהם, אבל מ"מ כל זה הוא רק במדידה והגבלה, להיות שהיא עבודה שע"פ טו"ד. משא"כ העבודה דראש השנה היא עבודה שמצד פנימיות הלב ופנימיות הנשמה, כמ"ש בקשו פני, וכמים הפנים לפנים גו'נב, שעי"ז ממשיכים הפנימיות שלמעלה. ולכן הנה היום דראש השנה דוקא הוא תחילת מעשיך.
ה) וביאור הענין בעבודה, דהנה ידוע שיש ב' אופני עבודהנג, העבודה דאתכפיא סט"א, והעבודה דאתהפכא חשוכא לנהוראנד, ובעבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא גופא יש כמה ענינים. והענין בזהנה, כידוע שיש ב' דיעות בענין החושךנו, דעה הא', שחושך הוא רק העדר האור, ודעה הב', שחושך הוא בריאה בפ"ע. והנה, לדעה הא' שחושך הוא העדר האור, לא שייך להפוך את החושך עצמו לאור, שהרי אין שום מציאות כלל של חושך, והפירוש דאתהפכא חשוכא לנהורא אינו אלא בנוגע להמקום שהי' בו חושך, שלא יהי' בו חושך, ולא ישאר שום רושם כלל של חושך, אלא יהי' בו אור. וכן היא הכוונה במארז"לנז זדונות נעשו לו כזכיות, שבהאדם שהיו בו זדונות, לא ישאר שום רושם שלזדונות, ויהי' בו רק זכיות. אבל לפירוש זה אינו מחוור הלשון אתהפכא חשוכא לנהורא. ולכן יש לפרש שהענין דאתהפכא חשוכא לנהורא הוא בהניצוצות קדושה שנפלו ונפרדו ממקורם עד שנכבה אורם ח"ו ר"לנח, ומשום זה נקראים בשם חושך, שהניצוצות דקדושה ישנם במציאות, רק שצריך להפכם לאור, וזהו"ע אתהפכא חשוכא לנהורא. וכל זה הוא לדעה הא' שהחושך הוא העדר האור. אבל דעה הב' היא שהחושך הוא מציאות, וכן הוא האמת, וראי' לזה, ממ"שנט וחושך על פני תהוםס, דכיון שזה הי' קודם התהוות האור ע"י המאמר יהי אורסא, הרי אי אפשר לומר שהחושך הוא העדר האור, דכאשר ישנו מציאות האור שייך לומר ולשלול שחושך הוא העדר האור, אבל כאשר לא יש מציאות האור, ואין גם הוה אמינא על מציאות האור, אין שייך לשלול את מציאות האור, וכיון שענין החושך ישנו לפני התהוות האור, עכצ"ל, שחושך הוא בריאה בפ"ע. וכן מוכח ממ"שסב ברישא חשוכא והדר נהורא, וכן ממ"שסג אור וחושך משמשים בערבוביא, שחושך הוא לא רק העדר האור, אלא גם בריאה בפ"ע. ולפי דעה זו מכוון יותר הלשון דאתהפכא חשוכא לנהורא, דהיינו להפוך את החושך עצמו לאור. וזהו ג"כ הענין דזדונות נעשו לו כזכיות, שהזדונות עצמן נעשו כזכיות. וזוהי העבודה דראש השנה ויוה"כ להפוך את הזדונות לזכיות, שהו"ע אתהפכא חשוכא לנהורא, וע"י עבודה זו נעשית ההמשכה דתחילת מעשיך.
ו) ולהבין הטעם שדוקא ע"י העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא ממשיכים בחינת תחילת מעשיך, הענין בקצרה הוא, דהנה, לכאורה אינו מובן איך אפשר להפוך את החושך לאור, דבשלמא העבודה דאתכפיאסד הוא מצד שענין זה כבר הי' לעולמים, דקודם הצמצום האיר אור הבלי גבול וכח הגבול הי' בהעלם, וזהו שורש על העבודה דאתכפיא, לכפות את החושך מצד האור, אבל העבודה דאתהפכא, להפוך את החושך עצמו לאור, צריך להבין איך אפשר להפוך את החושך לאור, הרי אור וחושך הם ב' נבראים, וכמו"כ בשרשם הם ב' דברים נבדלים זה מזה, כח הגבול וכח הבל"ג, דאוא"ס כשם שיש לו כח בבל"ג כך יש לו כח בגבולסה, והיינו, שהם ב' ענינים, בלי גבול וגבול, ובסגנון אחרהעלם וגילוי, ואיך אפשר להפוך את החושך לאור. אך הענין הואסו, דהכח על העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא הוא ממדריגה שלמעלה מבל"ג וגבול, שאין שם גבול ובל"ג, כי אם מה שכחו בגבול וכחו בבל"ג, ובאמת אי אפשר לומר על זה התואר כח, כי אם יכולת בלבד, שיכלתו בגבול ויכלתו בבל"ג, ביכלתו להעלים וביכלתו לגלות, שאין כאן ב' ענינים, שיכלתו להעלים ויכלתו לגלות, אלא הוא ענין א', ענין היכולת, שיכלתו בכל, להעלים ולגלות, והיינו, לא רק שב' הענינים הם בהשוואה, אלא שזהו ענין אחד, שיכלתו ית' בכל, להיותו למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכליתסז. ומצד ענין היכולת שהוא למעלה מגילוי והעלם, אור וחושך, יכול להיות הפיכת החושך לאור. וכמו"כ הוא גם בעבודה, שמצד עצם הנפש שלמעלה מכחות כו', יכולה להיות העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא. וזהו שע"י העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא ממשיכים בחינת תחילת מעשיך, דלהיות שהעבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא היא מצד עצם הנשמה, הרי היא מגעת בבחינת היכולת שלמעלה מהעלם וגילוי, ועי"ז נמשך בחינת תחילת מעשיך.
ז) וזהו אומרו זה היום תחילת מעשיך, דראש השנה הוא יום ברוא אדה"ר שאמר בואוסח נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנוסט, ועי"ז המשיך בחינת המלוכה, כמ"שע הוי' מלך גאות לבש. וכמו"כ הוא בכל שנה ושנה, שע"י העבודה דראש השנה שנשמות ישראל מקבלים עליהם עול מלכותו ית' הרי הם ממשיכים בחינת הרצון והתענוג בענין המלוכה, שזהו"ע תחילת מעשיך, תחילת הרצון והעונג במדת המלוכה. וזהו שאמרו חז"לעא אמרו לפני מלכיות כו', לפני דוקא, לפני הוי'עב, וההמשכה היא ע"י השופר, דקול השופר הוא (לא רק קלא דאשתמע, אלא) קלא פנימאה דלא אשתמעעג, שהעבודה דראש השנה היא מצד פנימיות הנשמה, כמ"ש בקשו פני, והעבודה שמצד פנימיות הנשמה היא העבודה דאתהפכא, שעל ידה נעשים זדונות כזכיות, דע"י העבודה דאתכפיא נעשים זדונות כשגגות, אבל ע"י העבודה דאתהפכא נעשיםזדונות כזכיות, ועי"ז ממשיכים בחינת תחילת מעשיך, ולמעלה יותר מבחינת תחילת מעשיך, שיומשך לא רק בחינת גילוי לזולתו, ולא רק בחינת גילוי לעצמו, אלא גם עצם האור, ויתירה מזה, המשכת העצמות ממש, שזהו תכלית הכוונה דדירה בתחתונים.
ח) וזהו ג"כ מ"ש היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, שעל ידי ההמשכה דבחינת תחילת מעשיך בנשמות ישראל, נמשך גם בסדר השתלשלות. וכמו שאנו רואים למטה, שמחשבותיו דבוריו ומעשיו של האדם כשאין לו תענוג בהדבר אינם דומין כלל למחשבותיו דבוריו ומעשיו כשיש לו תענוג בהדבר, והיינו, שמצד המשכת התענוג נעשה גם גוף הפועל של המחשבה דיבור ומעשה באופן אחר. וכמו"כ יובן למעלה, דכאשר נמשך פנימיות האור (התענוג הפנימי והכוונה של הבריאה) בנשמות ישראל, אזי גם כל הנבראים הם באופן נעלה יותר, וכמו שאומרים בסיום ברכת מלכיות, הוי' אלקי ישראל מלך (ועי"ז) ומלכותו בכל משלה. וזהו היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, שע"י המשכת פנימיות האור בנשמות ישראל בהיום דראש השנה, נמשך ג"כ פנימיות האור בכל יצורי עולמים, שזהו החידוש דהיום דראש השנה, שאז נמשך פנימיות האור בחיצוניות האור, והוא מילוי תכלית הכוונה דדירה בתחתונים, שנעשה ע"י תכלית שלימות העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא.
והענין בזהעד, דהנה, אף שגם קודם הצמצום האיר פנימיות האור בחיצוניות האור, מ"מ, קודם הצמצום לא הי' חיצוניות האור במציאות, אלא שהחיצוניות הי' כלול בפנימיות, ואין זה תכלית הכוונה, שהרי תכלית הכוונה היא דירה בתחתונים, היינו שחיצוניות האור יהי' במציאות, וכמו שהוא נמצא במציאותו יאיר בו פנימיות האור. ומצד כוונה זו הוצרך להיות הצמצום בדרך סילוק לגמרי דוקא, דלכאורה אינו מובןעה למה הוצרך להיות הצמצום בדרך סילוק לגמרי ושיהי' אח"כ המשכת הקו, ולמה לא נשאר הקו בתחילה. אך הענין בזה, דבתחילה כשהי' מאיר אור הקו לא הי' אפשר להיות התהוות הכלים, דלאחרי שכבר נתהוו הכלים יכולים הם לקבל את אור הקו, אבל בתחילה (קודם התהוותם) כשהי' מאיר הקו לא הי' אפשר להיות התהוות הכלים (והיינו שאז היו בהתכללות בהאורעו), ולהיות שהכוונה היא שתהי' מציאותהכלים, וכמו שהם במציאות יקבלו בתוכם את אור הקו, לכן הי' הצמצום בדרך סילוק לגמרי דוקא, שעי"ז נתהוו הכלים, ואח"כ נמשך בהם הקו. וכמו"כ הוא בהתהוות גוף האדםעז, דנשתנה גוף האדם מגופות שאר הנבראים, דבתחילה הי' יצירת גופו, כמ"שעח וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ואח"כ ויפח באפיו נשמת חייםעט. דטעם הדבר הוא מצד שרשו למעלה, שנתהוו תחילה הכלים, ואח"כ נמשך בהם הקו, שלכן נתהווה הגוף תחילה ואח"כ נמשכה בו הנשמה. והענין בזה, דאם הי' יצירת הגוף והנשמה כאחד, אזי לא הי' הגוף במציאותו, אלא הי' כלול בנשמה, ואין זו תכלית הכוונה, כי אם שיהי' הגוף במציאותו, מציאות כזו שניתנה לו הבחירה שיוכל להעלים ולהסתיר על אור הנשמה, וכמו שהוא במציאותו יאיר בו אור הנשמה, ומצד כוונה זו היתה התהוות הגוף תחילה, בכדי שהגוף כמו שהוא במציאותו יאיר בו אור הנשמה. וזהו ההתחדשות של היום דראש השנה, שע"י העבודה דראש השנה נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, דאף שגם קודם הצמצום האיר פנימיות האור בחיצוניות האור, אמנם אז לא הי' חיצוניות האור במציאות, אבל ע"י העבודה דראש השנה, הנה היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, דבכל יצורי עולמים כמו שהם במציאותם נמשך בהם פנימיות האור. וזהו שבראש השנה נעשית הכתיבה וחתימה טובה שגם ההשפעה הגשמית תהי' מידו המלאה כו' והרחבהפ, כמו שהוא מצד מרחב העצמיפא, אמיתית הבל"ג, והיינו, שע"י העבודה דראש השנה שהיא מצד פנימיות הנשמה, בקשו פני, תהי' המשכת הפנימיות דלמעלה גם בענינים גשמיים, ונזכה כולנו, בתוך כלל ישראל, לכתיבה וחתימה טובה בטוב הנראה והנגלה.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור